משנת ארץ ישראל על משנה דמאי ב:ב

1ממשנה ב מתחיל עניין חדש, דיני ה"נאמן" וה"חבר". אלו שתי דרגות של הקפדה על שמירת מצוות. במשנה פותחים ב"נאמן" וממשיכים ב"חבר", שהוא מקפיד יותר על קיום המצוות, ובתוספתא פותחים ב"חבר" ואחר כך עוברים ל"נאמן" המקפיד פחות.

2המקבל עליו להיות נאמן – מהמשנה ברור שסתם אדם נחשב לעם הארץ, ואם הוא רוצה הוא יכול לקבל עליו הלכות חברות. הדרגה הנמוכה יותר היא של "נאמן". דיניו של ה"נאמן" נזכרים בהלכות רבות. מדובר במי שאמנם מפריש מעשרות באופן חלקי, וה"חבר" מפקפק באמינותו. המונח "נאמן" מופיע כמובן בתחומים הלכתיים רבים, אך בדיני מעשרות יש בו ייחוד פנים. הכוונה למי שהוא בעצם עם הארץ, אבל קיבל עליו חלק מהמצוות ויש להניח שניתן להאמין לו כאשר הוא מצהיר שמפרות אלו הופרשו מעשרות. מן הסתם יש לו גם פרות לא מעושרים, אבל הוא לא יכשיל אחרים בכך 10 ראו לעיל מ"א ומ"ה-מ"ו; להלן פ"ז מ"א; פ"ז מ"ג; פאה פ"ח מ"ב-מ"ג; חגיגה פ"ג מ"ה ועוד. .

3המונח "מקבל" עמום. לפי המשנה ניתן היה להבין שאדם מקבל על עצמו בפני עצמו. אבל מהתוספתא ברור שהקבלה היא בפני מישהו אחר, בית דין או חבורת ה"חברים", שכן שנינו: "הבא לקבל עליו אם היה נוהג מתחלה בצינעה מקבלין אותו ואחר כך מלמדין אותו ואם לאו מלמדין אותו ואחר כך מקבלין אותו" (פ"ב ה"י), וכן: "המקבל בפני חבורה אין בניו ועבדיו צריכין לקבל בפני חבורה" (פ"ב הי"ד), וכך עולה גם מהלכות אחרות הדנות בסדרי הקבלה 11 כך למשל תוס', פ"ב הי"א-הי"ג. . אם כן הקבלה היא בפני חבורה, אך בני "חברים" אינם צריכים לעבור את מעמד הקבלה. תלמיד צריך לקבל, כלומר לעבור את המעמד ואולי גם מעין מבחן, וחכם שישב בישיבה פטור מכך (שם, הי"ג).

4הקריאה בפרק מותירה את הרושם שהחברות היא עניין לקבוצה קטנה ואינטימית, מעין משפחתית, הדנה בכל אחד לחוד, מקבלת לחברות מלאה או לחברות חלקית (שם, הי"א), ואף מורידה אדם מחברותו. כפי שראינו במבוא הלכות אלו מקבילות לנוהג הכיתתי המחמיר המתואר במגילות של בני כת קומראן.

5בתוספתא מצויות הלכות רבות המשקפות את נוהגי החבורה. התוספתא ערוכה כיצירה ספרותית מגובשת. היא משווה את ה"נאמן" וה"חבר" ליהודי או לגר המתגייר, ואילו עמי הארצות הם מעין גויים. בדימויים אחרים ה"נאמן" וה"חבר" מושווים לכוהן וללוי. הדברים אינם נאמרים במפורש, אך נרמזים כך שמי שקורא את הפרק לא יחמיץ את הדימוי (תוס', פ"ב ה"ד-ה"ט). בעריכת הפרק יש אפוא מסר ספרותי שמעצים את הרושם הנובע מההלכות עצמן.

6מעשר את שהוא אוכל – ה"נאמן" מתחייב להקפיד על שמירת דיני תרומות ומעשרות, בראש ובראשונה לעשר את שלו, כולל הפרשת מעשרות מדמאי, [ ו ] את שהוא מוכר – "נאמן" אינו מוציא מתחת ידיו דבר שאינו מתוקן. ההנחה היא שהקונים הם עמי הארץ שאינם מפרישים מעשרות, ולכן על המוכר להפריש לפני המכירה. כמובן זו חומרה גדולה. התוצאה ההכרחית היא שהסחורה של ה"נאמן" יקרה יותר מסחורה של מתחרהו עם הארץ. אם הקונה הוא "נאמן" או "חבר" אין זה משנה לו, שהרי אם יקנה מעם הארץ יצטרך להפריש את המעשר בעצמו. אבל אם הקונה הוא עם הארץ, הוא לא יהסס לקנות את הסחורה אצל המתחרה. יש להניח אפוא ששמירה על ההלכה יצרה שוק פנימי של "נאמנים" המוכרים וקונים מעצמם. [ ו ] את שהוא לוקח – ה"נאמן" מעשר את כל מה שקנה מכל אדם, וזאת מתוך הספק. הירושלמי מדייק שהכוונה למתווך, למי שקונה כדי למכור, שהרי על הקונה לשם אכילה כבר נאמר שהוא מעשר את שהוא אוכל (כב ע"ד). ברם יש גם המדגישים שה"חבר" אינו חשוד למכור אוכל שאינו מעושר או שאינו טהור, אך כן חשוד לאכול בעצמו אוכל כזה. זו מחלוקת בין שניים מהאחרונים שבאמוראי ארץ ישראל, רבי יונה ורבי יוסה. דומה שהמחלוקת אינה בפשט המשנה, שהיא כפי שהסברנו, אלא היא מלמדת על דעיכתה של תופעת החברות. בשלהי ימי האמוראים התמעטה שמירת הטהרה בישראל, וכנראה הדבר מתבטא בדעה ש"חבירין חשודין לאכול אבל לא להאכיל" (ירו', כב ע"ד). ביטוי אחר לכך הוא הנוסח בירושלמי אשר לפיו גם "חבר" צריך לקבל עליו להיות נאמן (תוס', פ"ב הי"ג; ירו', כב ע"ד). במקבילה בתוספתא נאמר רק שתלמיד צריך לקבל עליו, או שחכם צריך לקבל עליו, אבל ברור ש"חבר" הוא באופן טבעי נאמן. אבל בתקופת האמוראים גם זה כבר חדל להיות מובן מאליו. כך גם מסופר על ריש לקיש שהצהיר שכלפי בי רבי ינאי הוא נחשב לעם הארץ (ירו', כג ע"א). אמנם בי רבי ינאי ששכנו בעכברה שבגליל העליון הקפידו על הלכות טהרה בצורה קיצונית 12 ראו אופנהיימר, ר' ינאי. , עם זאת דבריו של ריש לקיש מבטאים תהליך שבו אמורא חשוב ומרכזי אינו מקפיד על כל קוץ וקוץ של הלכות טהרה.

7ואינו [ ואין ] מיתארח אצל עם הארץ – עד עתה היו החובות הלכתיות גרדא, וההגבלה האחרונה היא בעלת משמעות חברתית. ה"נאמן" אינו מתארח, כך שלא ייראה כאילו הוא סועד אצל עם הארץ או נהנה מאוכל שאינו מעושר. כפי שנראה מההמשך החשש הוא רק שמא יאכל אצל עם הארץ, ואין כל הד לבעיה בתחום הטהרה.

8רבי יהודה אומר המתארח אצל עם הארץ נאמן – רבי יהודה אינו מנמק את דבריו, ונבררם להלן, אמרו לו – חכמים לרבי יהודה, על עצמו אינו נאמן – שהרי אינו מקפיד על אכילת אוכל שאינו מעושר, כיצד יהא נאמן על שלאחרים – להאכיל לאחרים. מדברי חכמים ניתן לשחזר את הוויכוח. חכמים מבינים שמי שמתארח אצל עם הארץ סועד עמו על שולחנו, וממילא יש חשש שמא יאכל אוכל שאינו מעושר. לכאורה הרי זו המגבלה הקודמת, אלא שאין הדבר כן. המתארח אצל עם הארץ יכול לשמור על דיני מעשרות. ייתכן שיעשר את האוכל הניתן לו, או שבעל הבית שהוא עם הארץ יעשר את האוכל שהוא נותן לאורחו. חכמים אינם מתחשבים בדקויות אלו, ורבי יהודה מדייק וקובע שרק מי שממש אוכל מזון שאינו מעושר אינו נאמן.

9אבל בירושלמי נאמר בשם רבי יהודה: "מימיהן שלבעלי בתים לא נמנעו להיות מתארחים אצל בעלי בתים חביריהם אף על פי כן נוהגין היו בפירותיהן מתוקנין לתוך בתיהן" (כב ע"ד). רבי יוסי ממשיך את הוויכוח ואומר ש"חברים" חשודים לאכול אוכל שאינו מתוקן 13 כלומר חבורת סועדים, ולא "חברים" במובן ההלכתי של המילה. לחבורת הסועדים שבה כל אחד מביא מזון מביתו ראו במבוא למסכת ברכות. , אך לא להאכיל אחרים. אם כן, אכן יש כאן נורמה כפולה של אכילת מזון מעושר בבית בלבד. חכמים שוללים נוהג זה ורבי יהודה מאפשר אותו. מדברי רבי יהודה משמע שהנוהג קיים, וחכמים מנסים להטיל סנקציה של עונש על הנוהגים כך, במגמה לשרש את הנוהג. בירושלמי אף נאמר שכל דברי רבי יהודה הם רק בדיעבד, "לבסוף", אבל גם הוא מודה שהדבר אסור לכתחילה. כלומר, רבי יהודה אינו מתיר את הנוהג אלא קובע שאין בכך כדי לשלול את נאמנותו של ה"נאמן". בכך מתחיל דיון נוסף, על מי שממלא רק חלק מחובות הנאמנות או החברות, ונברר זאת להלן.

10מדברי חכמים משמע גם שעיקר המשמעות של ה"נאמן" היא שהוא נאמן כלפי אחרים, כלומר ניתן לקנות ממנו אוכל מעושר ללא פקפוק, או להתארח אצלו.

11ה"מתארח" בעולם הקדום אינו רק מי שבא לביקור בעלמא. אצל קדמונינו היה אירוח עשוי להיות ממושך, וכלל סעודות ולינה של ימים מספר. עם זאת, במקורות רבים סתם "אורח" הוא מי שבא לסעודה אחת 14 משנה, שבת פ"כ מ"ב; פכ"ג מ"ב; תוס', ברכות פ"ד ה"ח; ירו', שם פ"ו ה"ו, י ע"ד. .

12התוספתא מוסיפה סדרת הגבלות המקצינה את ההלכות שבמשנה. אסור להיות שליח המעביר מזון לעם הארץ בכל צורה שהיא. התוספתא מנמקת את ההלכה בדרך שיש בה חומרה יתרה. לשיטתה, טעם האיסור הוא שאסור לאדם לגרום לחברו לחטוא, "שאין מאכילין את האדם את האסור לו" (פ"ב הכ"ב). עוד יותר מחמירה היא ההלכה הבאה: "אין מברכין עליהן ואין מזמנין עליהן ואין עונין אחריהן אמן" (תוס', הכ"ד) 15 ייתכן שהלכה זו מתייחסת בעיקר ל"חבר", שכן בהמשך מדובר על טהרות. . ליברמן, בעקבות מפרשים קדומים, היסב את ההלכה לעניין ברכה על אוכל שאינו מעושר (ודאי או דמאי), אבל בכך עסקנו בסוף הפרק הקודם וראינו שמברכים ומזמנים על דמאי. יתר על כן, "עליהן" שבתוספתא הם עמי הארץ, ולא המזון שלהם. "מברכין עליהן" פירושו שה"חבר" ועם הארץ סועדים יחדיו, וה"חבר" מברך בשביל עם הארץ. הוא מברך עליו משום שעם הארץ אינו יודע לברך, או משום שנותנים כבוד ל"חבר" 16 על הנוהג לברך בשביל מישהו שאינו יודע לברך ראו תוס', ברכות פ"ה הי"ז ופירושנו לברכות פ"ז מ"ב. . האיסור לזמן הוא לצרף את עמי הארץ לזימון. בכך הם מוּצאים מתוך תחום הקהילה, ומעמדם כשל נשים שאינן שותפות של ממש אפילו בסעודה המשפחתית 17 ראו פירושנו לברכות שם. .