משנת ארץ ישראל על משנה דמאי ב:ה

1משנה ה היא המשך ישיר של משנה ד ומציעה פירוש למונחים שהוזכרו במשנה הקודמת. לפנינו אפוא שלושה רבדים. בחצי הראשון של משנה ד שתי דוגמאות וכלל. הרובד השני (חלק ב במשנה ד) הוא הסבר הכלל על ידי דוגמה, וברובד השלישי (החלק השני של משנתנו) הסבר כמותי של הכלל שברובד א. הרובד השלישי הוא מדור אושא, ומכאן שהרובד הראשון הוא מדור יבנה או קדום לו.

2רבי מאיר אומר את שדרכו להימדד בדקה ומדדו בגסה – רבי מאיר מבליע הנחה שההבדל בין מי שחייבו אתו בהפרשת מעשר מספק (דמאי) לבין מי שפטור מהפרשת מעשרות מספק הוא בצורת המדידה. דהיינו: אם מודדים במידה גסה – סימן שזה סוחר גדול ופטור מדמאי, ואם במידה דקה – זהו סוחר זעיר החייב בדמאי. כלל זה נאמר במשנה הקודמת, ורבי מאיר מחדש ומוסיף: אם נהוג למדוד מוצר במידה דקה, כלומר מכירה זעירה (מכירה קמעונאית בלשון ימינו), ומדד אותה במידה גסה (מכירה סיטונאית בלשון ימינו), אסור לו למכור את הסחורה ללא הפרשת מעשר מספק (דמאי). מה שקובע הוא הנוהג הכללי, כאמור להלן. [ בגסה ומדדו בדקה ] – המצוי בסוגריים נוסף בצד בידי מעתיק; יש בו חידוש, ואינו רק הכפלת התנאי. משמעו שאם נהוג למכור מוצר בכמות גדולה (מידה גסה) והמוכר הזה מכרו במידה דקה (קמעונאית) – הוא פטור מהפרשת מעשרות מספק, והכול הולך אחר צורת המכירה הכללית. הנוסח של כתב יד קופמן (ללא תוספת המעתיק) נמצא גם ב- ז, ט, מ. בעדי נוסח אחרים התנאי מוכפל, אך לפעמים משפט ההלכה (טפילה גסה לדקה) אף הוא מוכפל. אין הבדל משמעותי בין כל הנוסחאות, ולא נרחיב בכך.

3וטפילה דקה לגסה – מה שקובע הוא הנוהג הכללי ולא המקרה הפרטי. כאמור, בחלק גדול מעדי הנוסח קיים משפט משלים העוסק במקרה ההפוך: "את שדרכו להמדד בדקה ומדד בגסה טפלה גסה לדקה". משפט זה חסר ב- א, ב, ג1, כ, נ, ס, וכאמור בכתב יד קופמן נוסף חלקו בידי מעתיק מאוחר. גם בתוספתא חסרה התייחסות למקרה זה, וכן מעיד רבי שלמה עדני בשם "רוב שוני המשניות". מתברר שבין הראשונים היו שגרסו משפט זה אבל בצורות שונות. הרמב"ם גרס כנוסח שהבאנו, והר"ש גרס כנראה "טפלה דקה לגסה", או שלא גרס משפט זה והבין שהדין הוא שיימדד בגסה 64 ראו מלאכת שלמה. לדעתו אף הרא"ש גרס ופירש כר"ש, אך הוא השתמש בקיצור הרא"ש ובנוסח השלם המצוי בידינו חסרה התייחסות למשפט זה, ונראה שהרא"ש לא גרסו כלל. בהיעדר גרסה ניתן לפרש את דברי רבי מאיר כך או אחרת. , ובעל מלאכת שלמה הגדיר זאת "נזדמנה נוסחא משובשת לר"ש ז"ל".

4בתוספתא (פ"ג הי"א) דעות שונות בעניין, כמבואר בטבלה 65 הר"ש סבור שרבי מאיר של המשנה חולק על רבי מאיר שבתוספתא, ואלו שני תנאים אליבא דרבי מאיר. כפי שאמרנו, אם המשפט "את שדרכו להימדד בדקה ומדד בגסה" חסר במשנה, או שהוא כגרסת הדפוסים שלנו, אין סתירה בין התוספתא למשנה. .

5דרכו להימדד בדקה ומדד בגסה

6הדעות המופיעות במקורות

7מניסוח התוספתא ברור שחכמים חולקים על רבי מאיר ועל רבי נחמיה, על כן יש להשלים את דברי רבי מאיר ולהניח שדבר שדרכו להימדד בדקה יימדד תמיד בדקה (בטלה דעתו), ולפי חכמים את שדרכו להימדד בדקה יימדד בגסה (לא בטלה דעתו), כבטבלה המתוקנת להלן:

8דרכו להימדד בדקה ומדד בגסה

9לפי ההשלמה המוצעת (ההשלמה הודגשה בקו)

10אי זו היא מידה גסה – עתה העורך מסביר את המונח "מידה גסה" המופיע במשנתנו ובמשנה הקודמת.

11ביבש שלשת קבים – הקב הוא 1.6 ליטר, ושלושה קבים הם מעט פחות מ- 5 ליטר. זו כמות משמעותית למשפחה. די בה כדי לפרנס יחיד לשישה ימים, או משפחה בת ארבע נפשות ליום וחצי עד יומיים 66 ראו המידות הנקובות בפירושנו לפאה פ"ח מ"ה. . אין זו, אפוא, קנייה קמעונאית אלא קנייה של סוחר משנה, והוא עצמו מוכר ממנה למשפחות. המשנה מייצגת מצב שבו קיים מסחר, אך היקפו מצומצם ביותר.

12ובלח דינר – הירושלמי אומר במפורש שמוצרים יבשים נמדדים לפי מידת הנפח (מספר קבים), ובלח הם נמדדים לפי המחיר (כג ע"א). בהמשך הפִסקה בירושלמי מצינו דעה נוספת שלפיה בלח "הין" נחשב למידה גסה. "הין" היא מידת נפח קדומה 67 כך יוצא ממשנת עדיות פ"א מ"ג. יחסית, והיא כשלושה קבין. כלומר, זו המקבילה למידת היבש שלושה קבין, ואכן לא ייתכן שדינר הוא מידת משקל, שהרי הדינר שקל מעט יותר מעשרה גרם. לכאורה יש בכך עדות עקיפה למצב המחירים בעולם הקדום. יש להניח שמידת הלח דומה למידת היבש, כמו ששנינו ש"הין" הם שלושה קבים, ואם כן שלושה קבים נמכרים בדינר. כמובן אי אפשר לכמת מידה זו בדיוק, שהרי איננו יודעים בוודאות באיזו סחורה מדובר, אם כי מן הסתם הכוונה לחיטה. אבל בתוספתא מצינו גם דעה נוספת הזורה אור אחר על כל הדעות והמידות הנקובות.

13"רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יוסה... לימין במדה גסה מלימין ולמטה במדה דקה. ובלח הין במדה גסה מהין ולמטה במדה דקה וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר משם רבי יסה קליעה של שום הרי היא כמדת גסה" (תוס', פ"ג הי"ב). "לימין" היא נומינה, וזו מטבע רומית-ביזנטית פחותת ערך (Noummion), או הנומיסמטה (numismata) ששימשה כמשקל. משקל הנומיסמטה הרומית כ- 4 גרם בערך 68 קיימים הבדלים קלים, ראו למשל קידר, משקלות, עמ' 94-05. , הנומיסמטה הביזנטית הייתה 4.5 גרם בערך 69 קידר, שם, עמ' 25. . מטבע הנומיסמטה זהה לאס (האיסר התלמודי), שערכו אחד חלקי שישה עשר של הדינר. קליעת השום היא צורת המכירה של 15-10 שומים שמוכרים אותם קלועים זה בזה. אם כן, המידה הגסה כאן היא מידה קטנה ביותר וקשה להניח כי מכר של 6 גרם, או כמה שומים, כבר נחשב למידה גסה. על כן יש להסיק שלפנינו דרך הלכתית לפטור את החנווני מתשלום הדמאי. חכמים בדור אושא הגדירו "מידה גסה" בצורה כזו שרוקנה את ההלכה ממשמעותה הקודמת. כמעט כל מכירה מסחרית היא "מידה גסה", ו"מידה דקה" היא רק מכירה זעירה של אדם לחברו. זו טכניקה מהותית בהשתלשלות ההלכה. את ההלכה ניתן לשנות בצורה חזיתית, אך ניתן גם לשנותה על ידי פירוש מחודש למונחים. במקרה זה השינוי מתבצע על ידי קביעה מחודשת של משמעות המונח "מידה גסה", משמעות שלמעשה עוקפת את ההלכה המקורית על ידי חקיקת משנה.

14אם כן, דומה ששתי שיטות לפנינו ושתיהם מנסות להקל מההלכה הקדומה. רבי מאיר משמר יותר את רוח ההלכה הקדומה ומגדיר פטור מדמאי רק למכירה בינונית בהיקפה, ורבן שמעון בן גמליאל מרחיב את הפטור כמעט על כל מכירה של חנווני. המידה של דינר היא אי שם באמצע, וקשה לדעת אם מטרתה להקל או שהיא תחליף שווה ערך להין ולשלושה קבים 70 ראו חישובים אפשריים שונים בפירושנו לפאה פ"ח מ"ח. . להערכתנו גם רבי מאיר מקל בהרבה מההלכה הקדומה. המשנה, שקבענו את זמנה לדור יבנה או לימי הבית, אמרה שכל החנוונים חייבים, ורק סוחרים גדולים פטורים, ואילו הערך הכמותי שרבי מאיר מציע פוטר חלק גדול מהמכירות בחנות. הסיטון מכר תבואה לחודשים או לשבועות, ומכירה של 5 ק"ג היא מכירה בינונית הפוטרת גם את רוב החנוונים. אם כן, לפנינו למעשה שלוש דעות: המשנה, רבי מאיר ורבן שמעון בן גמליאל. ברם שינוי הגישה כאילו מוסווה.

15רבי יוסי 71 בדרך כלל בכתב היד רבי יוסה, אך כאן רבי יוסי. אומר סלי תאינים וסלי ענבים וקופות שלירק בזמן שהוא מוכרן באכסרה פטור – "אכסרה" היא מילה יוונית, ῶρεχσνε, שהיא תואר הפועל, ומשמעה באומד, בהערכה כללית, בניגוד למכירה במשקל או במניין 72 ראו משנה, מעשר שני פ"ד מ"ב. כך מפרשים רוב המפרשים. אחרים (הר"ש, הרא"ש ומהר"י בן מלכיצדק) מוסיפים פירוש שני שמוכר ללא רווח או הפסד. הסבר זה מובא מתוך המשמעות של המשפט במשנה, ואין לו בסיס לשוני. . כלומר סלי ענבים נחשבים למידה דקה, אך אם הוא מוכר אותם באומדן זו נחשבת מידה גסה, שהרי בכך הוא "משפיע". לא ברור האם רבי יוסי חולק על הרישא הקובעת שבטלה דעתו אצל כל אדם, או שמא זו דרך המסחר התדירה. על כל פנים, נראה שרבי יוסי חוזר להלכה הסתמית במשנה. סלי פרי מכילים בדרך כלל יותר מחמישה ק"ג, והם נחשבים מידה דקה.

16אבל בתוספתא שנינו: "רבן שמעון בן גמליאל אומר משם רבי יוסה [קליעה של שום ו]סלי תאנים וסלי ענבים וקופות של ירק לימין במידה גסה..." (פ"ג הי"ב) 73 ראו פירושו של ליברמן למקום. . את ההמשך ציטטנו לעיל. המצוי בין הסוגריים חסר בכתב יד א של התוספתא, אך הוא מצוי בהמשך כמשפט בפני עצמו. אם כן, זהו רבי יוסי שבמשנה והוא נוקט בדעה המקלה ביותר, כלומר, סלי הענבים הנזכרים הם סלים קטנים ביותר, מקבילים לקליעה של שום.

17לפני שנברר את טעמה של ההלכה יש לעמוד על מלוא היקפה. מהמשנה שמענו שנחתומים פטורים מדמאי וכן סיטונאים, אבל חנוונים חייבים. בתוספתא מובא הדין בנחתומים כמו במשנה, ונוסף: "במי דברים אמורים במוכר בחנותו על פתח חנותו אבל המוכר בפלטיר או בחנות הסמוכה לחנותו חייב בשני" (פ"ג ה"י). מסתבר שהמשפט אינו מדבר על הנחתום, אלא חוזר למשנה וקובע שחנווני המוכר בפלטר חייב במעשר שני. פלטר הוא מכירה בכמויות קטנות. אם כן, לפנינו שלב ביניים: מכירה גדולה פטורה מדמאי ומכירה קטנה פטורה מדמאי, אך חייבת במעשר שני. לא ברור מה היא "חנות הסמוכה לחנותו", ואולי הכוונה למוכר ליד חנותו שבה מתנהלות רק מכירות קטנות, מעין פלטר. עוד אנו שומעים שגם התגר פטור מדמאי 74 תוס', פ"ג הט"ו, וראו עוד שם, פ"ד ה"כ; ירו', פ"ב ה"א, כב ע"ג. , ויש להניח שתגר הוא כמוכר תבואה או סיטון.

18הקושי הגדול במערך ההלכתי שלפנינו הוא ההבדל שבין חנווני לנחתום. לכאורה הנחתום מוכר באותה כמות כמו חנווני. לגביו אין הבחנה בין מידה גסה למידה דקה, שהרי הוא מוכר מוצר שלם, אבל מבחינת ההיקף ודאי אין הוא פחות מחנווני. בירושלמי מובאים שני הסברים להלכה, האחד הוא: "תנאי בית דין הוא שתהא תרומת מעשר שלמוכר ומעשר שיני משללוקח" (כג ע"א). ההסבר בא לנמק את ההבדל בין מעשר שני לתרומה, אך בעקיפין מלמד על הדין כולו. "תנאי בית דין" משמעו שאין לדבר הסבר הלכתי משפטי של ממש.

19הסבר אחר מצוי בירושלמי לעניין אחר של מכירת חיטים שבאו מגוי והתירו למכרן דמאי: "תיפתר שהיה אגורנימום 75 "אגורָנימוס" או "אגורָנומוס" הוא תוארו היווני של הממונה על השוק. אגורנומוס פעל גם במרחב הכפרי היהודי, במסגרת הקהילה היהודית. אבל במקרה זה מדובר בפוליס הנכרית, על כך מעיד הנוסח "אגורנומוס גוי", וכן האווירה של הסיפור כפי שננתח בגוף הדיון. במקורותינו נזכר בעל תפקיד זה לעתים קרובות. הכתיב של בעל התפקיד שונה מעד נוסח אחד למשנהו: "אגורנימוס", "אגרדום" ועוד. גדול ודחק עליו להיות מוכר בזול" (ה"א, כב ע"ג)" 76 הנוסח "גוי" מצוי בכתב יד רומי למקום. . בתלמוד הבבלי נוסח שונה. שם מוסבר מהי לשכת פרהדרין הנזכרת במסכת יומא 77 ראו פירושנו ליומא פ"א מ"א. ; הבבלי מסביר שפרהדרין הם בולווטי (חברי הבולי – מועצת העיר), ומצטט ברייתא אנונימית המסבירה את משנתנו "מתוך שפרהדרין הללו חובטין אותן כל יב חדש ואומרים להן מכרו בזול מכרו בזול" (יומא ט ע"א).

20שני התלמודים מתכוונים לאותו תיאור. בפוליס הנכרית פעלו בעלי תפקידים רבים. אחד מהם היה האגורנומוס, האחראי על השוק ועל עסקי הכלכלה בפוליס. האגורנומוס היה בדרך כלל גם חבר המועצה העירונית, הבולי. אחד מתפקידי האגורנומוס היה לפקח על השוק (זו משמעות השם ביוונית), להשגיח על המשקולות ועל זמני פתיחת השוק ולדאוג להספקת תוצרת בכלל, וחיטה בפרט. תפקיד נוסף שלו היה לפקח על המחירים, ובתוקף זה לחץ על הנחתומים למכור את לחמם בזול. לפי המסורת הרומית עיקר תפקידו של האגורנומוס בתחום זה, בכל רחבי האימפריה, היה לשמור על מחיר זול של החיטים, וזאת מתוך ההבנה שזה המצרך הבסיסי ביותר 78 ראו שפרבר, אגורנומוס; ספראי, הכלכלה, עמ' 713-023. .

21אם כן, הנחתום היהודי חויב למכור בזול ובמחיר אחיד ליהודים וללא יהודים, ולכן ויתרו חכמים על דרישתם הקבועה ש"חבר" ימכור רק מוצרים שהופרשו מהם מעשרות. נימוק זה נכון בערי הפוליס. ביישובים הקטנים לא פעלו אגורנומוי, ואם פעלו היו אלו פקידים יהודיים. הפיקוח על מחירים היה מצומצם יותר, וגם אם היה פיקוח כזה הפקיד היהודי אמור להתחשב בחובות המעשר 79 ספראי, הכלכלה, עמ' 85-06; הקהילה, עמ' 431-631. . אלא שביישוב הקטן הושפעה ההלכה על הנחתום מגורם אחר. הנחתום פעל בהיקף גדול יחסית. ביישובים רבים היה כאמור רק נחתום אחד; אילו היה הנחתום מפריש מעשר ומעשר שני היה מייקר את הלחם במידה ניכרת, ועמי הארץ לא היו משלימים עם מצב זה. בתנאים אלו היה קם נחתום עם הארץ מתחרה, והנחתום ה"חבר" היה נאלץ לעזוב את פרנסתו. החנות פעלה בהיקף קטן יותר, וניתן היה לקיים מערכת עצמאית לתת-החברה של ה"חברים". ניתן היה ליצור מצב שבו החנווני ה"חבר" מוכר בצד החנווני עם הארץ, ולשניהם הייתה פרנסה. אבל הנחתום פעל בהיקף גדול יותר, ואי אפשר היה ליצור מצב שבו יהיה נחתום נפרד ל"חברים". בהמשך הזמן ריככו חכמים את דרישתם גם מהחנוונים, כפי שהסברנו.

22מבחינה כלכלית מעניינת עד מאוד המדידה במטבעות. מדידה במחירי שוק (במטבע) מעידה על משקלו המכריע של המסחר בכלל, ושל המסחר במטבע בפרט. הוא הופך לשפת הדיבור של המסחר, כמו בימינו. שימוש במידות ומשקלות מעיד על היקפו הרחב של המסחר בעין, ובטובין (Barter). בדרך כלל הלשון מפגרת כדור או שניים לאחר המצב בשוק, ורק כאשר התופעה מתפשטת ונקבעת משתנית שפת השוק. המסחר הקדום היה עיקרו מסחר בטובין, וברור שנקיבת ההלכה במידות ומשקלות היא הקדומה, והשימוש במידה "הין", שהיא הקדומה, היא הוכחה נוספת לכך.

23הירושלמי מקשה על משנתנו מהמשנה להלן בפרק ה שממנה יוצא שמי שקונה מהנחתום צריך לעשר גם תרומה ותרומת מעשר 80 להלן, פ"ה מ"א; ירו', כג ע"א. . הסתירה היא אכן סתירה, שהרי במשנתנו הנחתום צריך להפריש את התרומות, ושם מוטלת החובה על הקונה. הירושלמי מביא שתי דעות, האחת שכאן בעושה בטהרה וכאן בעושה בטומאה. כלומר, במשנתנו מדובר בנחתום העושה בטהרה ונוהג כהלכה, ואילו בפרק ה מדובר בעושה בטומאה, כלומר שמדובר בנחתום עם הארץ שאינו מציית להלכה, ואז צריך הקונה להפריש תרומה. עם זאת בכל מקרה התרומה טמאה, שהרי הנחתום אפאה בטומאה. עד כאן הדבר פשוט, השאלה היא כיצד "חבר" קונה לחם כזה, הרי הוא טמא. הירושלמי אינו עונה על כך, אך אולי מדובר בעת שה"חבר" עצמו במקרה טמא, או ב"חבר" שכבר אינו מקפיד במלואן על מצוות טהרה, אך מפריש מעשרות.

24הסבר שני בירושלמי הוא שמשנתנו עוסקת בעושה במידה דקה, אבל העושה במידה גסה לא חייבו אותו אפילו בהפרשת תרומות. זהו הסבר למשנה המעיד על שלב נוסף של הקלה, ובו פטרו את הנחתום אפילו מההפרשה המועטת של תרומה ותרומת מעשר. קשה להאמין כי אכן יש לפטור זה משמעות כלכלית, וההסבר דחוק.