משנת ארץ ישראל על משנה דמאי ג:א

1מאכילים את העניים דמיי – כפי שנפרש להלן זו דעת בית הלל, ומבנה המשנה הוא הלכה סתמית ואחר כך מחלוקת על אותה הלכה. מבנה מעין זה אינו נפוץ, אך קיים גם במשניות אחרות 1 ראו הסברנו לשבת פ"ב מ"א, ושם רשימת מקבילות. . אנו נפרש אפוא את המשפט להלן.

2מאכילין את האכסנייה דמיי – בירושלמי מובאים שני הסברים, האחד שמדובר באכסנאי יהודי והאחר שמדובר באכסנאי גוי (כג ע"ב). לפי ההסבר הראשון הפטור הוא טכני. לפי ההלכה חובת מעשרות חלה רק כשמביאים את הפרי לבית, שזהו גמר מלאכתו, על כן נקבע שעוברי אורח העוברים ממקום למקום אינם חייבים במעשר אלא כשמגיעים לביתם או למקום הלינה שלהם. הדוגמה שבמשנת מעשרות היא ברוכלים המחזרים בכפרים (פ"ב מ"ג). כך או כך, אם ניתן להם אוכל באמצע היום הם פטורים ממעשרות. הירושלמי בראש פרקנו מוסיף סיפור אחר על רבי יהושע בן חנניה שהלך אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל, בני העיירות הביאו להם פֵרות ורבי יהושע אמר: "אם לנו כאן חייבין אנו לעשר ואם לאו אין אנו חייבין לעשר" (כג ע"ב). לפי הסבר זה האכסניה פטורה גם מוודאי. לפי ההסבר השני מדובר בגויים. אלו כמובן אינם מפרישים מעשרות; היהודי חייב אמנם בהפרשת מעשרות, אך אם הפרי ניתן לגוי פוטרים אותו. ההסבר שמדובר באכסנאי גוי נובע מפירושה המילולי של המילה. "אכסניה" היא מונח יווני למס שמשלמים לכלכלת צבא רומי העובר ממקום למקום. לפי החוק והנוהג הרומי, בימי שלום הצבא הרומי אמור לקנות שירותים מהסביבה, אך צבא הנמצא במסע צבאי רשאי לכפות על המקומיים לשלם את מס האכסניה, כלומר להזין ולהלין את חיילי הצבא בביתם. במקורות מספר ברור כי זאת כוונת הדברים. כך, למשל, התלמוד הירושלמי דן מהי הגדרתו של דייר גוי קבוע בחצר. דייר כזה אוסר על בני החצר את העירוב אלא אם הפקיר את רשותו: "אית תניי תני הקוסטור אוסר מיד ואכסנייא לאחר שלשים, אית תניי תני הקוסטור אוסר לאחר שלשים ואכסנייא אינה אוסרת לעולם" (ירו', עירובין פ"ו ה"א, כג ע"ב). "קוסטור" (קווסטור בלטינית) הוא תוארו של קצין הכופה את עצמו כדייר לזמן ממושך, והאכסניה היא דיור זמני ביותר של יחידה העוברת דרך היישוב. כן דן התלמוד האם מותר לאדם לשלם ל"אכסניה", כלומר לשלם לחיילים הרומיים כדי שיפנו לגור בכפר אחר או אצל אחד משכניו, והגמרא מבחינה בין "עד דלא ייתון רומאי" ובין "מן דייתון רומאי" (עד שלא באו הרומאים – משבאו הרומאים) (ירו', בבא קמא פ"ג ה"א, ג ע"ג). מס האכסניה מוכר היטב גם במקורות הלא יהודיים, ובמשפט הרומי 2 ראו ג'ונס, האימפריה הרומית, עמ' 297. χενία. נראה שזה גם פשט המשנה.

3עם זאת, בשפת חכמים "אכסנאי" הוא גם סתם אורח, יהודי או לא יהודי. בעיקר נפוצה הצורה "אכסנאי" ביחיד, או ברבים "אכסנאין". כך, למשל, המשנה דנה ב"שני אכסנאין אוכלים על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה" (חולין פ"ח מ"ב). האכסנאים כאן הם דייריו היהודיים של פונדק. אף רחב הזונה מתוארת כמנהלת פונדק "שהיתה עסוקה באכסנאים" (ספרי במדבר, עח, עמ' 74) 3 ראו עוד תוספתא שביעית פ"ה הכ"א העשויה להתפרש בשתי הצורות, אך נראה שמדובר שם בתשלום המס. , וכמוהם עשרות מקורות. שימוש זה של המילה היוונית בהשאלה רווח במקורות אמוראיים, אך שני אלו שציטטנו הם תנאיים. להערכתנו פשט המשנה מתבאר טוב יותר במס האכסניה. לו היה מדובר באכסנאי יהודי היה הדיון נסוב סביב אכילת הארעי שלו, והמשנה הייתה אומרת ממתי הוא מתחייב במעשרות (מקום הלינה או ביתו). אילולי התלמוד היינו אומרים שזה הפירוש האפשרי היחיד, אך התלמוד מעיד כי למונח המשפטי "אכסניה" נוספה משמעות כללית רחבה יותר.

4במקרה רגיל צריך להפריש מעשרות לפני נתינת המס, שהרי חובת המתנות היא מכל היבול 4 ראו פירושנו לפ"ו מ"ב. . אך הקלו במס האכסנאות בדמאי כי זה מס לא מתוכנן שנותנים כמזון מוכן, והעול היה כבד ביותר.

5רבן גמליאל היה מאכיל את פועליו דמיי – זאת לפי הכלל שמאכילים את העניים דמאי, וכאמור התוספתא מוסיפה ש"צריך להודיע". תוספת זו מעידה שהפועלים צריכים היו להפריש מעשרות, אלא שלפחות חלק מהם היו עמי ארצות, ומן הסתם לא נהגו כהלכה. לכאורה אין למעשהו של רבן גמליאל הצדקה מהמשנה. רבן גמליאל אינו מתואר כמי שנותן לעניים צדקה אלא כמי שנותן להם מזון לסעודה בשכרם, ולכאורה צריך היה לחול עליו הכלל שאין "חבר" מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. יתר על כן, להלן המשנה קובעת שאם הפועל אינו מאמין לבעל הבית עליו להפריש מעשר, אם כי אולי בצורה מקלה 5 להלן פ"ו מ"ג, וראו פירושו של ליברמן לתוספתא, פ"ד הט"ו. , מכאן שבעל הבית אמור להפריש מעשרות. קשה להניח שבעל בית כזה, שהפועל אינו מאמינו, היה מדקדק במצוות יותר מרבן גמליאל. הירושלמי שואל את השאלה השנייה ועונה ששם מדובר במאכילו "מן האבוס" וכאן במאכילו "מן המנויין" (כג ע"ב). יש לקבל את גרסת הרש"ס "מן התנוים", כלומר מן התנאים, ושני תשלומים שונים הם. הפועלים עבדו אצל בעל הבית וקיבלו בשכרם כחלק מתנאי העבודה סעודה. על סעודה זו אנו שומעים גם ממקורות אחרים (משנה, בבא מציעא פ"ז מ"א) 6 לר"ש היה קשה לקבל את הצגת רבן גמליאל כמי שחסך מהתשלום על חשבון המעשר, והוסיף שהוא נתן להם יותר מכפי שהתחייב אלא שאִפשר להם שלא לשלם את המעשרות. , וזהו גם "מן האבוס" הנזכר, ואז מוטלת חובת המעשרות על בעל הבית. במקרה שבמשנתנו המזון שעליו מדובר אינו סעודה זו, אלא השכר עצמו. בגלל תנאי המשק הוסכם שהשכר יהיה במזון. כאן אין בעל הבית צריך להפריש מעשר מהשכר. אמנם הפועלים חייבים בכך, אך זו צריכה להיות החלטה שלהם. אילו היה רבן גמליאל מפריש מעשרות היה זה בעצם הורדה משכרם, וכמו העניים שנזכיר להלן אין בעל הבית חייב (רשאי) לקיים את המצווה על חשבון העניים-פועלים, ונחדד זאת להלן. גם לא חייבו את רבן גמליאל להפריש את המעשר מכספו, שהרי זאת העלאה סמויה של השכר, וממה נפשך, בעל הבית אינו חייב להעלות את השכר, ואילו העלה את השכר היו הפועלים עמי הארץ מעדיפים לקבל את המעשר לעצמם.

6מעין הלכה זו שנינו גם בתוספתא להלן: "אומר אדם לחבירו ולפועליו, צאו ואכלו בדינר זה, צאו ושתו בדינר זה, ואינו חושש לא משם מעשרות, ולא משם שביעית, ולא משם יין נסך. אבל אם אמר צאו ואכלו את הככר ואני אתן את דמיה, צאו ושתו רביעית ואני נותן דמיו, הרי זה חושש משם שביעית ומשם מעשרות ומשם יין נסך" (תוס', פ"ה הי"ד). אם כן האחריות על הפרשת המעשר היא על המקבלים, אלא אם כן הקציב בעל הבית כמות אוכל והבטיח לשלם את עלותה; אז בעל הבית הוא המרוויח מכך שהפועלים לא יפרישו מעשרות, ואז חובת ההפרשה עליו.

7דומה להלכה זו היא המשנה במעשרות פ"ג מ"א, ושם שנינו: "הפועלים שעמו בזמן שאין להם עליו מזונות אוכלין ופטורין אבל אם יש להם עליו מזונות הרי אלו לא יאכלו". מתוך ההקשר והמשניות הקודמות ברור שהפרות שהם אוכלים תוך כדי עבודה פטורים ממעשר, שהרי "האוכל מן התורה פטור" (שם פ"ב מ"ז). על כן נראה שהכוונה אינה לפרות שהם אוכלים תוך כדי עבודה, אלא להסדר התדיר והמקובל שבעל הבית מתחייב לתת לפועלים ארוחה מסודרת כחלק משכרם. על נוהג זה אנו שומעים רבות ממקורות אחרים 7 ראו משנה, בבא מציעא פ"ז מ"א ופירושנו לדמאי פ"ג מ"א. . הסעודה היא כמסחר לכל דבר (להלן פ"ו מ"ג), והפועלים חייבים להפריש מעשרות ממנה. עם זאת נראה שחכמים לא ראו בסעודה זו מסחר מלא, והא ראיה שמצאו לנכון להדגיש שאף על פי כן הפועלים חייבים במעשר ובעל הבית חייב לעשר את הפרות לפני שהוא נותן להם לאכול מהם.

8המשנה קובעת שאם המזונות הם מדבר תורה הם פטורים ממעשר, אבל מזונות שהוא נותן שלא מן התורה אלא מפני "שיש עליו", כלומר שיש בין המעביד לפועלים הסכם כלשהו, חייבים במעשר. ייתן גם שמקרה זה של "יש עליו מזונות" הוא שהפועלים אינם עובדים בהכנת הקציעות אלא בסבלות (העברת התאנים), ואז מן התורה אינם זכאים לאכול, אלא אם כן הסכים הבעל להעניק להם זכות זו ואז היא כמיקח, שכן האכילה היא חלק מתנאי התשלום.

9בתוספתא הלכה שונה המאירה את משנתנו: "פעלים שהיו מנכשין בשדה ומעדרין בשדה, לא יאכלו מן הזית ומן התאנה אלא אם כן נתן להן בעל הבית רשות. לפיכך אם נתן להם בעל הבית רשות, אוכלין ומצטרפין ופטורין. במי דברים אמורים בזמן שאין להם עליו מזונות, אם יש להם עליו מזונות אוכלין ופטורין ואם צורפו חייבין" (מעשרות פ"ב הי"ג). ההלכה בתוספתא פשוטה. לפועלים העודרים אין זכות מהתורה למזונות, אבל בעל הבית רשאי, כמובן, לתת להם במתנה אוכל. אבל אם אין זו מתנה אלא הסכם כלכלי ("יש להם עליו מזונות") הרי זה כמכר, ודין מכר כבר שנוי במשנה ה (כרבי יהודה) שהאוכל תאנה אחת פטור, אבל אם צירף חמש תאנים הרי התחייב בכך במעשרות. נראה שהתוספתא מקבילה למשנתנו, וממנה עולה שגם משנתנו עוסקת בפועלים שמהתורה אין להם זכות למזונות.

10אחרי כל ההסברים, רבן גמליאל מצטייר עדיין כמי שאינו דואג יתר על המידה לכך שפועליו ישמרו מצוות. במבוא עמדנו על כך שלמעשה חז"ל "הרימו ידיים" וויתרו על הדרישה מהציבור להפרשת מעשרות, וגם הם ראו בזה רק מידת חסידות ודרישה מעצמם בלבד.

11גבאי צדקה – אלו אוספים כסף ומזונות, כמו ששנינו במסכת פאה 8 ראו פירושנו לפאה פ"ח מ"ז. . עמי הארץ ו"חברים" כאחד משתתפים בתרומת המזונות. ה"חברים" נותנים מזון מעושר, ועמי הארץ מזון שאינו מעושר. אין ספק שגם עמי הארץ משתתפים בחלוקה וזכותם אינה נופלת מזו של עניים "חברים", אבל בכך נוצר מצב שעניים עמי הארץ עשויים לקבל מזון שאינו מעושר, והם לא יעשרו אותו בעצמם.

12בית שמי אומרים נותנין [ את ] מעושר למי שאינו מעשר ואת שאינו מעושר למעשר נימצאו כל האדם אוכלין מתוקן – כולם מקבלים אוכל מעושר ועבור עניים עמי ארצות יש בכך מעין "בזבוז", שהרי בפועל נמצאו מעשרים נגד רצונם, וחכמים אומרים – חכמים הם כמובן בית הלל. זה מקרה חריג שהחולקים על בית שמאי מכונים בו "חכמים"; בדרך כלל אלו מופיעים במחלוקת בין שני הבתים כבעלי דעת ביניים ולא כאחד הצדדים, גובים סתם – מבלי לסמן אילו פרות הגיעו מ"חברים" ואילו מעמי הארץ, ומחלקין סתם והרוצה לתקן יתקן – חכמים מעבירים את האחריות לתשלום המעשר אל העניים, והרוצה לתקן (לעשר) מעשר על חשבונו. מכל מקום, גם בית הלל סוברים שהעני חייב במעשרות.

13המשנה אינה מסבירה את שורש המחלוקת בין הבתים, אך דומה שניתן לקשרה לרשימה ארוכה יחסית של מחלוקות שיש להן מניע עקרוני אחד. המחלוקת הבסיסית היא האם בקיום המצוות האדם הוא המרכז (גישה אנתרופוצנטרית) או האל הוא המרכז (גישה תאוצנטרית). כך, למשל, שני הבתים נחלקים איזה קרבן צריך להיות יקר יותר, קרבן העולה שכולו לשמים או קרבן החגיגה שרובו נאכל על ידי המקריב; הם נחלקים מה נברא תחילה, ארץ או שמים, ומחלוקות דומות 9 ראו דיוננו בחגיגה פ"א מ"ב. .

14במשנתנו מתנגשים שני ערכים: צדקה ומעשר. בית שמאי סבורים שהפרשת המעשר היא בעדיפות עליונה וקודמת לצדקה, ואילו בית הלל סבורים שנתינת הצדקה היא בעדיפות עליונה. גבאי הצדקה אינם צריכים לנצל את כוחם ולאכוף על העניים את נתינת הצדקה, אף שכמובן העניים אמורים לעשות זאת בעצמם. כל זאת "כדי להקל עלינו את הצדקה", כלשון הזהב של הרמב"ם.

15עד כאן המשנה לפי ביאורנו. המבנה שלה הוא הצהרה בדבר הכלל לפי שיטת בית הלל, שתי הלכות נלוות לפי כלל זה (לשיטת בית הלל) ואחר כך המחלוקת הבסיסית בין הבתים. מבנה זה נראה מסורבל, אך הוא חוזר במשניות מספר 10 ראו פירושנו לשבת פ"ב מ"ב; פ"ו מ"ד; ראש השנה פ"ד מ"א; עירובין פ"א מ"ה; פ"א מ"ט; שקלים פ"ד מ"ד; סוכה פ"ב מ"א ועוד. בחלק ממקומות אלו הבבלי, או מפרשים מסורתיים, מנסים למצוא חידוש כלשהו בחזרה, ראו למשל מלאכת שלמה על אתר. . בכל המקרים שמבנה זה חוזר בהם הוא נובע מצירוף של שני מקורות, האחד סיכם את ההלכה ונגזרותיה והאחר הביא את המחלוקת הקדומה. בחלק מהמקרים שהמבנה מופיע בהם הבבלי מפרש בדרך שונה ומוצא מעין "נפקא מינה" בין הכלל שבפתיחה לבין שתי הדעות שבהמשך. כך הוא מונע מצב שבו כאילו חלק מהמשנה חוזר על עצמו. גם כאן יש לבבלי פירוש שונה (להלן), אם כי לא נאמר מהיכן הוא נובע.

16כאמור, כל מרכיבי הפירוש המוצע למשנתנו נמצאים במפוזר בירושלמי, אך יש בירושלמי ובבבלי גם פירושים אחרים. בפירוש הפִסקה ברישא (נותנים לעניים דמאי) האמוראים נחלקים האם מדובר בעניים "חברים" (שאז ברור שניתן לתת להם פרות לא מעושרים והם יפרישו בעצמם), או בעניים סתם. רבי יונה, שפירש בעניים סתם, פירש שגם אכסניה היא באכסנאי יהודי (ירו', כג ע"א). שני הפירושים קשורים זה לזה, שכן רק אז חלקי המשנה קשורים יחדיו, ובשניהם רשאים לתת גם פרות שהם בוודאי אינם מעושרים. ברם ראינו כי הפירוש שמדובר באכסנאי יהודי דחוק. התוספתא מפרשת אחרת, והנושא אינו משתלב במשנה כלל ועיקר. באשר לעניים, הפירוש שמדובר בעניים "חברים" הוא כשיטת בית שמאי (נותנים את שאינו מעושר ל"חברים"), ואם מדובר בסתם עניים הרי הרישא היא כשיטת בית הלל, ואמנם ראינו משניות שסתמן כבית שמאי 11 למשל, פירושנו לפאה פ"ו מ"א; ספראי, הכרעה כבית הלל; ביכלר, בית הלל. , אך עדיין מספרן קטן והן החריג. זאת ועוד. אם בעניים "חברים" מדובר, הרי שהעיקר (ההנחה שהמקבלים יפרישו מעשרות מיזמתם) חסר מן הספר. הרי זה החידוש במשנה, ומדוע היא נוסחה בצורה מכשילה? לרבי יונה היה קשה לקבל את חידושו של בית הלל, שכן הוא בניגוד לכלל שאין "חבר" מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. אבל שיטת בית הלל במקומה עומדת. זאת ועוד; אם העני אמור להפריש את המעשרות – מה החידוש במשנה? הרי "חבר" רשאי לתת ל"חבר" אחר אוכל שאינו מעושר, גם כזה שאינו מעושר ודאי, ובלבד שיודיעו. עבור העני ה"חבר" אין חשיבות לשאלה מי יעשר, העני או הנותן, הרי המעשר יורם בכל מקרה. לפיכך נראה בבירור שבעני סתם מדובר (כולל עני שאינו "חבר"), וכרבי יוסה בירושלמי.

17הבבלי דן במשנתנו בסדרה של משניות שבהן נקבע שיוצאים ידי חובה באתרוג של דמאי, במצה של דמאי, ניתן להניח דמאי בתור עירוב תחומין או חצרות, מזמנים עליו וכו' 12 ראו פירושנו לעיל, פ"א מ"ד. . התלמוד הבבלי מסביר שבכל המקרים הללו מותר להשתמש בדמאי משום שהאדם עשוי, באופן תאורטי, להפקיר את רכושו ולהפוך לעני, ואז יהיה פטור מדמאי. משמע מכאן שהבבלי פירש ש"מאכילים את העניים דמאי" הוא בכל עני (עם הארץ ו"חבר" כאחד), ושניהם פטורים מהפרשת מעשרות במקרה של ספק (דמאי), שכן עני פטור מלכתחילה מהפרשת מעשר במקרה של ספק. כאמור הסבר זה מנוגד להמשך המשנה, שהרי גם בית הלל וגם בית שמאי מודים שהעני חייב בדמאי כפי שהדגשנו. הפירוש גם מנוגד לתוספתא "שצריך להודיע": אם העני פטור מדמאי – מה צריך להודיע 13 הרמב"ם מתרץ שהרישא עוסקת בחלוקה מתמחוי (חלוקת מזון יומית לנצרכים) והסיפא בחלוקה מן הקופה, שהיא חלוקה שבועית. אבל במשנה אין רמז לכך שנושא הדיון התחלף. מעבר לכך, ב"קופה" חילקו כסף מזומן ולא מזון, ואין כלל בעיית מעשרות. ראו פירושנו לפאה פ"ח מ"ז. ?

18נראה שהבבלי לא רצה לקבל מצב שבו הרישא היא כאחת הדעות, כבית שמאי או כבית הלל, לכן חיפש משמעות אחרת לרישא שהיא בניגוד גם לבית הלל וגם לבית שמאי. זאת ועוד; הבבלי, לשיטתו המשפטית, התקשה לקבל מצב שבו מקיימים מצווה על ידי עברה. בירושלמי למשניות הללו מצינו גם את ההסבר שניתן לאכול את המזון הדמאי באופן כלשהו, על ידי הדחק, הסבר שמתאים לחלק מהמקרים.

19בכל המשניות הללו הסברנו את המשניות בדרך שונה ושיטתית. לדעתנו קל הקלו בית הלל כדי לא להרחיק את עמי הארץ: אילו נקבע שאין יוצאים ידי חובה במצת דמאי – היו עמי הארץ מורחקים ממצוות הפסח; אם אי אפשר היה להניח עירוב דמאי – קשה היה לקיים את הלכות העירוב ביישובים ובחצרות שיש בהם "חברים" ועמי הארץ; אם לא היו מזמנים על דמאי ולא היו מברכים עליו – היו עמי הארצות מורחקים ממצוות אלו. על כן הקלו בית הלל, ובית שמאי סירבו לקבל הקלה זו.

20בפועל אנו רואים פעם נוספת שבית הלל מוותרים למעשה על הדרישה מהציבור להרים מעשרות, ואילו בית שמאי דורשים לנסות ולנצל את כוחה הארגוני של הקהילה להרבות בהפרשת מעשרות.