משנת ארץ ישראל על משנה דמאי ג:ד

1המוליך חיטין לטחון [ ה ] כותי [ או ] לטחון עם הארץ – בעדי הנוסח האחרים "לטוחן". טחון אינה טעות אלא מילה על משקל "כרוז", והוא משקל מיוחד לתיאור בעלי מקצוע. הטחינה הייתה עבודה נדרשת ובעייתית ביותר. כדי לטחון קמח למשפחה גרעינית 27 לפי כמויות המזון המתוארות במשנה, פאה פ"ח מ"ה. יש צורך בעבודה של כשעתיים באבני רחיים ידניות (איור 17). הטחינה באלה קשה. האישה, שהייתה זאת עבודתה הקבועה 28 משנה, כתובות פ"ה מ"ה, וראו להלן. , ישבה בישיבה מזרחית והתכופפה אל האבנים. לא ידוע לנו שהותקנו סידורי נוחות כלשהם במשק הבית הזעיר, כמו העמדת האבנים על שולחן או סידור נוח אחר. בבתים רבים מוצאים אבני רחיים אלו, וברור שהטחינה נמנתה עם המלאכות הנפוצות. כאמור היא מנויה גם בין חובות האישה לבעלה (ולבית), ונשוב לכך בהמשך. במקביל היו לקדמונים מתקנים משוכללים וגדולים יותר. המתקן הפשוט היה רחיים של חמור, רחיים קצת גדולים יותר שהונחו על מעמד (חמור) ואפשרו עבודה מהירה ונוחה יותר 29 תוס', שבת פ"א ה"ג; ליברמן, מחקרים, עמ' 383-093. המקור שהבאנו עוסק במפורש באדם המסובב את הרחיים, שכן הרחיים הללו מוצבים 3-4 טפחים מהקיר. כמו כן משנה, אהלות פ"ח מ"ג: "רחים של אדם", וכן משנה, זבים פ"ד מ"ב ועוד מקורות שהביא ליברמן. עם זאת, ליברמן סבור שלא היו כלל רחיים שהונעו על ידי חמור, ברם הבאנו שתי עדויות המדברות במפורש על סוס זקן הרתום לרחיים, וכן מופיע בציורים רומיים. (איור 18). את הרחיים סובב בדרך כלל אדם, או שניים, אחד מכל צד (תוס', זבים פ"ד ה"ב, עמ' 678). ברחיים של חמור עבדו נשים 30 הביטוי הוא "שפחות המכודנות לריחים". השורש כד"ן בא מהצורה של המוט האנכי שמסובבים בו את הרחיים. ראו ויקרא רבה, פט"ז א, עמ' שמה ומקבילות; פסיקתא דרב כהנא, פ"ז ח, עמ' 921 ומקבילות. מקורות אלו מוכיחים כי בדרך כלל היו נשים מכודנות לרחיים, או שלפחות הייתה זו תופעה נפוצה. , אך גם גברים, ועדיין עבודה זו נחשבה קשה ומתישה, ו"כדינה" לרחיים היא הדוגמה למלאכה מתישה ואולי גם מבזה (ירו', קידושין פ"א ה"ז, סא ע"ב; פאה פ"א ה"א, טו ע"ג). לעתים רחוקות נקשר החמור או בהמה אחרת לכידון הרחיים, ואז הרחיים היו גדולים עוד יותר (ירו', פסחים פ"ד ה"ג, לא ע"א; עבודה זרה פ"א ה"ו, מ ע"א ועוד). השימוש ברחיים של מים היה נדיר עוד יותר. רחיים מעין אלו נזכרים פעם אחת בתוספתא, ולפי התיאור שם מדובר במתקן גדול ומרעיש 31 תוס', שבת פ"א הכ"ד, וראו פירושנו לשבת פ"א מ"ה. .

2כאמור הטחינה מופיעה בין חובות האישה לבעל ולבית, וברור שזו הייתה השיטה הנפוצה ביותר. עם זאת נזכרים גם רחיים גדולים יותר. הבבלי לאותה משנה שואל האם אכן ייתכן להבין שהמשנה מחייבת את האישה לטחון, ומתרץ "מטחנת", כלומר דואגת לטחינה (כתובות נט ע"ב). זהו אחד ההבדלים שבין התלמודים ובין הארצות השונות. נראה שבבבל, עתירת המים, השתמשו יותר בטחינה בטחנות מים, ובארץ ישראל נעשתה הטחינה בבית בידי האישה 32 משנה, שביעית פ"ה מ"ט; גיטין פ"ה מ"ט; טהרות פ"ז מ"ד ועוד. . גם בארץ ישראל הייתה הטחינה נפוצה יותר בכפר מאשר בפוליס; בה היו נחתומים ומטחנות משוכללות. כן שנינו: "רבי שמעון אומר בנות כרכין התחתון בא תחלה מפני המרחצאות בנות כפרים העליון בא תחלה מפני שטוחנות ברחיים ונושאות כדין על גיסיהן" (תוס', נידה פ"ו ה"ט, עמ' 648). אם כן בכפר הנשים עוסקות יותר בטחינה, ובכרך, היא עיר הפוליס, הן מבלות אותו זמן ברחצה בבתי המרחץ. החלוקה כמובן סטראוטיפית, וערכה כהכללה בלבד.

3במקביל לטחינה הביתית היו גם טוחנים שניהלו מטחנות גדולות, ולעתים שימש הנחתום עצמו כטוחן. לפי ההמשך קיבל הטוחן את החיטים מאדם ונתן לו את חיטיו טחונות, מן הסתם תמורת תשלום במזומנים או בחלק מהסחורה.

4כחזקתן למעשרות ולישביעית 33 האות י' שאחרי האות ל' נמחקה בקו. ייתכן שיש לקרוא "בחזקתן" כמו בעדי נוסח אחרים, וכן בהמשך. – ההנחה היא שטוחן עם הארץ או כותי אינו מחליף בכוונה את החיטים. יתרה מזו, הוא מקפיד להחזיר לכל אדם את שנתן, מתוך שהוא משתדל לא להכשיל את לקוחותיו ולא לבלבל בין הכלים השונים, לטחון הנכרי דמיי – הנכרי אינו ער לשאלת הפרשת מעשרות ולכן עלול להחזיר לאדם קמח שבא מטחינת חיטים של אחרים. יש להניח שחשש הבלבול לא היה גדול. בסופו של דבר גם מבחינה כלכלית כדאי להימנע מלהחליף מטענים, שהרי קשה להעריך כמה קמח יצא מכל שק גרעינים. אבל חשש ההחלפה קיים, ואולי זו גם גזרה המביעה רצון לזהירות יתרה. בתלמוד הבבלי מודגש שההלכה היא בחיטים שטרם הוכשרו לקבל טומאה, אחרת הפרות טמאים בכל מצב (בבלי גיטין סב ע"א). ההסבר נכון ואפשרי מבחינה הלכתית. עם זאת, בכל ההלכות האחרונות הדגש הוא רק על שאלת המעשרות, ושאלת הטומאה אינה עולה. אולי באמת מדובר בפרות שטרם הוכשרו לקבל טומאה (שטרם נרטבו), ואולי הדבר משקף את התקופה שהלכות טומאה התרופפו בה במקצת, אך הלכות מעשר עדיין נשמרו בכל תוקף. אפשר גם שהמשנה מתעלמת מהלכות טומאה, שכן אין הם עניינה.

5כמו כן: המפקיד פירותיו אצל כותי אצל עם הארץ כחזקתן למעשרות ולשביעית אצל הנכרי כפירותיו – כמו פרות של נכרי, וכן מוכח מהניגוד לדין הקודם שבו הפרות הללו כחזקתם הקודמת ביד ישראל 34 ראשונים התחבטו בכך, וראו מלאכת שלמה על אתר. . ההבדל בין טחינה והפקדה הוא ברור ומוסבר בירושלמי: "כאן קופה בקופות וכאן פירות בפירות" (כג ע"ג). המפקיד פרות נותן פרי בודד וקל להחליפו, אבל המביא חיטים לטחון מביא קופה (סל נצרים), והסיכוי לבלבול קטן יותר. המפקיד פרות צריך לחשוש מהחלפת הפרי שלו בפרי של הגוי, ואילו המביא אצל הטוחן צריך לחשוש מהחלפת הקופה שלו בקופות הרבות המגיעות לטוחן. הקופות הללו הן של ישראל ולכן דינן כדמאי, ואילו פרות הגוי הם פרותיו הפרטיים ולכן הפרות של הישראלי מקבלים דין פרות של גוי. רוב המפרשים מפרשים שחייב להפריש מפרות אלו מעשרות ודאי, וכפי שנראה להלן כן משמע מהתוספתא והירושלמי שלפחות רבי שמעון חושב כך, והרמב"ם פירש שפטורים מהכול 35 ראו אלבק, בפירושו למשנה, עמ' 453. . המחלוקת נובעת ממחלוקת עקרונית יותר בדבר השאלה היש לגוי קניין להפקיע מחובת מעשרות. המחלוקת היא בין תנאים ובין אמוראים ואף בין פרשני ימי הביניים, ועד היום חולקים בה הפוסקים. דומה שעורך המשנה נמנע מלהביע את עמדתו בנושא, אך לרבי שמעון ברור שפרות הגוי חייבים במעשר 36 ראו בהרחבה להלן, פ"ה מ"ט. אנו נציע שתנאים לא נחלקו מעולם בשאלה. .

6רבי שמעון אומר דמיי – טעמו של רבי שמעון לא נמסר במשנה, אך נרמז בתוספתא: "רבן שמעון בן גמליאל ורבי שמעון אומרים עשו פירות ישראל את פירות הגוי הזה דמיי" (פ"ד הכ"ה). לפי פשוטו ההסבר קרוב יותר לדעה שפרות הגוי חייבים במעשר ודאי, וכאן הספק הוא האם אלו פרות הגוי או פרות ישראל שהופרשו מהם מעשרות. מתוך הספק נובעת חובת הדמאי. כך מסביר הירושלמי, ומכאן גם עמדתו ביחס לשאלה מה משמעות הפסיקה שפרות היהודי המפקיד הם כפרות הגוי. למפרשים שפרות הגוי פטורים ממעשרות החשש הוא שמא הפרות הנמצאים אצל הגוי חלקם פרות של יהודים.

7בירושלמי (כג ע"ג) מתנהל דיון על ההשוואה בין פרות לבין יין נסך. יין שהופקד אצל נכרי נאסר בשתייה, אם כי הותר בהנאה. כלומר הוא נתפס כיין של הגוי, בהקלת מה. לכאורה זו ההלכה של משנתנו, אלא שההלכה של יין נסך הועמדה במקום שהניח את הכלי בחדר סגור. הבעיה שם היא האם די בחותם אחד (על דלת החדר) או שצריך גם חותם שני על הכד עצמו. ברור שביין נסך החמירו יותר. בכלל, הלכות יין נסך הן מהחמורות שבידינו, ודומה שחכמים שקדו לעשות כל מאמץ להרחיק את האפשרות שבני שתי הדתות (יהודים ועובדי אלילים) ישתו מאותו יין ויתקרבו זה לזה קרבה יתרה.

8במקורות המקבילים מופיעות פרשנויות מסייגות. מצד אחד נקבע בירושלמי (שם) שיש לחשוש מהחלפת חיטים אצל הטחון רק אם הוחזק עם הארץ להיות טוחן שם באותו היום, ומצד אחר נקבע בתוספתא (פ"ד הכ"ג) שאין מקום לחשש החלפה רק אם מצא חיטים מאותו המין. הסתייגות אחרת היא שדין המפקיד לא חל על חמרים המובילים ("מדדין") 37 כך יש לגרוס, ראו ליברמן. סחורה מהגורן לעיר (תוס', פ"ד הכ"ו). הלכה דומה מצינו גם לגבי הובלת יין נסך (משנה, עבודה זרה פ"ה מ"ג-מ"ד; ירו', שם מד ע"ד). כל ההסתייגויות הן רֵאליות, ונראה שהן באות מניסוי של ההלכה בחיי היום יום.

9אשר לכותי – בירושלמי מקשרים את משנתנו למחלוקת העקרונית האם כותי דינו כגוי או כישראל. כידוע, רבי אומר שהוא כגוי ורבן שמעון בן גמליאל אומר שהוא כישראל (תוס', תרומות פ"ד הי"ב). לפי הסבר זה משנתנו כרבן שמעון בן גמליאל, והיא מצטרפת למשניות שבהן הביא רבי בגוף המשנה, בסתם, את הדעה החולקת עליו 38 במשמעותה של התופעה דנו במבוא לפירושנו. . עם זאת, מן הראוי להדגיש שאין ביטחון שאכן המחלוקת העקרונית חלה על כל המקרים. אמנם נאמר בה "לכל דבר", אך זו אולי הכללה מסוג ההכללות שאינן מלאות. מכל מקום, כפי שפירשנו המחלוקת אינה עקרונית אלא נקודתית, ולכן אין להניח שהיא חלה על משנתנו 39 ראו בהרחבה בנספח למסכת ברכות. .

10הסוגיה בירושלמי מוסיפה שההלכה במשנתנו חלה גם היום, כאשר הכותים נחשדו. לא כאן המקום לעסוק בנושא בהרחבה, אך באופן כללי נסתפק בקביעה שלאחר מרד בר כוכבא גברה העוינות כלפי השומרונים וחכמים טענו שהם הרעו את מעשיהם. בין אם זו טענה היסטורית ובין אם זו תדמית פולמוסית, הרי שההלכה החמירה את יחסה לשומרונים. לפי הירושלמי אין משנתנו מושפעת מתהליך זה, והיא נכונה לפני ההתפתחויות הללו ואחריהן 40 גם על כך ראו בהרחבה בנספח למסכת ברכות. .