משנת ארץ ישראל על משנה דמאי ג:ג

1המוציא 17 ברוב עדי הנוסח "המוצא". האות יו"ד שבכתב יד קופמן איננה באה במקום חיריק, אלא במקום צירה מלא. פירות [ בדרך ] – רק בכתב יד קופמן נשמטה מילה זו, ונוספה בידי מעתיק בצד בהשפעת עדי הנוסח האחרים. גם בתוספתא: "המוצא פירות בדרך". הנוסח אפוא מוברר, שבכתב יד קופמן המשפט מקוצר. העיקרון הוא שבמעשר הפרות מתחייבים לאחר גמר מלאכה. גמר מלאכה הוא הבאת הפרות לבית המגדל, או סיום הכנת הפרי לשיווק בפרות שרגיל למכרם בשוק (מעשרות פ"א מ"ה). על כן מותר לאדם המוצא פירות לאכלם בדרך, או מחוץ לביתו, ללא הפרשת תרומות ומעשרות. אבל בכתב יד קופמן: "המוציא 18 הנוסח "המוציא" מופיע גם ב- ג1, ו, ז, ט, ל. אפשר גם שנוסחה זו היא כתיב אחר ל"מוצא". פירות...", ומשמע לכאורה שמדובר במגדל ולא במוצא פרות, והוא לוקח אותם מהשדה. ההלכה עצמה אפשרית גם לפי מה שפירשנו בנוסחת כתב יד קופמן, אבל אין זה מתאים לנושא של הפרק שלנו, ועדיף לפרש על פי גרסת יתר כתבי היד, ומדובר במציאה.

2ונטלן לאכלן – פטור ממעשרות משום שטרם הגיעו לביתו, ומותר לו לאכלן ללא מעשרות, ונימלך להצניע לא יצניע עד שיעשר – אבל אם ברצונו לשמר את הפרות במקום כלשהו בבית הרי שבכך התחייבו במעשרות.

3אם מתחילה נטלן בשביל שלא יאבדו – ההלך מצא את הפרות בדרך או ברחוב. הוא נטל אותם לא כדי לאכלם, אלא פשוט כדי שלא יתקלקלו. הירושלמי (כג ע"ג) מסביר ש"אין מעבירין על האוכלין", כלומר חל איסור כללי על השחתת אוכל, ולכן לקח את הפרות. בַהמשך התלמוד מסביר שכל זאת "בראשונה", אבל כיום מותר להשאיר אוכל על הקרקע "מפני הכשפים", כלומר כיום אין כלל מקרה של מי שנוטל פרות שמצא אלא אם כן התכוון לאכלם. יש לראות בדברי הירושלמי עדות על החשש של בני זמנו מכשפים, אבל אין לראות בהם עדות לכך שפעם היה החשש קטן יותר או שפעם היו פחות כשפים. לפי פשוטם של דברים, המשנה אינה מתחשבת בחשש מכשפים. חשש זה הוא אישי, ותמיד היו כאלה שחשש זה הטרידם פחות.

4ההלכה ש"אין מעבירין על האוכלין" היא ניסוח אמוראי. אופייני לכך הוא הסיפור על רבן גמליאל שהיה מהלך מעכו לכזיב במוצאי פסח, מצא גלוסקא ונתן אותה לגוי. בתוספתא אין ללקיחת הלחם פן הלכתי. מהמעשה לומדים הלכות מספר, וההלכה שאין מעבירין על האוכלין אינה אחת מהן (פסחים פ"ב הט"ו-הט"ז). אבל במקבילות האמוראיות אחת המסקנות מהמעשה היא שאין מעבירין על האוכלין 19 ירו', עבודה זרה פ"א ה"ט, מ ע"א; ויקרא רבה, פל"ז ג, עמ' תתסב; בבלי, עירובין סד ע"ב. . מוצאו של האיסור, מן הסתם, בתחושת הבזבוז ובחיסכון של כל פריט אוכל, חיסכון שעמדנו עליו לעיל 20 בסוגיות אחרות נזכרת האפשרות שאדם מוצא אוכל ומשתמש בו. החשש שהאוכל מאוס וחשוד מבחינה היגיינית אינו נזכר, אם כי נזכרים חששות הלכתיים של כשרות. ראו למשל ירו', שקלים פ"ז ה"ג, נ ע"ג ועוד. . עם זאת, ספק אם המגמה זכתה לניסוח הלכתי לפני תקופת האמוראים. החשש של הכשפים ביטל למעשה את ההלכה המתבקשת מהכלל ש"אין מעבירין על האוכלין", ולפנינו דוגמה, חריגה למדי, שחשש הכשפים פעל לשינוי חובה הלכתית. מכל מקום, החשש חוזר גם בסוגיות נוספות 21 ראו במקורות המפורטים בהערה 51. . גם הבבלי חוזר ואומר גם בסוגיות אחרות ש"האידנא" חוששים לכשפים (בבלי, שבת י ע"ב; ביצה טז ע"א).

5פטור – שכן זו אכילה זמנית, לפני הכנסת המזון לבית וטרם התחייב המזון במעשרות. גם על משנתנו רבי יוסי מוסיף "בודיי אסור ובדמיי מותר" (תוס', פ"ד ה"ג). משנתנו מנוסחת באופן סתמי, ומן הסתם היא כדעת חכמים החולקים על רבי יוסי. עם זאת, ניתן גם להידחק ולהעמיד את המשנה כרבי יוסי. לכאורה מוזר הוא שהמוצא יודע אם הפרות הם ודאי או דמאי. לפי נוסחת כתב יד קופמן אפשר להסביר את המשפט, שהרי אין מדובר במוצא פרות אלא במוציאם לביתו. רבי יוסי מדבר על אפשרות שהמוצא את הפרות יודע אם הם ודאי או דמאי. ההבדל נובע מהנוהג המקומי; אם רוב התושבים מביאים את הפרות לבתיהם, הרי שהם מתחייבים בכך במעשר וממילא הפרות שהלכו לאיבוד הם דמאי (כי רוב התושבים אינם מפרישים מעשרות). אבל יש מקומות שבהם נהוג להביא את הפרות ישירות לשוק לשיווק, ואז אין הבעלים מתחייבים במעשר (מעשרות פ"א מ"ה). במקרה זה הפרות הם ודאי. שני המודלים הכלכליים הללו קשורים לתופעה כלכלית רחבה הרבה יותר של כלכלת שוק. לפי התיאור יש אזורים או גידולים של משק אוטרקי שבו כל חקלאי מייצר את צרכיו, ורק עודפים מעטים מגיעים לשוק, ויש מגזרים של משק פתוח שבהם התוצרת מיועדת לשוק, לצריכה בתחומי האזור או לייצוא מחוץ לו.

6שני המודלים אינם מנוגדים בהכרח, וייתכן שבאותו אזור ישררו שני המודלים במקביל. כך, למשל, ייתכן שהיין יופנה לצריכה עצמית והשמן לייצוא, או שהאזור מייצא חיטים ומייבא יין 22 לשני המודלים ולשאלת השוק הפתוח ראו ספראי, הכלכלה, עמ' 514-034. . על שני המודלים אנו שומעים ממקורות נוספים, כגון משנת מכשירין: "המוצא פירות בדרך 23 המילה "בדרך" מופיעה כאן גם בכתב יד קופמן, אך המילה הראשונה היא "המוציא". אם רוב מכניסין לבתיהן פטור ולמכור בשוק חייב..." (פ"ב מ"י). כלומר, יש אזור או גידול שבו הרוב מכניסים לבתיהם ויש ענפים או אזורים שבהם רוב המגדלים מוכרים בשוק. ההלכה במשנה זו היא כשיטת רבי יוסי במשנתנו.

7המשנה שלפנינו מניחה בפשטות שהמוצא פרות בדרך חייב לעשר, ורבי יוסי מחלק. דומה שהמשנה עדיין אינה רואה את המודל של מכירת פרות לשוק כתופעה מיוחדת וחריגה שיש לדון בה, ואולי היא משקפת את המצב הקדום, עוד לפני שהתגבשה הכלכלה של השוק הפתוח. מצב דומה יתברר במשנת מעשרות. שם הירושלמי אומר שהמשנה משקפת מצב שבו הרוב מכניסים לבתיהם: "מתניתין במקום שרוב מכניסין לבתים. אבל במקום שרוב מכניסין לשוק אינן מתקנין אלא דמאי..." (מעשרות פ"ב ה"א, מט ע"ג) 24 ראו פירושנו למשנה שם. . בימי בית שני היה המשק אוטרקי ברובו, ותהליך עיצוב המשק הפתוח התחיל במאה השנייה. המשנה משקפת אפוא את המצב הקדום, ודברי רבי יוסי בן דור אושא את השינוי הנובע מתהפוכות הזמן, ואולי גם מהמעבר לגליל.

8וכל דבר שאין רשיי לאוכלו דמיי – בכתב היד נכתב בצד נ"א (נוסח אחר) למוכרו. כל אחד מאלו שנידונו לעיל 25 הירושלמי, כג ע"ג, מזכיר את המכירה במידה גסה לעומת מידה דקה שבסוף הפרק הקודם. , וכן סתם פרות שהם דמאי, לא ישלח לחבירו – אפילו במתנה, דמיי – כפי שראינו הכלל אינו מלא, ורבן גמליאל נתן לפועליו דמאי 26 בירושלמי, שם, מובא סיפור על אתרוג שנשלח מקיסריה מבלי שהפרישו ממנו מעשרות. אמנם התלמוד מקשר זאת לשאלה האם מותר לשלוח פרי שאינו מעושר, אך לפי פשוטו זה מעשה בעל אופי שונה. האתרוג היה פרי יקר, ואתרוג אחד שווה היה כדי כלכלת יום (ירו', פאה פ"ה ה"ה, כ ע"ד, וראו פירושנו לפאה שם). אם רצו לשלוח פרי בודד הרי שאי אפשר לעשרו, שכן משמעות הדבר חיתוך הפרי הנאה ופיחות גדול בערכו. במקרה זה לא נקטף העץ כאחד, וממילא טרם התחייבו הפרות במעשר. . עם זאת, הכלל נכון באופן כללי. הדגש הוא שאפילו מתנה אין לשלוח, והשולח חייב להקפיד שלא להוציא מידו דבר שאינו מתוקן. הכלל הוא במידה מסוימת ברור מעצמו, ונדרש בעיקר בשל דברי רבי יוסי החולק בהמשך.

9רבי יוסה מתיר בוודי ובלבד שיודיענו – כפי שהירושלמי מסביר במפורש רבי יוסי מתיר לשלוח ודאי, ובלבד שהמקבל ידע כי הפרות לא הופרשו, אך אסור לשלוח פרות דמאי (כג ע"ג). הירושלמי מסביר שזהו סייג מיוחד שנועד לגדור את הדמאי. אין כאן עניין לשאלה העקרונית האם גזרו בשל חכמים יותר מדברי תורה, או ההפך, אלא מקרה נקודתי. הדמאי הוא נושא רגיש במיוחד. מדובר בספק, ובתחום שרוב הציבור לא הקפיד עליו, וחכמים מצאו לנכון להחמיר בו חומרה יתרה. מגמה זו של החמרה מצינו גם במשנה הקודמת.