משנת ארץ ישראל על משנה דמאי ד:ג

1רבי אליעזר אומר אין אדם צריך לקרוא שם למעשר עני שלדמיי – הדמאי הוא כאמור סתם תבואה של יהודי. יש להניח שהפרישו ממנה תרומות, אך לא מעשרות. בהפרשת מעשרות שני שלבים. הראשון "קריאה בשם", כלומר הגדרה שהפרות בצד צפון הם מעשר שני, הפרות בדרום הם מעשר ראשון וכיוצא באלו. לאחר מכן יש "להרים" את המעשר או לבצע את ההפרשה, כלומר לקחת את המעשר הראשון ולתת ללוי, או לקחת את המעשר השני ולפדות אותו.

2החידוש של רבי אליעזר הוא שאין צורך "לקרוא בשם" למעשר עני, כלומר אין צורך להפריש מעשר עני, וחכמים אומרים קורא שם ואינו צריך להפריש – הבעל צריך להגדיר את המעשר לעני, אך אינו חייב לתת אותו בפועל. לכאורה ניתן להסביר את המשנה באחת משתי הצורות, או כפתרון טכני-משפטי או על רקע מציאות חברתית נתונה. הפתרון הטכני-כלכלי הוא שמעשר עני הוא חובה במסגרת דיני ממונות בלבד, בניגוד למעשר ראשון או שני שהם חובה לשמים ויש בהם מרכיב של איסור וחובת טהרה 14 את תרומת המעשר אוכלים בטהרה, והאוכלה בטומאה חייב מיתה. הוא הדין במעשר שני. . על כן לדעת חכמים צריך לקרוא שם למעשר עני, אבל לכשיבוא העני לא יוכל לתבוע את המעשר, שכן זה מעשר מספק, ובספק ממונות הכלל הוא שהמוציא מחברו עליו הראיה. רבי אליעזר חושב שאם אינו מתכוון להפריש מעשר עני בפועל אין טעם לקריאת השם, ופטור מהכול. לפי שיטה זו אדם חייב בעצם להפריש מעשר עני, אך חכמים לא תבעו למלא חובה עקרונית זו, מן הסתם בגלל העלות הכבדה של המעשרות, וכבר ראינו את רגישותם של חכמים לטיעון הכלכלי. לפי הסבר זה רבי אליעזר מוותר אפילו על מראית עין של הפרשת מעשר עני, ואפילו אין צריך לקרוא לו שם. הקושי בהסבר זה הוא שרבי אליעזר ממש פוטר את האדם מחובת מעשר עני, וזה חידוש שקשה להצדיקו. התפיסה המוצעת הופכת את מעשר עני לחובה כספית בלבד, ומנתקת אותו אפילו ממראית עין של עשיית מצווה לשמים.

3המפרשים המסבירים כן (ר"ש ואחרים) נתמכים על ידי שני התלמודים המציגים כך את תקנת יוחנן כוהן גדול. כלומר, תקנת הדמאי הייתה שיפרישו תרומת מעשר בלבד ויסתפקו ב"קריאת שם" לשאר המעשר, ואינם צריכים להרים בפועל לא את המעשר הראשון ולא את מעשר העני. החידוש הוא, כאמור, שאפילו אין צריך לקרוא שם למעשר עני 15 ירו', מעשר שני פ"ה הט"ו, נו ע"ד; בבלי, סוטה מח ע"א, וראו על כך בהרחבה במבוא למסכת זו. .

4ההסבר השני הוא שעמי הארץ מפרישים מעשר עני. התלמודים מעניקים לכך הסבר הלכתי שאותו נעלה להלן. ברם יש לזכור שעמי הארץ אינם נזקקים לטיעון ההלכתי. לו היו שומעים להלכה היו מפרישים את כל המעשרות, אך הם מתירים לעצמם שלא לציית לחכמים. על כן אין לצפות לכך שעמי הארץ ינהגו לפי עיקרון הלכתי זה או אחר, והפתרון הוא בתחום החברתי. עמי הארץ לא הקפידו על הרמת מעשר ללוויים ועל הרמת המעשר השני שמעלים לירושלים, אך הקפידו לתת מעשר עני. הרקע החברתי ברור. עמי הארץ אינם נלהבים לתת ממונם לכוהן או ללוי. אלה אינם מעוררים בהכרח אהדה חברתית, ולא תמיד נמנו עם מעגל הנצרכים. גם המעשר לירושלים לא היה אטרקטיבי לחקלאי קשה יום שעלה לירושלים לעתים רחוקות בלבד. לעומת זאת תמכו עמי הארץ והזדהו עם מתן צדקה לעני אחר. כל (או רוב מכריע) של עמי הארץ הפרישו תרומה בגלל הפחד מאכילת טבל, ולכן אין צורך להפריש תרומה מדמאי. כנראה רבים מהם הפרישו מעשר עני, אך לא כולם, ולכן קיימת המחלוקת בין רבי אליעזר לחכמים.

5חכמים תובעים לקרוא שם למעשר עני, אך נמנעים מלתבוע את הפרשתו למעשה. כנראה גם הם מודים שרוב עמי הארץ מפרישים מעשר עני, אבל מתוך חומרה הם תובעים לצאת ידי חובת ההלכה הפורמלית ולצאת ידי ספק, אך גם הם מקבלים שספק זה אינו מספיק כדי לחייב הוצאת ממון.

6התלמודים מעניקים לנוהג של עמי הארץ הסבר הלכתי. בירושלמי ההסבר הוא "האוכל פירותיו טבולין למעשר עני חייב מיתה. מה טעם דרבי ליעזר מכיון שהוא יודע שהוא בעון מיתה מפריש" (כד ע"א) 16 בדפוס הירושלמי "מעשר שני", ברם זו טעות וצריך להיות "מעשר עני" כפי שברור מההמשך, וכן גרס ר"ש סירליאו. עונש המיתה נקבע במקורות מספר: "ואמר רבי בא רב הונא בשם רבי, האוכל פירותיו טבולים למעשר עני חייב מיתה" (ירו', קידושין פ"ב ה"ט, סג ע"א), והשוו תנחומא בובר, ראה טז, עמ' 62; תנחומא, ראה יז; פסיקתא דרב כהנא, עשר תעשר ט, עמ' 171; בבלי, יבמות מו ע"א, וראו להלן. אבל במקורות מספר נקבע שאסור לאכול טבל של כל המעשרות, ואף של מעשר עני. שם משמע שלפחות בתפיסה הציבורית נטו להקל יותר במעשר עני וזלזלו מעט בחשיבותו, כגון "האוכל את הטבל, אפילו אינו מחוסר אלא תרומה גדולה בלבד, מעשר ראשון, ומעשר שיני, ואפילו מעשר עני, הרי זה חייב" (תוס', מכות פ"ד ה"ד, עמ' 244; השוו ספרי דברים, עב, עמ' 731). על כן ייתכן שיש להבין את המימרות שהאוכל מעשר שני חייב מיתה כמימרות מקוצרות, והנוסח המלא הוא: "האוכל טבל אפילו של מעשר עני". אם כן אכילת טבל תמיד עונשה בצדה, אבל עמי הארץ מקפידים על הרמת מעשר עני. . בתלמוד הבבלי (מכות טז ע"א) נקבע שהאוכל מעשר עני לוקה, ויש לכך דרשה מהפסוק, ובסוגיה אחרת (יבמות פו ע"א) נקבע שחייב מיתה כמו בירושלמי. החמרה הלכתית בדין האוכל טבל של מעשר עני מופיעה בסוגיית יבמות בשם ברייתא, אך ביתר המקורות היא אמוראית בלבד, ואין לה הד בדברי תנאים. כאמור, את המשנה אפשר להסביר גם ללא שימוש בטיעון של עונש על אכילת מעשר עני. מכל מקום, לו היו עמי הארץ מתרשמים מהאיום בעונש על אכילת מעשר עני היו מפרישים גם מעשר שני שדינו זהה. אין זאת אלא שההתנהגות של עמי הארץ הושפעה משיקולים חוץ הלכתיים, כמו שאמרנו.

7מכל מקום, שני התלמודים מסבירים שעמי הארץ נאמנים על הפרשת מעשר עני. הבבלי מעניק לכך נימוק משפטי נוסף, שכן לבעל הבית שהוא עם הארץ עומדת טענת מיגו, שיכול להפקיר נכסיו וייהפך לעני וכך יזכה בעצמו במעשר עני (נדרים פד ע"א; מכות יז ע"א). אף התלמוד עצמו חש בכך שהנמקה זו מופרכת, ולפי פשוטו עם הארץ מקפיד על מצוות מעשר עני יותר מעל הפרשת מעשר ראשון. מתוך הנמקת הבבלי משמע שחיבר את משנה ג למשנה ב. הוא סבור, אפוא, שמשנה ג מסבירה את המשפט במשנה ב "לא יאכל עד שיעשר". אין הוא צריך לעשר מעשר עני משום שעם הארץ נאמן כשהוא אומר שהפריש מעשר עני, שכן טענת המיגו מעניקה לו נאמנות מוגבלת למעשר עני בלבד.

8לפי הבבלי מובן מדוע הוכנסה משנה ג בין המשניות העוסקות בנאמנות. לפי הסבר הירושלמי והסברנו משנה ג עוסקת במקרה כללי ורגיל, והיא נמצאת שלא במקומה הטבעי. היא שובצה רק מתוך ההקשר האסוציאטיבי למשפט הקודם "עד שיעשר", ומתוך הקשר למשנה הבאה הדנה גם היא במעשר עני. מכל מקום, לפי שני ההסברים שיבץ העורך את דין מעשר עני שלא בהקשרו הטבעי; כנראה מצא אותו במשנה קדומה כלשהי וסבר שחשוב להביאו אף על פי שאיננו בהקשר הרצוף והטבעי. מכל מקום, משנתנו מצטרפת לראיות לכך שחלק מעמי הארץ הפרישו מעשר עני, אף שנמנעו מלהפריש מעשר ראשון ושני. מציאות זו עולה גם מהמשנה הבאה.