משנת ארץ ישראל על משנה דמאי ד:ד
משנת ארץ ישראל על משנה דמאי · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Demai 4:4
Open in the reader →1מי שקרא שם לתרומת מעשר שלדמיי [ ו ] למעשר עני שלוודיי – המדובר בסתם אדם המפריש מדמאי. אדם כזה מפריש תרומת מעשר בלבד, ולעומת זאת אדם המפריש מעשרותיו כרגיל, מוודאי, מפריש גם מעשר עני. המשנה מדגישה שהפרשת מעשר עני היא מוודאי, שכן גם עמי הארץ מפרישים מעשר עני ולכן אין צריך להפריש מעשר עני מדמאי כפי שאמרה המשנה הקודמת. הדגשת מעשר עני ברורה, לעומת זאת קשה להבין מדוע במקרה הראשון (הרמת מעשרות מדמאי) נזכרת רק תרומת המעשר, ומה לגבי המעשר עצמו, מדוע אין מדובר על נתינתו ללוי, ומדוע בהמשך אין מדובר על מתן המעשר עצמו כפי שמדובר על נתינת התרומה לכוהן או המעשר לעני. אפשר לפרש שהמשנה אינה מונה את כל המקרים. לעניין הנדון במשנה דין הרמה מדמאי הוא כהרמה מוודאי, והמשנה נתנה שתי דוגמאות והוא הדין גם למעשרות נוספים שהמשנה אינה עוסקת בהם.
2ברם היו ראשונים (רא"ש, ר"ש ואחרים) שפירשו שמשנתנו עוסקת רק בדמאי. בוודאי בעל הבית צריך לתת תרומה לכוהן ומעשרות ללוי, ובכך אין המשנה דנה. אבל בדמאי מרימים רק תרומת מעשר. מתרומה הבעל פטור מתוך ההנחה שזו הורמה כבר, ואת המעשר אין נותנים בפועל ללוי אלא מסתפקים בהרמת תרומת המעשר בלבד. בשאלה זו עסקנו במבוא, ועמדנו על כך שבספרות האמוראים נשמעות הדעות שבדמאי אין חובה לתת את המעשרות ללוי, אך קיים איסור ברור לאכול תרומת מעשר ואותה הרימו. הפטור מלתת את המעשר עצמו ללוי הוא מדין "המוציא מחברו עליו הראיה". הרי קיים ספק שמא הרימו כבר מעשרות מפרות אלו והרמת המעשר נתפסת כחובה ממונית בלבד, על כן אין לדרוש קיום חובה ממונית כזאת מספק. גישה זו מבוססת על דברי התלמודים המפרשים כך את דין דמאי (ירו', מעשר שני פ"ה הט"ו, נו ע"ד; בבלי, סוטה מח ע"א).
3לפי הסבר זה מובן מדוע בדמאי מדובר על נתינה של תרומת מעשר בלבד, ואילו מעשר עני מפרישים רק מוודאי. אלא שעדיין קשה: אם בהמשך של המשפט במשנה מדובר על הרמת מעשרות מוודאי "[ו]למעשר עני שלוודיי", מדוע לא הוזכר שם מעשר ראשון של ודאי שאותו יש לתת ללוי לכל הדעות? בהמשך מדובר על כוהן המקבל את תרומת המעשר ואולי הכוהן הוא גם במקום הלוי, שכן כידוע בתקופת המשנה והתלמוד היו שנתנו את מעשרותיהם לכוהן במקום ללוי. אבל עדיין קשה שהמעשר הראשון אינו נזכר במפורש.
4לפיכך, עלינו לחזור להסבר הראשון. המשנה אינה מונה את כל המעשרות אלא מדגימה את הכלל על המקרים התדירים. המרים מעשרות מדמאי נותן גם ללוי את חלקו, אבל בנוהג שבעולם שמעשר זה השהו והרימו אותו בפועל רק בזמן ביעור המעשרות. אם כן, ניתן לפרש את משנתנו לפי הגישה שבפועל לא נתנו מעשרות דמאי ללוויים, והסתפקו ב"קריאת שם" מעשר ובהרמת תרומת המעשר. אבל גם ניתן לפרש את משנתנו שחכמים דרשו להרים את כל המעשרות גם מדמאי, אבל את תרומת המעשר הרימו ונתנו לכוהן עוד לפני אכילת הפרי (כדי לפטרו מדין טבל), ואילו את יתר המעשר השהו ושילמו כחוב כספי ללוי. על כן אין משנתנו עוסקת במתן המעשרות באותה שבת ללוי.
5לא יטלם בשבת – הירושלמי מפרש "כיני מתניתא", לא יתנם (כד ע"א). כלומר, אסור לתת את המעשר בשבת עצמה. הלכה זו מוכרת גם מהלכות יום טוב. לדעת בית שמאי ביום טוב אסור לתת מתנות כהונה, ובית הלל מתירים. המינוח שם הוא "מוליכין" משום שביום טוב מותר להפריש מעשרות, אך אסור לתנם לכוהן 17 ראו פירושנו לביצה פ"א מ"ו. . ראשונים העירו שמשנתנו היא כבית שמאי, שהרי בית הלל מתירים לתת מתנות כהונה ביום טוב. עצם הפירוש אינו מפתיע. אמנם בדרך כלל ההלכה היא כבית הלל, וסתם משניות מהלכות בדרך זו, אבל מצינו משניות רבות שסתמן כבית שמאי 18 כך מפרשים הרא"ש, הר"ש ואחרים. לענין הפסיקה כבית שמאי ראו ספראי, הכרעה כבית הלל; ביכלר, בית הלל. שניהם אספו חלק מהדוגמאות שסתם משנה כבית שמאי. . עם זאת, היו גם שניסו לתרץ שבית הלל מתירים לתת מתנות כהונה ביום טוב, אבל לא בשבת, ובמקרה של משנתנו (בשבת, או בתרומה) גם בית הלל יודו 19 ראו דברי הרא"ש, ופירושנו למשנת ביצה שם. . מכל מקום, הירושלמי (כד ע"א) מדגיש שדין יום טוב לעניין זה כדין שבת, וברור לתלמוד שסתם משנתנו כבית שמאי וממילא אין בכך קושי ואין צורך לתרצו.
6בשבת אסור גם להפריש את התרומות או המעשרות, ואין לתקן את האוכל כמו שאמרנו בפירושנו למשנה הראשונה. משנתנו מדברת על מי שעבר והפריש, או על מי שהפריש מערב שבת. הדעת נותנת שמדובר במי שעבר והפריש. המשנה עוסקת רק במתנות שעמי הארץ נהגו לתת (תרומה ומעשר עני). אם מדובר בעם הארץ – הדבר מובן, אך אם מדובר ב"חבר", מדוע לא נזכרו גם יתר המעשרות? המשנה מדגישה שמדובר בטבל ודאי, שכן כאמור אין מעשר עני של דמאי ובדרך כלל עמי הארץ הפרישו אותו כהלכה.
7אם היה כהן או עני לימודים לאכל אצלו יבאו ויאכלו ובלבד שיודיעם – מדובר במציאות חברתית מעניינת. לאיש האמיד יש מכרים הרגילים לאכול אצלו. יש כוהן הבא לביתו לאכול כדבר רגיל. בכמה מקורות מדובר על כוהן המסתובב בחצרו של עם הארץ ומתקין לו מעשרות ותרומות (תוס', דמאי פ"ג ה"א ועוד). הוא הדין בעני שהוא בן בית של בעל הבית האמיד. לכל אלה מותר לתת לאכול ממה שהופרש, ובתנאי שידעו שהם אוכלים משלהם בזכות ולא בחסדו של בעל הבית. אבל אסור להוביל את המזון מחוץ לבית, או להזמין לבית במיוחד עניים או כוהנים. מעבר לעיקרון ההלכתי, מרתק לראות את התיאור החברתי של דרכי מתן הצדקה של הציבור הרחב. הרושם העולה הוא שרעיון הצדקה התפשט בציבור הרחב ולבש צורות שונות של נתינה, כפי שהראינו במבוא למסכת פאה.