משנת ארץ ישראל על משנה דמאי ו:יא

1המוכר פירות בסורייה ואמר מישלארץ ישראל הן חייב לעשר – מעמדה של סוריה נדון במפורט במסכת שביעית (ראו פירושנו לשביעית פ"ו מ"א). באופן כללי, "סוריה" היא מונח הלכתי לתחום ארץ הסמוך לתחומי ארץ ישראל. על אזור זה חלות חלק מהמצוות התלויות בארץ. סוריה אינה נחשבת כארץ ישראל ממש, אך אדמות היהודים בסוריה נחשבות כחלק מהארץ, או על כל פנים חייבות במעשרות. כן שנינו: "ישראל שקנה שדה בסוריא, הרי הוא כקונה בפרוד שבירושלם" (תוס', תרומות פ"ב ה"י). פרוורי ירושלים חייבים במעשרות כמו כל ארץ ישראל, אך הלשון היא לשון גוזמה שאינה הלכתית, והכוונה שאדמות יהודים בסוריה הן כארץ ישראל. כמו כן: "הקונה שדה בסוריא סמוכה לארץ ישראל, אם יכול להכנס לה בטהרה, טהורה וחייבת במעשרות ובשביעית. ואם אינו יכול להכנס לה בטהרה, טמאה וחייבת במעשרות ובשביעית" (משנה, אהלות פי"ח מ"ז). אם כן, אדמות ישראל בסוריה חייבות במעשרות ותרומות אפילו כשאין רצף טריטוריאלי של אדמות יהודיות. כפי שראינו בפרק הקודם 65 ראו פירושנו לעיל, פ"ה מ"ט. , בתקופה התנאית נחשבו פרות הגוי חייבים במצוות התלויות הארץ (מעשרות ותרומה), אך פרותיו בסוריה פטורים. השטח עצמו נחשב כחו"ל, והקניין הפרטי אינו מועיל להפכם לאדמת הארץ, וממילא הפרות פטורים ממעשרות. בכתובת רחוב הכלל מנוסח בצורה חד משמעית פחות: "ואם יש מקום שקנו אותו ישראל חוששין לו רבותינו" 66 זוסמן, כתובת רחוב, שורה 62, עמ' 531, ושורה 21, עמ' 721. זוסמן קושר את הדברים למימרתו של רבי מנא בירושלמי, אך בירושלמי אין מדובר בקניין פרטי אלא בעיירה של יהודים, ולא נרחיב בכך. . בכתובת מדובר בשטח בתוך ארץ ישראל שהוצא מחוץ לתחומי הארץ בגלל היעדר יישוב יהודי באזור. עם כל זאת, הניסוח אינו מנוסח כְהלכה אלא בסגנון רך יותר.

2מכל מקום, סתם פרות בסוריה פטורים ממעשרות ומתרומות, שהרי מן הסתם גדלו בשדות גויים, אבל אם גדלו בשדות יהודים – חייבים במעשרות. אם המוכר מעיד שהם מארץ ישראל, כלומר יבוא מארץ ישראל, הם חייבים במעשר.

3המשנה מניחה בפשטות שפרות ארץ ישראל הם דמאי, כלומר שרוב תושבי הארץ הם יהודים. כך היה המצב בתקופת התנאים, אם כי מדור אושא ואילך התעצם היישוב הנכרי והתחזק. מאוחר יותר עורער הרוב היהודי, אך בכל המשניות ברור שסתם פרות ארץ ישראל הם פרות של יהודים 67 כך גם לעיל בפ"ב מ"א ובמשניות אחרות. בעל מלאכת שלמה התקשה בכך, משום שלא היה מודע לתהליכים האתנו-דמוגרפיים בארץ. .

4ממקורות רבים אנו שומעים על ייבוא מסיבי של תוצרת חקלאית לסוריה. לעיל הוזכרה שיירת הסוחרים היורדת לכזיב בדרכה צפונה לסוריה (לעיל פ"א מ"ג). כן קובעת התוספתא שסתם שמן בצור חייב במעשרות, בשונה מצידון. פרטי ההלכה שם אינם ברורים, ומחייבים ליבון ולימוד, אבל עצם הדיון בכך מוכיח כי יצוא השמן מהגליל הגיע לשווקי צור וצידון (תוס', פ"א ה"י). על ייבוא תוצרת חקלאית לגליל אנו שומעים גם בספרות הלא יהודית 68 מעשי השליחים, יב 02. , והדברים ברורים. אם כן, פרות ארץ ישראל שיובאו לסוריה חייבים כמובן במעשרות.

5מעושרין הן נאמן שהפה [ ] – כאן יש מחיקה בכתב היד, שאסר הוא הפה שהיתיר – אם המוכר אמר שהפרות מעושרים אנו מאמינים לו. או אם אמר: משלי הן – משדה יהודי בסוריה, חייב לעשר – אבל אם אמר משלי הן, מעושרין הן נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהיתיר – המוכר יכול היה לשתוק והפרות היו פטורים ממעשר, לכן אנו מאמינים לו שעישר את הפרות. אף שבדרך כלל אין לקבל את עדותו של מי שאינו "נאמן", כאן יש ביסוס ברור לנאמנותו. הבבלי מכנה טיעון זה נאמנות של "מיגו". מהמשנה משתמע שמי שמכריז "פרות ארץ ישראל הם" אינו מרוויח מכך דבר. פרות ארץ ישראל הם כמו פרות של יהודי בסוריה, וערכם זהה לפרות רגילים. לו לא היה הדבר כך לא היה המוכר נאמן, שהרי הוא מרוויח מעדותו. מכאן שהמרכיב של "פרות מארץ הקודש" לא היה משמעותי. נימוק זה מופיע בסדרת הלכות (משנה, כתובות פ"ב מ"ב ואילך; תוס', טהרות פ"ח ה"ה, עמ' 669).

6אם ידוע שיש לו שדה בסורייה חייב לעשר – אם ידוע שלמוכר שדה, רגליים לדבר שהפרות באו משדהו, לכן גם אם אמר "משלי הן ומעושרין הן" אין הוא נאמן. אין הוא בבחינת "הפה שאסר", שהרי כמעט ברור שהפרות באו משדהו. על כן אין גם ערך מיוחד לעדותו ש"הפרות מארץ ישראל והם מעושרים", שהרי שוב לא הקנה לעצמו בדבריו אמינות מיוחדת. זה כלל גדול בהבנת המונח "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". הכלל נאמר רק כשאדם הירע את מצבו, ללא סיבה נראית לעין. אבל מי שהודה בדבר העתיד להתגלות בסמוך – אין הוא בבחינת "הפה שאסר". כלל זה היה רופף, שכן הוא תלוי במצב ובנתונים באותו רגע. כך, למשל, מתואר המעשה בבנותיו של שמואל. הן נשבו, ואישה שנשבית אינה טהורה לכהונה, אך אם סיפרה ביזמתה שנשבתה ושהיא טהורה (שלא נבעלה בשבי) הרי היא נאמנת (משנה, כתובות פ"ה מ"ו). בנותיו של שמואל נשבו ובאו לבית דין והעמידו את שוביהן בחוץ, ואמרו שנשבו וטהורות הן, ואחר כך באו השובים ותבעו את דמי הפדיון (ירו', כתובות פ"ב ה"ו, כו ע"ג). הבנות נחשבו טהורות לכהונה למרות מרכיב ההערמה. לפיכך אין הכלל פשוט, וגם במקרה הזה הנאמנות נפגעת כאשר יש סיבה לחשוד בה.

7מכל מקום, ההלכה במשנה מחמירה וסוברת שאם יש למוכר שדה – חזקה שהפרות באו משדהו, ורק ראיה ברורה יותר תהווה הוכחה שהפרות מעושרים. התוספתא מנסחת: "חזקת בעלי בתי ישראל שבסוריא אין מפרישין עליהן דמיי, ואם בידוע שרוב הפירות שלהן הרי אילו חייבין. אמר 'שלי הן', חייב לעשר. 'מעושרין', נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר" (פ"א ה"ד). אם כן, סתם פרות הנמכרים בסוריה פטורים מהפרשת מעשר מדמאי וכן מוודאי, אלא אם ידוע שהפרות גדלו בשדה יהודי. כאן מוענקת למוכר נאמנות רבה יותר, והגישה מקלה יותר. אם יש למוכר שדה עדיין אין בכך כדי להניח שהפרות באו משדה יהודי. רק אם יש ראיה ישירה "שרוב הפירות שלהן", כלומר שרוב הפרות גדלו בשדות של יהודים, הפרות חייבים במעשר. ההבדל בין המשנה לתוספתא נובע מכך שבתוספתא גישה הלכתית מחמירה יותר, או אולי הוא נובע מהערכה שונה של המציאות. ייתכן שהמשנה משקפת מצב שבו רוב המוכרים מוכרים את תוצרתם, ולכן השאלה הקובעת היא האם ליהודי שדה או לא; התוספתא משקפת מצב שבו רוב הפרות הנמכרים גדלו בשדה שאינו של המוכר (היהודי), ולכן צריך ראיה ברורה שהפרות גדלו בשדה של יהודי.

8בירושלמי נוספו עוד תנאים מסייעים המבחינים בין מצבים שונים: אם רוב התוצרת של אותו מוכר יהודי באה בדרך כלל משדהו, אם יש לו מאותו המין וכיוצא באלו (כה ע"ד). כל אלו הם תנאים עובדתיים המאפשרים לאמוד מהיכן באו הפרות. מכאן נובע הפירוש המוצע שההבדל בין המקורות נובע משינויים במצב הכלכלי, או משינויים בהערכתו, ולא ממחלוקת הלכתית.

9המשנה ומקבילותיה משקפת את מצב היישוב היהודי ב"סוריה". כאמור, "סוריה" לצורך דיון זה כוללת את דרום פרובינציית סוריה, ואזורים הסמוכים לארץ ישראל בעבר הירדן עד "עמון ומואב". בכל אלו היה יישוב יהודי פזור. המפה הארכאולוגית וההיסטורית משקפת את האזור שהיה בו ריכוז יהודי דומיננטי. כך, למשל, מפת בתי הכנסת משרטטת את גבולות היישוב היהודי בגליל העליון. הוא הדין למפה שבה יועלו השמות של הכפרים הידועים לנו בגליל העליון המזרחי. בתפוצות היו קהילות גדולות כמעט בכל הערים הגדולות במזרח, והדבר כולל, כמובן, את הקהילות בערים הסמוכות לארץ ישראל כגון צור, צידון, גרש, רבת עמון, בוצרה, רבת מואב ודומותיהן 69 קליין, ספר הישוב, כינס חלק מהמקורות על קהילות אלו. הספר משקף בעיקר את הספרות התלמודית; בספרות הלא יהודית מקורות נוספים. . בנוסף לכך היו קהילות קטנות במרחב הכפרי. האבחנה בין המגזר העירוני לכפרי היא חיונית. היו חוקרים שאספו את המידע על היישוב היהודי בעבר הירדן, או בסוריה 70 קליין, עבר הירדן; לוריא, סוריה. , אך בלהיטותם אחר איסוף העדויות לא הבחינו בין הערים למגזר הכפרי. קהילות יהודיות היו בכל התפוצות, וכמעט לא הייתה עיר גדולה שלא היה בה יישוב יהודי כלשהו. על כן, השאלה אינה האם היו יהודים בפרובינציה כלשהי, אלא האם פעלו קהילות או בודדים מחוץ לערים. שאלה אחרת, ועליה קשה יותר לענות, היא מה היה גודל הקהילה בערים, ומתי בדיוק פעלה.

10משנתנו משקפת הערכה שב"סוריה" יהודים רבים הפועלים במגזר הכפרי-חקלאי. הוא הדין במשנה העוסקת בחובות המעשרות של יהודי "עמון ומואב" (דור יבנה). יש להניח שהשאלה לא הייתה נשאלת אלמלא היה ציבור יהודי גדול שהשאלה הטרידה אותו (משנה, ידים פ"ד מ"ג).

11המשנה במסכת אהלות שציטטנו מבחינה בין יישובי יהודים שניתן להגיע אליהם בטהרה, כלומר אזורים שקיים בהם רצף של יישוב יהודי, כנראה של יישובים שיש בהם אוכלוסייה יהודית ניכרת, ובין קהילות או בודדים הפזורים במרחב הנכרי. התנא רואה, אפוא, לנגד עיניו תחומים בסוריה שבהם יש יישוב יהודי איתן ורצוף עם ארץ ישראל. דוגמה לכך היא תחום נוה שבחורן. נוה עצמה מתוארת במאה הרביעית כפוליס של יהודים 71 אונומסטיקון, מס' 227, עמ' 631. ; אין עוד פוליס בארץ ישראל שזכתה לתיאור כזה. בעיר עצמה פעלה קהילה יהודית, ונתגלו בה שרידי בית כנסת. נראה, אפוא, שזו הייתה קהילה יהודית גדולה במיוחד, במרחב העירוני. ברם, בנוסף לכך היו סביבה כפרים מספר "שהיו מותרים ונאסרו", כלומר כאלה שבהם התפתח רוב יהודי 72 הרשימה מופיעה בתוס', שביעית פ"ד ה"ח ובכתובת רחוב: זוסמן, כתובת רחוב, עמ' 421-521. לקהילת נוה ראו קליין, עבר הירדן ועוד. . יש להניח שבתחום נוה נשמר במאה השנייה ובראשית המאה השלישית לספירה רצף מסוים של יישוב יהודי מהגולן אל החורן. הוא הדין באזור ראש הנקרה. שם אנו שומעים על סדרת כפרים "אסורים" בתחום צור 73 תוס', שביעית פ"ד ה"ט; זוסמן, כתובת רחוב, עמ' 521-721. . כפרים אלו מרוכזים באזור מצומצם בגבול הדרומי של תחום צור, סמוך לגבולות ארץ ישראל 74 התוספתא מוסיפה על משנת אהלות ואומרת: "ארץ העמים: אם יכול ליכנס לה בטהרה טהורה. וכמה תהא סמוכה ויהא יכול ליכנס לה בטהרה? רבן שמעון בן גמליאל אומר אפילו תלם אחד הרי זה מפסיק. אמר רבי שמעון יכולני להאכיל את הכהנים טהרות בבורסקי שבצדון, ושבעירות שבלבנוב, מפני שסמוכין לים או לנהר. אמרו לו הרי פסנין מפסיק" (אהלות פי"ח ה"ב, עמ' 616). אם כן, חכמי דור אושא מדברים על רצף של יישוב יהודי שבו אפילו תלם אחד אינו מפסיק. ברם, דבריו של רבי שמעון בן יוחאי אינם מוסיפים הרבה. הוא מדבר על האפשרות שניתן להגיע בטהרה לבורסקי (בית מלאכה לייצור עור) בצידון, אולם אין הכוונה לרצף של יישוב יהודי עד צידון אלא לכך שניתן להגיע למקום דרך הים, או דרך הנהר. הוא הדין בעיירות בלבנוב, היא אולי לבנון. חכמים החולקים עליו עושים כן משום ש"פסגין" או "פסנין" מפסיק, והר"ש בעל חסדי דוד גורס "ריפסנין". ליברמן (תוספת ראשונים, ג, עמ' 451) מסביר שפיסקין הן ברֵכות דגים שהיו אף הן לאורך החוף. יהא הפירוש אשר יהא, חכמים סבורים שיש שטח קרקעי מפסיק בין הים לבית המלאכה ששכן כנראה על החוף, מכאן שלדעתם לא היה שם רצף של יישוב יהודי. עוד מדבר אותו חכם (רבי שמעון בר יוחאי) על מגדלים ובורגנים (בורגוס, הוא פירגוס, מגדל ביוונית) שבין צור לצידון, אך שם אין כל רמז ליישוב יהודי, ראו ירו', עירובין פ"ה ה"א, כב ע"ב. יש עוד להעיר שבתוספתא שם (פ"ד הי"א) מדובר על הליכה מציפורי לטבריה בשבת בזכות המערות והבורגסין, והירושלמי מוסיף לדברי רבי שמעון את ההליכה מצור לצידון. על כן, תוספת זו עשויה להיות מאוחרת לרבי שמעון. מכל מקום, אין כאן ראיה ליישוב יהודי בין צור לצידון. ההערות הובאו רק כדי להצביע על הצורך בבדיקה ביקורתית של הראיות על היישוב היהודי בסוריה, בדיקה שתצמצם את מספר הראיות שבידינו. . קצת צפונה מצור היה הכפר "סינדוס" (כיום: ביות א-סג'וד); במאה השישית התחתנו כמה מתושביו עם יהודים מקהילת צור 75 לינדר, חוקים, מס' 36, עמ' 582-782. . לוריא מזכיר יישובים יהודיים נוספים באזור צור וביתר חלקי סוריה. לא כולם אכן בסוריה, ולא כל העדויות מוצקות. כך, למשל, אנשי מישן קיבלו על עצמם שלא להפליג בים הגדול אלא שלושה ימים לפני השבת 76 לוריא, סוריה, עמ' 36-46; ירו', פסחים פ"ד ה"א, ל ע"ד ומקבילות. , ברם אין זו מישן שבין צור וצידון אלא מישן שבדרום בבל, על החוף הדרומי (כיום של עיראק) 77 אופנהיימר, מישן. .

12לא נמנה כאן את כל היישובים הידועים לנו, אך ברור שהרשימה נכבדה למדי, גם אם רשימתו של לוריה מופרזת, כפי שרמזנו בהערות.

13הממצא הארכאולוגי ליישוב יהודי של ממש בסוריה מצומצם הרבה יותר. הדבר נובע גם ממיעוט העבודה הארכאולוגית באזור. עושה רושם שבגליל העליון המזרחי היו בתי כנסת רבים וברצף (עלמה, גוש חלב, דלתון, מרוס ועוד), ושם גם טרם נמצאו כנסיות 78 על תמונת היישוב בגליל ראו, לאחרונה, פרנקל ואחרים, גליל עליון, עמ' 511. . אך בגליל העליון המערבי (שבתחום מדינת ישראל) ובתחום שנמצא כיום בלבנון, מצפון לגליל, אנו מוצאים כנסיות ולא בתי כנסת. לוריא אמנם רושם שרידים אחדים של מבנים, אך כולם טרם נחפרו, וטיבם טרם התברר 79 לוריא, סוריה, עמ' 26, 36 ועוד. . בכל הנוגע לתחום לבנון ניתן לתלות את המצב במיעוט החפירות, לא כן בגליל העליון המערבי שבתחום מדינת ישראל. כאן היה יישוב יהודי מצומצם ביותר, אף שזה אותו חלק של סוריה הסמוך לארץ ישראל ולעיירות היהודיות בתחום צור.

14גם בצור ובצידון טרם נמצאו עדויות של ממש לקהילה היהודית. בצור נמצאו כנראה שרידי מקווה, אך הממצא טרם פורסם במלואו 80 אשל, מקוואות. . אשל עמד על כך וטען שזו ראיה לכך שהמקווה אינו מתקן יהודי בדווקא, אך דומה שיש להבין את הראיה באופן שונה ולראות בכך עדות לקהילה היהודית הגדולה בצור. עם זאת, עדיין זו עדות לקהילה בפוליס ולא למרחב הכפרי שבו אנו עוסקים. בעבר הירדן הממצא הארכאולוגי המעיד על יישוב יהודי גדול יותר, ולא נרחיב בכך 81 שגיב, עבר הירדן. בעבר הירדן קיימת בעיה נוספת. בימי בית שני ועד למרד בר כוכבא היה יישוב יהודי איתן בפראיה, היא עבר הירדן המערבי. לאחר מכן הצטמצם היישוב היהודי. חלק מהשרידים שעליהם שגיב מדווח הם מהתקופה הקדומה, וחלק אחר של השרידים לא ניתן לתארך. .