משנת ארץ ישראל על משנה דמאי ו:ב

1החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו – מבחינה הלכתית אין הבדל בין החוכר מן היהודי לבין החוכר מן הנכרי, בשני המקרים מדובר בתשלום למי שכנראה לא יפריש מעשרות, ולכן סביר שההבדל הוא בתנאים החברתיים, כפי שנסביר להלן.

2רבי יודה אומר אף המקבל שדה אבותיו מן הגוי מעשר ונותן לו – דברי רבי יהודה מגבילים למעשה את המשנה הקודמת. המקבל שדה מהגוי חולק לפניהם, אך המקבל שדה אבותיו מן הגוי מעשר ונותן לו. לכאורה ניתן היה להסביר שרבי יהודה חולק על הרישא וסובר כתנא האנונימי שבתוספתא. אלא שלפי מבנה המשנה אין רבי יהודה חולק על הרישא, אחרת היו דבריו צריכים להופיע מיד אחרי הרישא, ולא היה צורך בתוספת של "שדה אבותיו". אם כן, ההבדל הוא בין מקבל רגיל לבין מקבל "שדה אבותיו". בתוספתא מובאת הלכה מקלה בשם חכם מחכמי דור יבנה: "העיד רבי יוסי בן המשולם שאמר משום נתן אחיו שאמר משום רבי אלעזר חסמא שהמקבל שדה אבותיו מן הגוי למוסקו בזיתים שנותן לו כמות שהן" (פ"ו ה"ז) 5 על זמנם וייחודם של שני חכמים אלו ראו לעיל, פ"ב מ"ט. . יש להניח שרבי אלעזר חסמא יחלוק גם על הרישא במשנה הקודמת (שהמקבל תורם ונותן לו). כפי שנראה להלן ההלכה של רבי יהודה משקפת את דור אושא ותנאיו המיוחדים ודברי רבי אלעזר חסמא את ההלכה הקדומה, לפני שנוצרו התנאים המיוחדים שלאחר המרד.

3הירושלמי מסביר את דברי רבי יהודה ואת דברי החכמים האחרים כתגובה למצב אגררי בימיו. על המקבל שדה רגיל מן הגוי הם מסבירים "שלא תבור ארץ ישראל" (כה ע"ב). כלומר, מן הדין היה שיעשר וייתן, או לפחות יתרום וייתן, אבל הקלו עליו כדי שלחוכר היהודי יהיה כדאי לחכור את הקרקע ולא יימנע מהחכרת השדה בגלל העלויות של הפרשת המעשרות. הנימוק מסביר בעיקר מדוע אינו "מעשר ונותן", משום שעלות התרומה (בלא מעשרות) היא שולית וניתן לצאת ידי חובה בחיטה אחת. להלן נשוב ונדון בהסבר החברתי.

4אשר למשנתנו – נקודת המוצא של הירושלמי היא ההבדל בין חוכר מישראל לבין חוכר מגוי, שבגוי מעשר ונותן ובישראל תורם ונותן. התלמוד מביא שני הסברים בשם רבי יוחנן. הראשון הוא: "קנסו חכמים בחוכר מן הגוים ולא קנסו בחוכר מישראל". ההסבר השני הוא: "תפשה מידת הדין בחוכר מן הגוי ולא תפשה בחוכר מישראל" (שם). התלמוד ממשיך ומסביר: "אמר רבי יוחנן מן המסיקין שנו מתוך שאת אומר לו כן אף הוא דוחק עצמו ופודה אותה". מהסוגיה ברור שזה ההסבר של "קנס קנסו", אבל לפי ההסבר השני הדין הוא שמעשר ונותן, אלא שבחוכר מן הגוי החמירו ובחוכר מישראל הקלו.

5מעתה עלינו לברר את הרקע האגררי לסדרת הלכות מרתקות אלו, וכאן נקצר ובנספח נרחיב. אחרי המרידות הגדולות, מרד החורבן (70-66 לספירתם) ומרד בר כוכבא

6(135-132 לספירתם) החמיר המצב האגררי בארץ. לפי החוק הרומי רשאי היה הקיסר להפקיע את קרקעותיה של ארץ נכבשת או של פרובינציה מורדת. גם לפני מרד החורבן היו מרידות, אך היו אלו מרידות מקומיות ומבחינה פורמלית נכנעה הארץ לפני הרומאים. שתי המרידות עלולות היו אפוא לספק לרומאים עילה להפקעת קרקעות נרחבת. יוספוס אומר שאחרי המרד הגדול הפקיעו הרומאים קרקעות ואספסינוס הורה לנציגיו להחכירן או למכרן, וההבדל תלוי בפרשנות למונח היווני 6 מלח', ז 612. . כבר ביכלר וספראי 7 ביכלר, תנאים; ספראי, שביעית. פקפקו עד כמה עדות זו משקפת את המצב בכל יהודה, והאם אין בכך הכללה מוגזמת. ברם מעבר לכך, נראה שאפילו יוספוס לא דיבר על הפקעה כוללת, ואיזק מתרגם את הקטע אחרת ומפרש שאספסינוס הורה לשחרר את אדמות היהודים 8 איזק, אדמת היהודים. . מסקנתו משתלבת בעדויות שאסף הוא ושאספו ביכלר וספראי בדבר אדמה פרטית רבה ביהודה לאחר המרד הגדול (דור יבנה). עם כל זאת, בדרך כלל לווה דיכוי המרד בהפקעות קרקע של מורדים ושל יישובים שנלחמו בעוז. יתר על כן, מן הסתם נותרו אדמות רבות ללא בעלים לאחר שאלו נפלו בקרבות, במיוחד ביישובים שחרבו. אדמות אלו הופקעו מן הסתם.

7מקור המילה "מציקין" איננו השורש הצ"ק, אם כי אפשר שחז"ל השתמשו בשורש זה כמשחק מילים. הנוסח המקורי של המילה הוא "מסיקין" או "מציקין", וכבר בעל מסכת כלה רבתי (פ"ה ה"ד) יודע על שתי הנוסחאות ומתלבט ביניהן. מקובל לפרש שהשורש הוא יווני ומשמעו חיילים וטרנים, משוחררי צבא. עם שחרורם קיבלו אלו נחלות קרקע שהופקעו, מן הסתם, על ידי האוצר הרומי. משוחררי צבא התיישבו בארץ ישראל לראשונה אחרי מרד החורבן בסביבות מוצא (קולוניה). אך המקורות שלנו אינם מדברים רק על הפקעות קרקע לצורך הקמת מושבות וטרנים. המונח "מציק" הפך כנראה לשם כללי להפקעות קרקע ממשלתיות 9 ספרי דברים, שיז, עמ' 063; שנז, עמ' 624. התלמוד שם בפיו של רבן יוחנן בן זכאי את המילים "גליל גליל שנאת התורה סופך לעשות במסיקין" (ירו', שבת פט"ז ה"ח, טו ע"ד). לפני החורבן לא יכול היה ריב"ז להכיר את המונח, אבל התלמוד מנסח מחדש את דבריו, ואין הם ציטוט מדויק של מה שאמר. ראו קיסטר, עוללות, עמ' 625-825. .

8מרד בר כוכבא היווה הזדמנות נוספת להפקעות קרקע נרחבות. במקורות מצויות ידיעות על פגיעה קשה ביישוב, בעיקר במחוז יהודה, על הרג, נפילה בשבי ובריחה של רבים, ומן הסתם התופעה החמירה. אפלבאום סבר שהפקעות הקרקע יצרו מתח אגררי, ותופעה נרחבת של המון מחוסרי קרקע. הוא סבר שתהליך הפקעות הקרקע היה התהליך העיקרי שהוביל למרידות היהודים והרקע הישיר להן. כך הוא הסביר את המרדנות היהודית בעשרות השנים שלפני מרד החורבן, את מרד החורבן וגם את מרד בר כוכבא 10 אפלבאום, שאלת הקרקע; אפלבאום, הרקע. .

9חוקרים אחרים מיתנו את התמונה שהציג אפלבאום, אך עדיין ברור שביהודה התרחשו הפקעות קרקע נרחבות 11 מור, מרד איכרים; ינקלביץ, מאבק. . אין ספק שהמקורות מספרים על הפקעות נרחבות לאחר מרד בר כוכבא, ואפלבאום חיפש עדויות לכך שהיו הפקעות כבר לאחר מרד החורבן. ברם כמעט כל העדויות, ואנו נבררן בנספח, הן מפי חכמי דור אושא, לאחר מרד בר כוכבא. אין זאת אומרת שבדור יבנה, בין שתי המרידות, לא הייתה תופעה נרחבת של הפקעות קרקע ואריסות, אך רוב העדויות מאוחרות יותר.

10כיצד הפעילו השלטונות את הרכוש הקרקעי שהפקיעו? למעשה עמדו לפניהם שלוש אפשרויות:

111. למכור את הקרקע לבעליה או למתיישבים חדשים.

122. להפעיל אחוזות ממלכתיות שתנוהלנה על ידי אפיטרופסים מטעם השלטון. אפיטרופסים אלו יפעילו את האחוזה ישירות, או ימסרוה לאריסים.

133. לתת את הקרקע במתנה למשתפי פעולה, ואלו ימסרוה באריסות לאריסי משנה, או בחכירה לחוכרי משנה.

14בהקשר לכך אנו מוצאים שני מונחים: "סיקריקון" ו"מסיקים". "סיקריקון" הוא חוק רומי להפקעת קרקע, כנראה על שם החוק נגד המילה. כלומר אלו עבריינים שעברו על חוק המילה ומלו את בניהם, ואדמתם הופקעה. המונח שימש בהשאלה לכל אלו שאדמתם הופקעה בעקבות גזרות הדת או המרידות. "מסיקין" הם משתפי הפעולה, פקידי השלטון והמקורבים לשלטון הרומי שקיבלו אדמות מופקעות. בדרך הטבע היו רובם נכרים, אך אנו שומעים גם על יהודים מעין אלו.

15דוגמה ארכאולוגית לתופעת ההפקעות והמסיקין היא עין יעל שבהרי יהודה, ליד ירושלים. כאן השתרעו אדמות פרטיות של תושבי כפר סמוך; במאה השנייה נבנתה שם אחוזה מפוארת למדי, קרוב לוודאי של נכרי, בעל האחוזה השתלט על האדמות הפרטיות ועל מעיין המים ובנה לו את אחוזתו 12 אדלשטיין, עין יעל. . אין עדות ארכאולוגית להפקעת הקרקע, ובאופן תאורטי ייתכן שקנה את הקרקע מבעליה או שהשתלט על קרקע נטושה, אך ההסבר שזו אדמה מופקעת סביר יותר.

16העשירים לא עיבדו את האדמות בעצמם, ואף לא התגוררו באחוזה דרך קבע. כפי שנרחיב בנספח, אחת האפשרויות הייתה למסור את הקרקע באריסות לאריסים ("מקבל" בלשון המשנה), או לחוכרים.

17משנתנו מדברת על מצב זה של ריבוי בעלי קרקע עשירים ויהודים. רבי יוחנן מפרש את משנתנו בחוכר מן הגוי, ו"במסיקין שנו", כלומר באותן הפקעות קרקע. המשנה מבטאת, אפוא, מאמץ של חכמים ללחוץ על היהודים לקנות חזרה את האדמות שבידי הגוי. חכמים ראו בחרדה את תהליך הדחיקה של היהודים מהקרקע, והטילו חומרות הלכתיות כדי לדרבן את החוכר לפדות את הקרקע. המונח "פודה" שרבי יוחנן משתמש בו אינו מקרי. אדם פודה שבוי, או רכוש שלו, ויש בו ביטוי לזיקה עמוקה לקרקע שנגזלה.

18לפי הסבר הירושלמי, מי שמפרש "תפשה מידת הדין" אינו מקבל את ההסבר החברתי. לפי הסבר זה החוכר מן היהודי יכול לקוות או לצפות שהיהודי יפריש את כל המעשרות, אך הנותן את דמי החכירה לגוי יודע שהגוי לא יפריש מעשרות ולכן צריך להפריש בעצמו. זו חומרה יתרה, אך במישור ההלכתי המוגדר ולא במישור החברתי-כלכלי.

19רבי יהודה מחמיר יותר וגוזר אותה חומרה על המקבל שדה אבותיו. אין זה חוכר רגיל, אלא מצב שבו הקרקע הופקעה ונמסרה לחכירה או לקבלנות לבעליה. זה היה תהליך טבעי. בעל הקרקע לא היה חקלאי בעצמו, וכאמור לא התגורר כלל על אדמה זו, על כן הוא מסר אותה לעיבוד לתושבים המקומיים. רבי יהודה מעוניין ללחוץ על החוכר כדי שיעשה כל מאמץ לפדות את אדמת אבותיו.

20התלמוד הבבלי ניסה לפרש בדרך שונה כך שתהיה זו הלכה כללית החלה בכל מקום ובכל זמן. לדעתו "אבותיו" הם אברהם, יצחק ויעקב, והכוונה לאדמה בארץ ישראל (בבא מציעא קא ע"א). ברם ברור שמדובר באדמה בארץ ישראל, הרי בחו"ל אין כלל חובת מעשרות. אין חובה לפרש שהבבלי לא הכיר את המציאות החברתית שתוארה, אלא ששאף להעמיד את המשנה ככלל הלכתי התקף בכל מצב ובכל תנאי.

21בימי רבי יוחנן הייתה כבר המציאות החברתית של המאבק בהפקעות הקרקע עמומה. תקופת שלום ממושכת גרמה להתייצבות אגררית ולמצב סטטי, מה שהופקע השתקע ומה שנשאר פרטי לא הופקע עוד. רבי יוחנן צריך היה לפרש את המשנה, ובמקביל נמסרת משמו מסורת אחרת המתעלמת מההסבר החברתי-כלכלי. זאת ועוד. לעיל הסברנו שהקלו במקבל קרקע מן הנכרי "שלא תבור אדמת ארץ ישראל"; נימוק זה עומד בניגוד לטיעון של קנס כדי שישוב לפדות את הקרקע. הנימוק "שלא תבור" בא להסביר מדוע יש להקל על האריס, והנימוק "קנס קנסו" מסביר מדוע יש להחמיר עליו. כפי שנראה בנספח, בימי האמוראים חל שינוי במדיניות המאבק על הקרקע. בימי תנאים ניסו ללחוץ על היהודי לפדות את אדמותיו, והענישו את מי שהתמהמה. במהלך הדורות שונתה המדיניות. ברור שחכמים שאפו עדיין שהקרקע תחזור לידיים יהודיות וחתרו עדיין לחיזוק היישוב היהודי בארץ ישראל, אך דרכי המאבק שונו. בימי התנאים הענישו את מי שלא היה בעל קרקע. במקביל גזרו שאם אדם קונה קרקע שאינה של אבותיו – עליו לשלם לפחות חלק ממחיר השדה לבעליה היהודיים המקוריים 13 זהו דין סיקריקון, ראו ספראי, סיקריקון, ובנספח. . בתקופת התלמוד עברו למדיניות של עידוד כלכלי של אריסים.

22איננו יודעים עד כמה הועיל הלחץ שהפעילו חכמים בימי התנאים, אבל נראה שברבות הזמן הפך הלחץ למזיק. כל זמן שהיהודים היו היחידים שהתחרו בינם לבין עצמם על האריסות היה ללחץ הכלכלי כוח מדרבן, אבל ברבות הזמן גדלה האוכלוסייה הנכרית. מעתה התחרה האריס היהודי עם נכרי על האריסות. ההלכה המחמירה יצרה מצב שבו האריס היהודי היה נחות מבחינה כלכלית מהאריס הנכרי. האריס הנכרי יכול היה להעלות את דמי האריסות, בזמן שעל היהודי הוטלו עלויות נוספות של תרומות ומעשרות. כך נפגע כושר התחרות של היהודי. הוא הדין בדין סיקריקון. בשלב ראשון צריך היה הקונה היהודי לשלם חלק מהמחיר של השדה לבעליו המקוריים; כך דרבנו חכמים את הבעל המקורי ומנעו מאחיו היהודים להתחרות עמו. יהודים רגילים נמנעו מלקנות את השדה המופקע, ולגוי או לשלטונות לא נותר אלא למכרו, בהוזלת מה, לבעל היהודי המקורי. ברבות הזמן התרבו הקונים הנכריים הפוטנציאליים. על אלו לא הוטלה חובת דין סיקריקון, ועבורם היה מחיר השדה זול יותר. על כן בוטל דין סיקריקון, ואמוראים כבר אינם מכירים אותו ומתחבטים בפרטיו.

23משנתנו היא מדור אושא, התנאים הנחלקים כולם בני דור זה (רבן שמעון בן גמליאל, רבי יהודה). בימי רבי יוחנן כבר היה ההסדר להיסטוריה, והתופעה כולה מתמקדת אפוא בדור אושא פחות או יותר. עדות למצב של אריסות ו"קבלה מן הגוי" יש כבר מדור אושא (רבי אלעזר חסמא), אך שם ההלכה מקלה יותר, ואין כל ביטוי לגישה של קנס או לחץ אחר על האריס.

24מעתה נשוב לפן ההלכתי. את הדעות השונות הצגנו בטבלאות. הראשונה מבטאת את המשנה, והשנייה את המשנה והתוספתא כולל השלמות בפרטים שאין להם התייחסות מפורשת, אך ניתן ללמדם מהיקש או מקל וחומר. כך, למשל, ברור שכל מה שהוחל על המקבל שדה הוחל גם על המקבל שדה אבותיו, אלא שלרבי יהודה דינו של המקבל שדה אבותיו חמור עוד יותר.

25החוכר והמקבל לפי המשנה

26החוכר והמקבל לפי כלל המקורות התנאיים

27+ משנה #תוספתא ## מסקנה הגיונית

28נמצאנו למדים שמן הדין צריך היה להיות שתורם ונותן לו, אך בדור אושא הקלו או החמירו מסיבות לאומיות-חברתיות.

29בתוספתא מובאות הלכות נוספות המעלות מציאות פוליטית וכלכלית זו, כגון שמי שמשלם מסים רגילים "ושוקל לאוצר ושוקל לקיטרון, מעשר ונותן לו". האוצר הוא מחסן המסים, והקיטרון הוא כנראה הקנטוריון. באזורים כפריים ופריפריאליים שימש הקנטוריון לעתים נדירות כגובה המסים בפועל, שהרי הוא ייצג בפועל את השלטון הרומי במגזר הכפרי. מכל מקום, תשלום המס הוא תשלום רגיל, ואין חבר מוציא מתחת ידו דבר שאינו מעושר. רק בתשלומי אכסניה, ליחידת צבא העוברת במקום, הקלו 14 לעיל, פ"ג מ"א. . כן יוצא מסדרת ההלכות שכבר ציטטנו על האוצר ברגב וביבנה, ומשמע שיהודים אמורים לעשר את שנותנים כמסים (תוס', פ"א הי"ב-הי"ג). הסיבה לכך ברורה. בדרך כלל נותנים את המעשרות מכלל היבול, ואחר כך משתמשים בו לכלל השימושים הפרטיים. משנתנו חריגה בכך שלא כל היבול שייך ליהודי, אלא חלקו שייך לגוי והגוי מעין שותף. אין כאן עניין לדיון האם פרות הגוי פטורים ממעשרות. אדרבה, ברור שפרותיו חייבים, והשאלה היא רק האם חובה זו עוברת ליהודי. לו היו פרות הגוי פטורים ממעשרות היה היהודי פטור תמיד מלעשר את חלקו של הגוי ("חולק ונותן לו"). כפי שאמרנו בסוף הפרק הקודם, אכן זו הדעה המקובלת בספרות התנאים.

30נסיים בהערה שבעל הקרקע עשוי להיות נכרי או יהודי, והמשנה משקפת מצב שבו היו גם בעלי קרקע יהודיים.