משנת ארץ ישראל על משנה דמאי ו:א

1המקבל – "מקבל" הוא המונח לאריס, כלומר למי שמקבל שדה לעיבוד תמורת תשלום חלק מן הפֵרות כדמי אריסות. הירושלמי, בעקבות התוספתא, מסביר: "החוכר בפירות, השוכר במעות, המקבל למחצה לשליש ולרביע" (כה ע"א) 1 בתוספתא (פ"ו ה"ב) מתוארים רק השוכר והחוכר. . האריסות הייתה אחת הדרכים התדירות לניהול נכסי עשירים. ה"עשירים" בהקשר זה מתחלקים לעשירים גדולים שהיו להם שטחי קרקע נכבדים ואשר כבר לא עיבדו את אדמתם בעצמם 2 על כך ראו בהרחבה בנספח למסכת זו. , ולאמידים מקומיים שהייתה להם נחלה בינונית ואשר לא יכלו לעבד את כולה בעצמם. גם הם מסרו אותה למעבדי משנה באחת משלוש השיטות העיקריות: באריסות, בחכירה או בהשכרה. בשיטת האריסות ניהל האריס את העבודה השוטפת ושילם לבעלים חלק מהיבול, חלק שהגיע עד לחצי ממנו. החוכר שילם לבעלים כמות מסוימת של תוצרת. בין השטרות שנתגלו במערת מורבעת 4 מצויה יריעה ארוכה שהיא העתק של סדרת שטרות חכירה מעין אלו, ובהן המחכיר הוא נציגו של בן כוסיבא, והחוכרים, אנשים פרטיים, מתחייבים לשלם כך וכך כור מעושרים שימדדו על גג האוצר בהרודיס 3 מכתבי מדבר יהודה, ב, מס' 42. (איור 22).

2דרך שלישית הנזכרת כאן היא של שכירות, ובה השוכר משלם כסף מזומן עבור קבלת השדה וכל ההכנסה היא שלו. על היתרונות של השיטות נעמוד בנספח למסכת.

3שדה מישראל מן הנכרי [ ו ] מן הכותי חולק לפניהם – הנכרי והכותי חייבים במעשרות, אבל ברור שהם לא יפרישו. עם זאת, האריס אינו צריך לעשר את היבול לפני החלוקה אלא מחלק ואז מפריש מעשרות. בדרך זאת הוא יפריש כמובן את חלקו ביבול, אבל מהחלק של הגוי לא יופרשו מעשרות. הדרך החילופית, שבמשנה היא נדחית, היא "מעשר ונותן לו". כלומר, האריס היהודי יפריש את המעשרות ואז ייתן לגוי את חלקו. ברור שהגוי לא יוותר על חלקו בגלל המעשר, ולמעשה יספוג היהודי וישלם גם את המעשר של הגוי. ברור שהעול על האריס היהודי גדול, שכן הוא נותן מעשר עבור חלקו ועבור חלק הגוי. כך, למשל, אם היבול מתחלק חצי-חצי, יפריש האריס 22% כמעשר, מעשר שני (או עני) ותרומה 4 כמובן האריס עלול לתת תרומה פחות משני האחוזים הנדרשים. , הגוי יקבל את חלקו (50%) וליהודי יישארו רק 28% אחוזים מהיבול.

4מסתבר שלכל הדעות מלכתחילה כך היה ראוי שייעשה, אלא שהתנא במשנה רצה להקל על האריס היהודי שמן הסתם גם מצבו הכלכלי אינו שפיר. אבל בתוספתא משמע שמשנתנו היא כדעת רבן שמעון בן גמליאל, והתנא הסתמי בתוספתא אומר: "מעשר ונותן לו" (פ"ו ה"א). אין למשנתנו קשר לשאלה היש קניין לגוי לפטור ממעשרות. כאן האריס הוא בעל הפרות, וודאי שעליו לעשר, אלא שהשאלה היא האם עליו לעשר מה שהגוי מקבל.

5החוכר שדה מישראל תורם ונותן לו – מסתבר ש"תורם" כאן משמעו רק תורם ולא מעשר. כידוע אין "חבר" מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן, אף על פי כן לא חייבוהו לעשר בגלל הנזק הכספי הגדול, אך חייבוהו לתרום, כדי שלא להכשיל בטבל גמור ולהביא את הפרות למצב של דמאי. אבל לא חייבוהו לעשר, וחכמים מאפשרים לתלות את הדבר בסיכוי שבעל השדה יעשר. ההבדל בין החוכר למקבל ברור. המקבל יש לו ולגוי חלק בפרות, והישראלי יכול לפטור עצמו בכך שהוא נותן לגוי את חלקו ועליו מוטלת האחריות לתשלום. אבל החוכר צריך לפרוע את חובו בכמות מסוימת של יבול, והרי זה חוב כספי בלבד. אך הוא פטור ממעשרות ככל אלו המוכרים תוצרת חקלאית בכמות גדולה "המשפיעים במידה גסה". כאמור, בשטרות של בר כוכבא בתנאי השכירות מדובר על תשלום של "כורים מעושרות", כלומר ש"מעשר ונותן לו" בניגוד למשנה. אלא ששם מדובר בתנאי מפורש, וברור שהמוכר והקונה רשאים להסכים ביניהם על תנאי שונה.

6אמר רבי יהודה אמתי בזמן שנתן לו מאתה ה שדה ומאתו המין – שהתשלום הוא מתוך הפרות של השדה, אבל אם נתן לו משדה אחרת או ממין אחר מעשר ונותן לו – אם התשלום הוא מתוצרת של שדה אחר הוא הופך לתשלום רגיל, וחל עליו הכלל ש"חבר" אינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן, כלומר שהפרי גם מעושר. דברי רבי יהודה הם בוודאי פירוש לתנא קמא, ולא מחלוקת. לפי פשוטם דברי רבי יהודה חלים על שני המקרים שלפניו, גם המקבל וגם החוכר. הר"ש, הרא"ש, בעל מלאכת שלמה ואחרים מוכיחים מסקנה זו מהתוספתא (פ"ו ה"ה) שבה נשנים דברי המשנה "המקבל שדה מישראל", ועליהם אומר רבי יהודה את דבריו. מכל מקום, אין זה סביר שרבי יהודה אמר את דבריו רק על הרישא, שכן אז היה העורך שונה את דבריו לפני דין החוכר שדה (ר"ש). טיעון זה אינו מוכח, שהרי לעתים דברי ההסתייגות חוזרים לתחילת המשנה ורק להם. ברם מבחינה עניינית, מבחינתו של רבי יהודה לא צריך להיות הבדל בין חוכר ובין מקבל.

7פירשנו ש"אימתי" הוא מונח המביא פירוש. הבבלי מציג את השאלה כשאלה סגנונית כללית, לפחות על מימרותיו של רבי יהודה: "והאמר רבי יהושע בן לוי: כל מקום שאמר רבי יהודה אימתי ובמה במשנתנו – אינו אלא לפרש דברי חכמים" (עירובין פא ע"ב; פב ע"א). המקבילה בסנהדרין כה ע"א מוסיפה: "רבי יוחנן אמר: אימתי – לפרש, ובמה – לחלוק". במהלך פירושנו עסקנו במונחים אלו במשניות השונות וראינו כי יש שהם מתארים מחלוקת ויש שהם בוודאי פרשנות (כגון פאה פ"ז מ"א), או שינוי הלכתי מוסכם (כגון משנת מגילה פ"א מ"ג), ולעתים הם מחלוקת. כך, למשל, במשנת שבועות פ"ז מ"ו יש מחלוקת במשנה; בתוספתא שם (פ"ו ה"ד) מנוסחים דברי רבי יהודה בלשון "במה דברים אמורים", ובתלמודים שם בלשון "אימתי" (ירו', לח ע"א; בבלי, מח ע"א), וברור שזו מחלוקת לכל דבר. הוא הדין במשנת עירובין (פ"ז מי"א) שהביטוי "במה דברים אמורים" בא בה לציין מחלוקת. במקומות אחרים שבהם המשפטים משובצים לעתים עדיף לפרשם כמחלוקת ולעתים הם באמת פירוש. לא מצינו הבדל שיטתי בין המשמעות של שימוש המונח בדברי רבי יהודה ובין שימושו בפי חכמים אחרים.

8מכל מקום, הבבלי מדגיש את שימושו של רבי יהודה במונחים אלו, ואכן המונח "אימתי" מופיע במשנה כ-55 פעמים, שליש מהן קשור לרבי יהודה, הווה אומר שחכם זה הרבה להשתמש במונח, אם כי הוא לא ייחודי לו. לעומת זאת המונח "במה (במי) דברים אמורים" מופיע מספר פעמים קרוב, אך רק פעמיים בשמו של רבי יהודה, ודומה שאין זה מונח ייחודי לו.