משנת ארץ ישראל על משנה דמאי ו:ד

1ישראל שקיבל מכהן ומלוי המעשרות לבעלים – הבעל הוא כוהן או לוי, וכשנתן את השדה לחכירה התכוון שהמעשרות יהיו שלו, רבי ישמעאל אומר הקרתני 17 ר"ש סירליאו גרס "ואף הקרתני", ובעל מלאכת שלמה מביא את הגרסה. במילית זו נפלו שיבושים רבים, והיא נוספה ונשמטה בעדי נוסח שונים. – "קרתא" משמעה עיירה כפרית, זו המקבילה הארמית למילה "עיר", וברבים "עיירות", או בארמית "קרייתא". קרתני הוא כפרי, או אדם פשוט. הוא בא בניגוד למלך (שמות רבה, ו ג), או לבני הארמון (תנח' בובר, ויקרא יא, עמ' 8-7; תנח', ויקרא ו), או כינוי לסתם אדם פשוט (תנח', האזינו, ב, עמ' 51). במשנתנו הוא בא כניגוד ל"ירושלמי", שהוא המינוח לבן העיר הגדולה. בין השיטין מבצבצת התחושה שירושלמי הוא עשיר, ומעין בן אצולה, שקיבל שדה מירושלמי – הירושלמי הוא בעל השדה המוסר אותו לאריס, מעשר שיני לירושלמי וחכמים אומרים יכול הוא הקרתני לעלות [ ו ] לאוכלו בירושלם – ה"ירושלמי" הוא מעין מקבילה לכוהן, וכמו שכוהן מקבל תרומות הירושלמי מקבל את המעשר השני. מן הסתם מדובר בשדה רחוק מירושלים. הירושלמי כאן הוא אפוא איש עשיר, בעל אחוזה, שיש לו שדה בפריפריה והוא גר בירושלים. בסוף ימי בית שני הייתה זו תופעה רווחת שעשירים מהמגזר הכפרי התגוררו בירושלים ופעלו בה, אך מקור עושרם היה במרחב הכפרי בגליל או בדרום יהודה.

2עמדתם של חכמים לכאורה ברורה, ודברי רבי ישמעאל תמוהים. הרי ברור שלכפרי כדאי לפדות את המעשר השני ולאכלו בירושלים לכשיגיע אליה לעלייה לרגל. אמנם יהודי רגיל, שחי רחוק מירושלים, לא עלה אלא לעתים רחוקות 18 ראו פירושנו לחגיגה פ"א מ"א והמבוא למסכת חגיגה. , אך העלייה לרגל לא הייתה עדיין בלתי אפשרית. דומה שהמשנה רומזת למציאות חברתית שבה היו העולים לרגל מעניקים ממזונם לכוהני ירושלים. אם אכן המדובר בקרתני הגר רחוק מהעיר סיכויו לעלות לרגל בעצמו מעטים, ונראה שהיה זה נוהג תדיר שהביאו או שלחו את המעשר השני לכוהני ירושלים. רבי ישמעאל, שהוא עצמו היה אולי כוהן 19 נראה שיש במקורות עירוב בין ישמעאל בן פיאבי, הכוהן הגדול, לבין רבי ישמעאל. עירוב זה חוזר בעוד מקורות. , מתייחס לנוהג המעשי ומניח שוב שהיה כאן הסכם סמוי. הירושלמי (הכוהן?) מסר את השדה באריסות, בתנאי שהמעשר השני שלו.

3במשנה הניסוח הוא כללי, כוהן או לוי המקבלים מעשרות, וזאת משום שבימי הבית הצליחו הכוהנים להשתלט על המעשרות 20 אופנהיימר, מעשרות; אופנהיימר, הפרשת מעשרות. משנתנו היא מהעדויות היחידות בספרות התנאים שהכוהנים מקבלים את המעשרות, וכן בתוס', פ"ז הט"ו, וראו במבוא למסכת מעשרות. . אמנם המעשר אמור להגיע ללוי, אך כוהן הוא גם בן לוי ולא הייתה כאן חריגה מההלכה, ונחזור לכך, במבוא למסכת מעשרות. בתוספתא יש פירוט נרחב של כל המקרים האפשריים: 1. "ישראל שקיבל שדהו מישראל, וכהן מכהן, ולוי מלוי – חולקין ביניהן". אין כאן הסכם מיוחד, שכן לשני הצדדים אותה זכות על המעשרות. 2. "ישראל וכהן שקיבלו שדה מלוי", 3. "או ישראל ולוי שקיבלו שדה מכהן – רשאין לומר ולהתנות ביניהן שהמעשרות לאמצע". במשנה מדובר על המקרה הסתמי ונקבע שהמעשרות לבעלים, וברור שאפשר גם להתנות אחרת. 4. "ישראל שקיבל שדה מכהן – תרומה לכהן, מעשר ראשון ושיני חולקין בשוה". זאת כנראה ההלכה התאורטית. במשנה נקבע בפשטות שגם מעשר ללוי, ובתוספתא כאילו המעשר ללוי ורק התרומה לכוהן. זאת, כאמור, רק העמדה תאורטית.

4לא נפרש את כל יתר המקרים, ונסתפק בהצגתם: 5. "[קבל שדה מלוי, מעשר ראשון תרומה ומעשר שני חולקין בינהן]. 6. לוי שקיבל שדה מכהן תרומה לכהן מעשר ראשון ושיני חולקין בשוה. 7. [כהן שקבל שדה מלוי, מעשר ראשון ללוי תרומה ומעשר שני חולקין ביניהן]. 8. ישראל שקיבל שדה מכהן (תרומה לכהן)" – זה המקרה של המשנה, 9. "ואמר לו על מנת שהמעשרות שלי, על מנת שהמעשרות שלך, על מנת שהמעשרות שלי ושלך – אסור. 10. כהן שקיבל שדה מישראל, ואמר לו על מנת שהמעשר שלי – מותר" – זה המקרה במשנה הקודמת. במשנה זו מחלוקת, והתוספתא פוסקת כחכמים שהמעשר נחלק בשווה, והם רשאים לעשות הסכם. לדעת רבי אליעזר במשנה קיים כבר הסכם כזה, ולדעת חכמים אין כל הסכם, אך לכל הדעות ניתן לערוך הסכם כזה. 11. "שהמעשר שלך או שלי ושלך, אם קיבל עליו כדרך שמקבלין עליהן – מותר, ואם לאו – אסור". כאן נדרש הקניין, כפי שתובע רבי אליעזר. 12. "ישראל שקיבל שדה מכהן ואמר לו על מנת שיטול את המעשרות ויטלם לפלוני – אסור. 13. על מנת שניטלם אני ואתה וניתנם לפלוני – מותר... 14. ישראל שקיבל שדה מכהן תרומה לכהן" – זה המקרה במשנה ד, 15. "מכרה לישראל – חולקין בשוה. 16. קיבל שדה מישראל – חולקין ביניהן, מכרה לכהן – חולקין ביניהם" (תוס', פ"ז ה"א-ה"ט) 21 ראו עוד תוס', פ"ז הי"ד-הט"ו, הדנה באפשרות להסדרים דומים. .

5המעיין בתוספתא מתרשם שהעורך ניסה לפרק את המקרה שבמשנה ולמנות את כל המקרים האפשריים. בהמשך אף נדונה השאלה של חכירה: "כהן ולוי ששכרו או שחכרו מכהן ולוי מעשרות לשוכר ולחוכר" (פ"ז ה"ו), וכן מקרים של מכירת פֵרות שדה. הרושם הוא שהתוספתא מאריכה מאוד ומונה כרוכל את כל המקרים התאורטיים. החלוקה בין התרומה הניתנת לכוהן והמעשרות שמגיעים רק ללוי (ולא לכוהן) אף היא יותר תאורטית מאשר רֵאלית.

6התמונה החברתית של המשנה היא שסתם "ירושלמי" הוא איש עשיר, אולי כוהן, ויש לו אדמות בפריפריה. הדעת נותנת שאכן כך היה המצב ועושרם של כוהני ירושלים בא להם, בין השאר, מנחלות שהיו פזורות ברחבי הארץ, ולא נאריך בכך.