משנת ארץ ישראל על משנה דמאי ו:ה

1המקבל זיתים לשמן – מתוך שלל המקורות נראה שהיו קיימים שני סוגים של הסכמים בין אריס לבעל השדה. הסכם אחד היה שהאריס מבצע את הקטיף (בציר, או מסיק), וחלוקת התוצרת נעשתה בשלב זה של הגורן, כלומר לפני עיבוד התוצרת. סוג שני של הסדר היה שהאריס מעבד את התוצרת, כלומר את חלקו ואת חלק הבעלים, ואת המוצר המוגמר חילקו ביניהם האריס והבעלים לפי אחוזים מוסכמים (חצי חצי או שני שליש שליש). "המקבל כרם מחבירו חייב ליטפל בו עד שיעשנו יין, זתים עד שיעשם ציבור, פשתן עד שיעשנו קירצין, חולק ונותן לו, זה מכניס חלקו וזה מכניס חלקו. זה מכניס חלקו לעיר, וזה מכניס חלקו לעיר. המקבל שדה תאנים מחבירו, מקום שנהגו לעשותן קציעות עושה אותן קציעות, גרוגרות עושה אותן גרוגרות, דבילה עושה אותן דבילה, ואין משנין ממנהג המדינה. המקבל שדה ירק מחבירו, מקום שנהגו למכור בשוק מוכר בשוק, בשדה מוכר בשדה, אין משנין ממנהג המדינה" (תוס', בבא מציעא פ"ט הי"ט-הכ"א). אם כן, הכלל היסודי הוא שאין משנים ממנהג המדינה, ומנויים מנהגים שונים שההבדל ביניהם הוא בשאלה מתי מתבצעת חלוקת היבול, וממילא גם עד מתי האריס חייב לטפל בפרות. לכל הדעות האריס מבצע את הקציר. אנו שומעים שמקובל לעבד את הענבים ליין, אך הזיתים די בהכנתם בערֵמה, שהיא שלב לפני טחינתם וכבישתם. את הפשתן נהוג שהאריס "עושה קרצין". ליברמן פירש שהכוונה להכנת קווצות של חוטים 22 ליברמן, תוספתא כפשוטה לבבא מציעא, עמ' 092; מועד, עמ' 08. . אם כן, הכוונה לשלב מתקדם של עיבוד החוט, לאחר שרייתו בבית המשרה, הוצאתו מהמשרה (רטיית הפשתן), סריקתו וניקוי הסיב מהקליפות, ולפני טווייתו לחוט 23 לשלבי העיבוד ראו ספראי, פשתן; ספראי ולין, גבע. . היה גם מי שהציע שהכוונה לתשלום מס הקאירונציה, המס המוטל על מעבדי הפשתן, ומן הסתם גם כאן הכוונה לעיבוד הגבעולים לפחות לרמת החוט. לגבי תאנים אנו שומעים על מנהגים שונים לאסוף את הפרי הטרי בלבד (קציעות), או לעבדו לדבלים (תאנים מיובשות) או לגרוגרות (גוש תאנים מיובשות). אם כן, היו מנהגים שונים בקבלנות.

2המשניות הקודמות שיקפו את הנוהג לחלק את התוצרת בשלב הגורן, וזהו גם השלב שבו הפרות מתחייבים במעשר. על כל פנים, הפרשות לתרומות ומעשרות נותן כל אחד, לפי הבנתו. משנתנו משקפת את המצב או את האזור שבו מקובל שהאריס מעבד את הזיתים לשמן. לפי ההמשך מדובר בכל מקרה, כולל המקרה שבו ישראל קיבל מכוהן, ורבי יהודה חולק על הדין במקרה זה.

3כשם שחולקים בחולין – לפי אותה חלוקה פרופורציונלית שעליה הוסכם בחוזה, כך חולקין בתרומה – התרומה מחולקת בשווה, ואין לכוהן יתרון כלשהו. לפי משנה ג, אם כוהן קיבל מישראל חולקים בתרומה, וכך הדין גם במשנתנו. רבי אליעזר שחולק במשנה ג עשוי לחלוק גם כאן, אלא שמסתבר שגם הוא מסכים לחלוקה שווה במקרה של משנתנו. את הזיתים יש לתרום (להפריש מהם תרומות ומעשרות) בתחילת עשיית השמן, ונחלקו חכמים אם התחלת החיוב היא משיטענו או משיטחנו (תוס', תרומות פ"ג הי"ג). על כל פנים, בשלב שיש בו שמן כבר היה האריס מחויב במעשרות 24 תהליך עצירת השמן מורכב משלושה מרכיבים: טחינת הזיתים לעיסה והכנסתה למעטן, והוא סל קש שבו אוצרים את העיסה; כבישת העיסה בלחץ גדול למשך שעות מספר; הפרדת המוהל (מים) מהשמן. . על כן אי אפשר לתבוע מהאריס להמתין עד לחלוקת השמן, וזכותו לתת את השמן בזמנו, וממילא הזיתים עדיין בתחום אחריותו, והוא יקבע להיכן תינתנה התרומות מהחלק שלו. החידוש של משנתנו הוא שאף אם מדובר בישראל שקיבל מכוהן, שלדעת הכול המעשרות לבעלים (לכוהן), כאן יודו שהמעשרות מתחלקים מהשיקול שהבאנו.

4רבי יהודה אומר ישראל שקיבל מכהן מלוי זיתים זיתים לשמן או למחצית שכר המעשרות לבעלים – רבי יהודה חולק וסובר שגם כאן יש בין הבעלים לאריס הסכם סמוי, ומכיוון שהבעלים הכוהן מסר את השדה לאריס, הוא מסרו לפי התנאים שלו, ואין צורך במעשה קניין מיוחד. נראה שרבי יהודה מהלך קרוב לשיטת רבו הגדול, רבי אליעזר 25 רבי יהודה למד אצל אביו, רבי אלעאי, שהיה תלמידו המובהק של רבי אליעזר. הוא מהלך פעמים רבות בשיטת רבי אליעזר, אם כי מוסר ממנו מסורות ישירות מועטות בלבד. , ועל כן הצענו שאולי גם רבי אליעזר חולק על משנתנו אפילו במקרה של כוהן שקיבל מישראל. המילה זיתים הוכפלה בטעות.