משנת ארץ ישראל על משנה דמאי ו:ז

1שנים שבצרו את כרמיהן לתוך גת אחת – בדרך כלל הייתה לכל אדם גת משלו, ורבות מן הגתות שנמצאו הן גתות קטנות שהספיקו לעיבוד כרם של 6-3 דונמים 45 החישוב הוא זה: מדונם כרם ניתן להפיק 003-006 ליטר יין. תהליך עיבוד הגפן דורש כשלושה ימים (דריכת הענבים ותסיסת התירוש בבור הגת). עונת הבציר היא כ- 54 יום, כלומר הספיקו לעבד בגת 51 סבבים בעונה. נפח הבור קבע, אפוא, את כמות התירוש שניתן היה לדרוך באותה גת. את נפח הבור יש להכפיל ב- 51 סבבים, ואת כמות היין המתקבלת לחלק ב- 63.0 כדי להעריך את כמות השטח המרבית שניתן היה לעבד בגת. . במקרה זה מדובר על גת משותפת, ולפי ההמשך שני השותפים, או יותר, ייצרו את היין בצוותא, ואף מכרוהו יחד. עם זאת, הענבים עצמם הם רכוש פרטי ולא חלק מהשותפות, ועל כן כל אחד מהם חייב להפריש מעשר מחלקו, אם כי מועד ההפרשה הוא לאחר הדריכה (בסופה או בתחילתה של הדריכה).

2אחד [ מעשר ] ואחר שאינו [ מעשר המעשר ] מעשר את שלו וחלקו 46 בעל מלאכת שלמה מביא שתי נוסחאות בשם ר' יהוסף אשכנזי: "וחולקו" או "וחילקו", כלומר לאחר תשלום המעשר רשאי ה"חבר" לחלק את היבול ולקחת מה שהוא רוצה. פירוש זה עומד נגד גרסת הירושלמי, וכמו פירוש הר"ש להלן משמעו של דבר שה"חבר" מרים את המעשר מלכתחילה רק מחצי היבול. בכל מקום שהוא – הניסוח של המשפט קשה ובלתי ברור. בתוספתא ההלכה מנוסחת כך: "המעשר מעשר את שלו ודאי וחצי חלק חבירו דמאי" (פ"ו הי"א; ירו', כה ע"ד). בירושלמי מופיעים שני הסברים: ההסבר של רבי יוחנן הוא זה שבתוספתא, וההסבר השני הוא שנותן כל חלק חברו דמאי, כלומר את כל התוצרת הוא מעשר כדמאי. אם כן, הכוונה היא שה"חבר" (המעשר) מעשר חצי מהתוצרת (שזה חלקו) כרגיל, ואחר כך מעשר גם את החלק של חברו. הירושלמי מדגיש כי מדובר כאן במקרה מיוחד. הרי סלי הענבים היו כל אחד ברשות אחד השותפים וכבר התחייבו במעשר, אלא שזמן ההפרשה הוא מאוחר יותר, מן היין (להלן). על כן, כאשר תתבצע החלוקה עלול להיווצר מצב שבו קיבל ה"חבר" את פרותיו של עם הארץ. לכן הוא צריך לעשר את מה שהיה ברשותו, לפני שהענבים של שני השותפים התערבבו, ומתוך הספק שמא בידי ה"חבר" החלק שלא עושר ובידי עם הארץ החלק המעושר, הוא צריך להפריש גם על החלק של חברו. מפשט המשנה משמע שצריך לעשר את כל חלק חברו, וכאמור התוספתא ורבי יוחנן מקלים. קרוב לוודאי שזו מחלוקת בין המשנה והתוספתא.

3לפי פירוש זה, המשפט "וחלקו בכל מקום שהוא" משמעו שיש לעשר את חלקו של ה"חבר" בכל מקום שהוא, כלומר משום שאיננו יודעים היכן חלקו והיכן חלק ה"חבר" לכן צריך לעשר את הכול כאילו היה של ה"חבר".

4הפירוש קשה, משום שהמשפט "וחלקו..." תמוה. יתר על כן, האבחנה בין דמאי וודאי אינה כתובה במשנה, והרי היא גוף ההלכה. קל יותר לפרש שהוא מעשר את הכול ודאי. אבל עדיין קשה להבין מדוע לא נוסחה המשנה בפשטות, כמו התוספתא.

5הרמב"ם פירש שמעשר את חלקו לפני הדריכה, כסלי פרות, ואחר כך מעשר שנית על חלקו בכל מקום שהוא, כלומר אין צורך לחלק את הפרות ואפשר לשווק את היין יחד, והוא מעשר על החומר הבלתי מחולק. הר"ש מפרש שמעשר את שלו (מה שקיבל לאחר החלוקה) על חלקו המקורי הנמצא "בכל מקום שהוא", שכן אין הוא יודע היכן חלקו המקורי. הר"ש מודה שבירושלמי "שיטה אחרת". דומה ששני הפירושים עדיפים על פני פירוש המשנה לפי התוספתא. כפשוטה התוספתא חולקת על משנתנו, והירושלמי מעדיף את ההלכה שבתוספתא, אך מביא אותה לא כפירוש אלא כדעה אחרת. הר"ש מציע עוד פירוש חריף: "דכל מקום שחלקו שם יהא זה תרומה ומעשר עליו". בלשוננו הכוונה שהאות וי"ו אינה וי"ו החיבור אלא וי"ו הפירוש. כלומר, מעשר רק את החצי שלו כי החצי שלו נמצא בכל מקום שהוא, ומה שמקבל הוא החלק שלו. מתוך פירוש זה, שהר"ש מודה שהירושלמי דוחה אותו, משמע שצריך להפריש רק חצי.

6פירושו האחרון של הר"ש, שניכר שהר"ש עצמו היסס לקבלו, מביא אותנו למחלוקת התנאים בדבר דיני תערובת. בדרך כלל תנאים מניחים שאם התערבבו פרות היתר בפרות איסור כל התערובת היא דמאי, אלא אם הפרות האסורים הם בערך אחד חלקי מאה מכלל הפרות 47 ראו על כך משנת תרומות פ"ג מ"ז ופירושנו לה. . על כן, במקרה שלנו התערובת היא חצי חצי והפרות חייבים במעשר לפחות כדמאי, גם אם ה"חבר" עישר כבר את החצי שלו. אבל במקביל מצינו גישה שונה שלפיה במקרה של תערובת הבעל מרים את הכמות הראשונה ומתייחס אליה כאילו בה נמצא האיסור 48 ראו פירושנו לתרומות פ"ז מ"ה. בדרך זו מהלכת סדרת המשניות שם ומשניות נוספות, ראו פירושנו שם. . גישה זו הולמת את הפירוש שמציע הר"ש שה"חבר" מרים מעשרות רק מחלקו, כי רק מה שנפל בחלקו הוא שלו.

7התלמוד הבבלי (חגיגה כה ע"ב) משתמש במונח "יש ברירה" או "אין ברירה" להסברת משנתנו. כלומר, השאלה היא האם החלוקה שתתבצע בבוא הזמן מבטאת את חלוקת הרכוש בזמן שבו עדיין הייתה שותפות. אם כן, כל אחד צריך לעשר רק את החלק שבסוף החלוקה נפל ברשותו, ואם לאו צריך המעשר לעשר את חלק חברו ואת חלקו כדין כל המוכר ודאי לשני (רא"ש). במקורות התנאיים ובתלמוד הירושלמי המינוח "אין ברירה" או "יש ברירה" איננו מופיע. לא כאן המקום לברר את כל הסוגיות שבהן המונח מופיע, אבל מסקירה ראשונית נראה שהירושלמי, ואולי כבר המקורות התנאיים, הכירו את השאלה, אך לא היה להם כלל אחיד וכל מקרה נדון לגופו. גם ראשונים ואחרונים מסבירים שבמקרים מסוימים רבים הכלל אינו חל. במקרה זה, למשל, ניתן לטעון שהחיוב במעשר חל עוד לפני החלוקה, ורק זמן ההפרשה נדחה עד תחילת הדריכה 49 תנאים נחלקו בדבר מועד חובת מעשרות ביין, ראו פירושנו למשנת מעשרות פ"א מ"ז. , ועל כן החלוקה היא כמכירה לכל דבר.

8אם כן, עד עתה נתקלנו בשלוש דעות הלכתיות: שצריך להפריש מעשר מהכול (חצי ודאי וחצי ספק), או מעשר שלם דמאי לאחר שכבר הופרש חצי מעשר ודאי, וכן הצענו פירוש שלישי, מרחיק לכת, שמפריש רק חצי שלו.

9ההקשר והסדר של הפרק מאפשרים להאיר את משנתנו באור נוסף. בכל סדרת המשניות הבאות (מ"ח-מ"י) ההנחה היא שחלוקת שותפות נחשבת למכירה, אבל עם זאת מותר לבצעה ודיני מכירה (שאין למכור פרות שאינם מעושרים) אינם חלים על חלוקה כזאת. אבל חכמים הטילו מגבלות על החלוקה שלא תתפרש כמתן איסור בידי עבריין. במשנתנו אין מדובר על חלוקת שותפות רגילה אלא על שותפות לאחר שהפרות היו רכושו הפרטי של ה"חבר", על כן חלים עליו חובות נוספים. עם זאת, הגישה שהוא צריך להפריש מעשר שלם על חלקו של עם הארץ (או אף יותר מכך) נראית חריגה. בצדק הסבירו כמה ראשונים 50 כן מסביר בעל מלאכת שלמה. שיש כאן מרכיב של קנס על עצם השותפות עם אותו עם הארץ שאינו מעשר.

10המשנה מציגה מציאות של שותפות בעיבוד התוצרת. השותפות יוצרת בעיות הלכתיות, ויש בה סיוע ממשי לעוברי עברה. לפי רוח הדברים במשנה הקודמת צריך היה לאסור שותפות כזו, אך המשנה אינה מתנגדת לכך במפורש. יתר על כן, הניסוח במשנה הוא ניסוח של לכתחילה. אין כאן הסתייגות מהשותפות ולא התייחסות אליה כאל מצב של דיעבד, אלא אישור להסדר אף שה"חבר" יוצר בידיו מצב של דמאי ושל שותפות עם עם הארץ בעשיית יין. כל זה מוביל לכך שבמשנה אין מרכיב של קנס, ויש להעדיף את הפירוש השלישי, שמפריש רק חצי מעשר (הר"ש). יתר הפירושים הם תנאיים ואמוראיים, והם מבטאים גישה אחרת הקונסת את השותף על עצם השותפות עם עם הארץ. מכל מקום, גם במשניות הבאות מדובר בשותפות, ובהן אין כלל מקום לטענה נגד השותף החבר, שהרי מדובר בהן על ירושה ואין החבר אשם בשותפות עם עם הארץ או הגוי. אף על פי כן, הדינים בכל המשניות (מ"ז-מ"י) הם מקשה הלכתית אחת, הווה אומר שהמשנה עצמה לא ראתה בשותפות פגם, וגישה זו עולה רק מהמקורות המקבילים. המשפט במשנה הבאה הוא "שירשו או השתתפו" ואין הבדל הלכתי בין השניים, וכשם שאין להאשים יורש – כך אין טענות לשותף מבחירתו.