משנת ארץ ישראל על משנה דמאי ו:ו

1בית שמי אומרים לא ימכור אדם את זיתיו אלא לחבר [ ו ] בית הלל [ אומרים ] אף למעשר – וי"ו החיבור במחלוקות היא עניין לשינויים בכתבי יד, ובדרך כלל איננו מעירים על כך. במקרה זה הוסיף המעתיק את וי"ו החיבור. כל התנאים מסכימים שאין למסור לעם הארץ פרי שאינו מעושר, ואף לא טהרות, כלומר פֵרות טהורים, שהרי עם הארץ יטמאם. כך גם אין לתת לנזיר יין ולמחלל שביעית כלי עבודה (להלן). הזיתים טרם התחייבו במעשר, וטרם הוכשרו לקבל טומאה. על כן אין במסירתם לעם הארץ בעיה הלכתית ישירה. בית שמאי סבורים שאסור למכור זיתים אלא לחבר, הווה אומר שאין לתת לעם הארץ חפץ שהוא עלול לטמאו בעתיד. להנחיה זו חשיבות הלכתית וחברתית רבה. יש בה הגבלה על אפשרות המפגש החברתי והכלכלי עם עוברי עברה, ויש בה מרכיב ברור של מדיניות הפרדה. לפי עיקרון זה אין למכור לחשוד על שמירת השבת כל חפץ, שמא יעבוד בו בשבת, ואין למכור לחשוד על שביעית כל דבר שעשוי לסייע בעבודת השדה, ואיסורים דומים. מהמציאות של ימינו אנו מכירים את ההשלכות האפשריות של מדיניות מעין זו. עוד יש להוסיף ולומר שזו מדיניות חברתית מובהקת, אף שהיא מדוברת בשפה של הלכה.

2לפי הנוסח שבידינו בית הלל מקלים. בית שמאי אומרים שאין מוכרים אלא לחבר השומר על טהרות, ובית הלל אומרים שאף למְעשר מותר למכור, כלומר לעם הארץ שאיננו שומר על טהרות אבל מקפיד שלא לאכול אוכל בלתי מעושר. הוא מפריש את המעשרות, נותן את תרומת המעשר לכוהן ואת יתר המעשר איננו משלם ללוי, אך הפרות מעושרים ומותרים באכילה, זאת אף על פי שאינו מוחזק כשומר טהרות. כל זאת לפי ההנחה שעמדנו עליה בראשית פרק ב ובמבוא, שכל שומרי טהרה שמרו על דיני המעשרות. אבל היו כאלה שהיו נאמנים על מעשרות או שהיו אוכלי מעשרות ולא הקפידו על כל דיני טהרה, כלומר שאכלו חולין בטהרה. המילה "אף" היא מהמילים שחלו בהן שינויי מעתיקים רבים. דוגמאות לכך הן שלוש המשניות האחרונות שהמילה "אף" מופיעה בהן וחסרה בחלק מעדי הנוסח. בדרך כלל הדבר חסר חשיבות, ובמשניות הקודמות לא הערנו על כך 26 אפשטיין, מבוא, עמ' 7001-8001. . במשנתנו המילה "אף" קיימת בכל הנוסחאות, ומההמשך ברור שבית שמאי הקלו.

3וצנועי בית הילל היו נוהגין כדברי בית שמיי – אם כן, בית הלל מסכימים עקרונית עם בית שמאי ודוגלים אף הם בהפרדה, אלא שאינם תובעים יישום מלא של ההגבלה. אבל הצנועים והכשרים שבהם החמירו על עצמם. אם כן, בית הלל בעצם מודים לבית שמאי, אך אינם דורשים ליישם מדיניות כה קיצונית, כפי שנעלה בהמשך. ברוח משנתנו מהלכת גם משנה ח להלן.

4הירושלמי מסביר שצנועים הם "כשרים" (כה ע"ב). המילה באה בדרך כלל לתאר צדיק המקפיד מאוד על קיום מצוות 27 משנה, מעשר שני פ"ה מ"א; כלאים פ"ט מ"ה; אבות פ"ו מ"א ועוד. , וכן יוצא מפירושנו לכלאים (פ"ט מ"ה). כך ניתן לפרש את כל הופעותיה של המילה בספרות התנאים. אבל בספרות האמוראים המונח "צנוע" התייחד לצניעות ביחסים שבינו לבינה (לדוגמאות ראו בפירושנו שם). מעתק דומה חל לגבי המילה "צדקה". בספרות בית שני "צדקה" היא כל מעשה צדק, קיום מצווה, ובספרות תנאים התייחדה לנתינת כספים או שווה כסף לעניים. בארמית "מצוותה" היא צדקה, ושוב זו מילה שבמקורה כללה כל מצווה שהיא. הוא הדין למונח "קידוש ה' " שבראשיתו שימש לכל פעולה שיש בה לאהב את שמו של בורא עולם, והתייחדה לנכונות למסור את הנפש ובלבד שלא לעבור עברה.

5תהליך מעין זה, של התייחדות מילה למרכיב מוגדר וספציפי, יש בו כדי להעיד על חשיבותו של אותו מרכיב. בתרבות המקומית מוענקת לו חשיבות מרבית, והדבר מתבטא בכך שמייחדים לאותו מרכיב מילה בעלת משמעות מקורית רחבה הרבה יותר. יש בכך כדי ללמד על התחזקות התביעה להקפדת יתר בתחום שבינו לבינה, ואין ספק שחכמים ייחסו לה חשיבות רבה.

6הדוגמה של זיתים אינה מקרית. כאמור, הזיתים עצמם אינם חייבים במעשרות ואינם מקבלים טומאה. סתם זיתים מיועדים לעצירת שמן וטרם הסתיימה מלאכתם, על כן אין במסירתם לעם הארץ עברה מידית. עם הארץ שקיבלם אינו יכול לעבור בהם עברה אלא לאחר זמן ולאחר השלמת תהליך העיבוד. עם זאת, אין ספק שסוף התהליך לבוא ועם הארץ אכן יטמא את הזיתים ויאכלם ללא הפרשת מעשרות. להלן נראה כיצד הירושלמי מסתייג מהפירוש המוצע.

7במקבילה למשנתנו נאמר: "אמר רבן שמעון בן גמליאל מודין בית שמיי ובית הלל שלא ימכור אדן גדיש של תבואה ועביט של ענבים ומעטן של זתים אלא לחבר ולעושה בטהרה" (תוס', מעשרות פ"ג הי"ג). אם כן, גם בית הלל מודים לבית שמאי. הצורה "מודים בית שמאי" היא חריגה. במחלוקות שני הבתים יש מקרים רבים שבהם אחד מודה לחברו, אבל תמיד הם בית הלל לבית שמאי. זאת משום שלפי תפיסתם של חכמים ההלכה היא כבית הלל 28 זאת אף על פי שבהלכות רבות נפסקה הלכה או שנהגו כבית שמאי, אך עדיין רוב ההלכות נפסקו כבית הלל. ראו ספראי, הכרעה כבית הלל, שאסף חלק מהדוגמאות הבולטות. , וממילא איזו חשיבות יש לכך שבית שמאי מודים לבית הלל. יתר על כן, לפי משנתנו ברור שבית הלל הם המודים לבית שמאי ומקבלים את דעתם. על כן יש לתקן: "ומודים בית הלל לבית שמאי". דעתו של רבן גמליאל היא העמדה שבה הילכו "צנועי בית הילל". בתחילה קיבלו רק הצנועים את דעת בית שמאי, ובהמשך הפכה זו לעמדה המקובלת על הכול, ולמעשה ביטלו בית הלל את דעתם בפני בית שמאי.

8משנת מעשרות שונה בסתם את ההלכה לפי שיטת בית הלל שאין למכור רק בגלל המרכיב של המעשרות. אמנם את ההלכה של איסור המכירה ניתן להעמיד בחשש הטהרה, אך המשנה מדגישה: "לא ימכור... למי שאינו נאמן על המעשרות" (מעשרות פ"ה מ"ג). אם כן, המשנה שם מקלה כשיטת בית הלל ולא כשיטת הצנועים. ברם, כפי שנפרש את המשנה, המדובר שם במכירת שדה עם פֵרותיו. גם לשיטת בית שמאי מותר למכור לו פרות במחובר לקרקע, כיוון שעדיין לא הגיעו לידי חובת טהרות. מצד שני, ממשנת מעשרות אנו רואים שאין בודקים את המכר לאור מצבו בזמן המכירה, אלא על פי מצבו בעתיד. הפרות שהם במחובר לקרקע עדיין אינם חייבים במעשר, ואף על פי כן נאסר למכרם. אם כן, לשיטת בית שמאי אין למכור אותם גם למי שלא ישמור על טהרות.

9לכאורה, בדברי בית הלל היה צריך להיאמר שאסור למכרם אלא אם כן הרים את המעשר. על כן פירשנו את המשנה במוכר פרות לפני גמר מלאכה, שטרם התחייבו במעשר ואף עדיין אינם מקבלים טומאה. הבעל אינו יכול לעשרם משום שטרם באו לחובת מעשרות. אבל אפשר גם להבין את דברי בית הלל "לא ימכור" בתור "לא ימכור עד שיעשר", והם נוסחו כפי שנוסחו רק בהשראת דברי בית שמאי.

10בכל הנוגע למדיניות ההפרדה ניתן להציע שני מודלים עקרוניים. הראשון הוא המודל ה"פלורליסטי". מצדדי המודל יטענו שאין אדם אחראי לחטאי חברו, בבחינת "איש בחטאו יומת". על כן לכל היותר אסור לסייע ישירות לעוברי עברה, אך מעבר לכך ניתן לקיים מערכת קשרים כלכלית מלאה, למכור ולקנות מהעבריין כל דבר שאינו איסור ממש. בקוטב הנגדי ניתן להציע מדיניות הפרדה קיצונית. כל מגע עם העבריין מחזק את כוחו, וממילא מעצים את יכולתו לעבור עברה. כל חפץ עלול להיטמא או להשתלב במשהו אחר שעלול להיטמא. בכל חפץ עלול הגוי לעבוד בשבת, ובכל רווח כספי עלול העבריין היהודי להשתמש כדי לעבור עברה. בין שני קטבים אלו ניתן להציע אפשרויות ביניים נוספות, שתהיינה שונות זו מזו במידת הזיקה הישירה או העקיפה שבין פעולתו של שומר המצוות ובין פעולותיו של העבריין. ניסחנו את השאלה כהלכתית, אך במישור החברתי האבחנה תהיה במידת הנזק שגורמת ההפרדה למרקם החיים המשותפים, עד כדי שסע מוחלט. אבחנה נוספת תהיה במידת הנזק הכלכלי לשומרי המצוות. הפרדת יתר עלולה להסב לשומרי המצוות נזקים כלכליים. כל סנקציה מעין זו יש בה נזק הדדי, ועד מהרה עלול האיסור להפוך לחרב פיפיות. דוגמה לכך ראינו במשניות הראשונות של הפרק. שם ננקטה סנקציה כדי לעודד רכישת קרקעות, ובתקופת האמוראים היא הפכה לעול כלכלי שצמצם את גאולת הקרקע. זאת ועוד, להפרדה מוחלטת יש מחיר כללי כבד. היא מחייבת הקמת מערכות כלכליות נפרדות. במקרה שלנו יהיה צורך להקים חנויות נפרדות, שהרי החבר אינו יכול למכור לעמי הארץ דבר, ודאי שלא מוצרי מאכל. לעתים הקמת מערכות מעין אלו עשויה להיות "כדאית" מנקודת מבטו של אחד הצדדים (חיזוק כלכלי של החברה שומרת המצוות, גיבוש חברתי ושיקולים כיוצא באלו), לעתים היא הרסנית ולעתים בלתי אפשרית. עוד יש לזכור שלפחות בערים הגדולות לא הייתה החברה היהודית מבודדת. במקביל לה הייתה קיימת מערכת כלכלית נכרית, וגם הקשר הכלכלי עמה היה טעון בעיות.

11כל זאת על רקע חברה שהיא חברת מיעוט וולונטרית שתמיד עומדת לפני היחיד האפשרות לפרוש ממנה, ללא יכולת כפייה אלא בנושאים שעליהם יש קונצנזוס. אין צריך לומר שאנו דנים במשניות שנוסחו לפי מאות רבות של שנים, אך השאלות שהוצגו בקצרה אינן רק היסטוריות, והחברה הדתית עסוקה בבירורן במאה השנים האחרונות. במהלך דיוננו נתמקד בבירור המשניות ולא בבירור המדיניות האמורה להיות נקוטה בתנאים הנוכחיים. עם זאת, תובנת השאלות מושפעת מן הסתם מראיית המצב הנוכחי, ואחת השאלות שיש לברר היא עד כמה היו קדמונינו ערים לתוצאות החברתיות, והאם נתנו לכך ביטוי מפורש.

12פתחנו בכך שההחלטה על מדיניות הפרדה היא גם חברתית. הראיה המובהקת לכך היא היחס לגוי. לפי עיקרון ההפרדה אין למכור לגוי כל דבר, שכן חזקה עליו שישתמש בחפץ לעברה. כידוע נאסר למכור לו חפצים של עבודה זרה ישירה או עקיפה, אך לא נאסר כל מסחר עמו. ההלכות בנושא אינן אחידות, והן רוויות מחלוקות 29 ראו המבוא למסכת שבת, שם הודגמו חלק מהנושאים הבעייתיים האפשריים. , אבל לא מצינו גישה התובעת הפרדה מוחלטת. מאידך גיסא גם אין אנו מוצאים את הגישה ה"פלורליסטית" שלפיה אין להלכה כל קשר למעשי הגוי. המחלוקות נסובות סביב השאלה האם על יהודי למנוע מגוי לחלל שבת ברכושו או למענו, מתי חילול השבת נגרם בגלל היהודי ומאיזה שלב היהודי מנותק ממעשי הנכרי. מכל מקום, שאלת הטהרה אינה עולה בהקשר זה. להלן נתמקד בעמי הארצות, שכן הם הנושא במשנתנו, והדוגמה של הגוי הובאה רק כדי להראות שאין כאן מדיניות הלכתית אחידה אלא יש לצפות לשילוב של התפיסה החברתית בפן ההלכתי. עם זאת, כפי שנראה להלן, הפן ההלכתי-טכני אינו מרכיב שולי במערכת ההחלטות.

13כפי שאמרנו במבוא נחשדו עמי הארץ רק על טהרה ומעשרות, ולא על מצוות אחרות. הגדרה זו מצמצמת את תחום הבעיות, אך עדיין התחום רחב למדי. בתקופת התנאים נוסף תחום של ה"חשוד על השביעית" שאינו זהה לעם הארץ, ושהיחס אליו נדון במסכת שביעית, ואף אנו דנו בו בהקשר זה 30 ראו פירושנו לשביעית פ"ה מ"ט, ובנספח למסכת זו. . כפי שהוגדר במבוא, ההלכה הבסיסית היא שאין חבר מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. לכאורה אלו הם דברי בית הלל שבמשנתנו, ברם הניסוח שונה בתכלית. הניסוח "אין אדם מוציא..." הוא ניסוח חיובי: מותר למכור לעם הארץ, אבל צריך לעשר תחילה, ואילו הניסוח של בית הלל במשנתנו הוא שלילי ואינו מותנה בכך שהפרות מעושרים. זאת ועוד. לכלל שאין חבר מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן חריגים רבים. למדנו שמאכילים עניים דמאי 31 לעיל, פ"ג מ"א, וראו פירושנו לה. , ושם בית שמאי ובית הלל חולקים. אך לכל הדעות מדובר שם רק בחשש מעשרות, והחשש שמא יטמא את הפרות אינו עולה, כאילו במחלוקת שם חולקים שני הבתים על בסיס ההלכה של בית הלל כאן. שמענו שמותר לאדם לתת לחמותו מזון, אף שהיא עם הארץ, ושוב אין חשש הטומאה עולה 32 ראו פירושנו לפ"ג מ"ה-מ"ו. . לנחתומים, לחנוונים ולכל המוכרים במידה גסה התירו למכור לעם הארץ, ואפילו התירו לחלק מהם למכור ללא הפרשת מעשרות 33 לעיל, פ"ב מ"ד-מ"ה, וראו פירושנו להן. . בכל אלו אין רמז להסתייגות ממכירה של טהרות למי שאינו שומר על טהרה. יתר על כן, המדיניות שאין אדם רשאי למכור רק למי שמעשר אינה אחידה. את כל ההלכות הללו הסברנו בנזק הכלכלי לשומרי המצוות, ובמקביל לקושי בהפרדת המערכות הכלכליות (נחתום אחד ביישוב והסברים כיוצא באלו).

14במקורות חז"ל נשמע הד לגישות שונות כלפי שאלת ההפרדה מעמי הארץ. משנתנו מציגה את העמדה הקיצונית ביותר התובעת הפרדה מְרבית. להלן נראה גם גישות מקלות יותר. העמדה במשנתנו קיצונית משום שיש בה הסכמה עקרונית בדבר הנוהג הרצוי של הפרדה, נוהג ששמירתו היא בוודאי מידה טובה, שהרי גם צנועי בית הלל מודים לה, אם כי העמדה הרשמית של בית הלל חולקת ומקלה. משנה ט להלן מהלכת כבית הלל, אך בתוספתא שנויה דעת בית שמאי בסתם. לעיל שנינו "המקבל עליו להיות חבר אינו מוכר לעם הארץ לח ויבש" 34 לעיל, פ"ב מ"ג. ; נראה שהמשנה היא בשיטת בית שמאי וצנועי בית הלל 35 ניתן היה לחלק ולומר שמשנתנו עוסקת במה שאינו חייב במעשרות, אבל מה שכבר התחייב במעשרות לכל הדעות אין למכור לעם הארץ. , שכן לפי בית הלל מותר לתת פרות למי שאינו שומר טהרה, ויש להימנע רק מלתת לו מזון שאינו מעושר. התביעה של בית הלל מנוסחת שם במשנה הקודמת ומופנית למי שקיבל עליו להיות "נאמן" בלבד (ואינו שומר על דיני טהרה) 36 לעיל, פ"ב מ"ב. . ייתכן שיש חשיבות לניסוח "אינו מוכר", ואולי זה ניסוח מצמצם שאין למכור אך מותר למסור תוצרת אחרת, אבל אין סיוע במקורות לפרשנות מצמצמת זאת.

15המחלוקת העקרונית היא בהקשר לשביעית: "משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה ורחיים ותנור, אבל לא תבור ולא תטחן עמה. אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה, ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה. אבל משתטיל המים לא תגע אצלה, שאין מחזקין ידי עוברי עבירה, וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום" 37 משנה, שביעית פ"ה מ"ט, וראו פירושנו לה; גיטין פ"ד מ"ט. . לפי פשט המשנה מותר לעזור לעוברי עברה, אך רק כל זמן שאין בכך סיוע למעשה עברה ישיר. מותר לתת לחשודה על השביעית נפה וכברה ותנור, אף שברור שתבשל בהם מאכלים אסורים, אבל אסור לעבוד עמה בחומרים אסורים. כך גם מותר לעזור לה באפייה עד השלב שבו העיסה מוכשרת לקבל טומאה, ואז הסיוע הופך להשתתפות בדבר עברה. במשנת שביעית ההיתרים מוגדרים כנובעים מ"דרכי שלום", כלומר מהחשש לשסע חברתי בלתי מבוקר.

16שתי ההלכות אינן זהות. בראשונה ההבדל הוא בין סיוע עקיף (מתן כלי עבודה) לסיוע ישיר. אבל למעשה הסיוע הישיר אינו עברה ממש, שהרי העברה איננה הבישול אלא אכילת המזון. הווה אומר, בישול האוכל אינו שונה מהשאלת המכשיר, שניהם סיוע עקיף, וההבדל הוא במידת הזיקה. לעומת זאת, האיסור על סיוע לאשת עם הארץ שונה. כאן נקבע שמותר לאישה לסייע לחברתה עד הרגע שבו זו שותפות לדבר עברה ממש. ברגע שהוטלו מים בעיסה היא מקבלת טומאה. אשת עם הארץ טמאה, וממילא היא מטמאת את הטהור וזו עברה ממש.

17במשניות אחרות במסכת שביעית נקבע כלל אחר. מותר ליוצר למכור כדי יין ושמן, אך בכמות קטנה כך שתתאים לאדם שאוסף תוצרת שביעית מן ההפקר, ולא למי שאוגר את תוצרת שדהו (משנה, שביעית פ"ה מ"ז). מותר להשאיל לעובר עברה כלים שעלולים לשמשו לעברה, וזאת כאשר ייתכן שהוא ישתמש בהם למטרה מותרת. או ליתר דיוק, שומר המצוות משלה את עצמו ביודעין ומצדיק את עצמו בטענה שאולי אין כאן עברה.

18ברוח זו נשנית משנה נוספת באותה סדרה 38 כבר הרא"ש עמד על הדמיון בעמדות שבין משנתנו למשנה זו. : "בית שמאי אומרים לא ימכור לו פרה חורשת בשביעית ובית הלל מתירין, מפני שהוא יכול לשחטה. מוכר לו פירות אפילו בשעת הזרע, ומשאיל לו סאתו אף על פי שהוא יודע שיש לו גורן, ופורט לו מעות אף על פי שהוא יודע שיש לו פועלים, וכולן בפירוש אסורין" (שם, מ"ח). כאן הכלל שונה: הסיוע מותר אם שומר המצוות יכול "להשלות את עצמו" ולתלות ולפרש שהעזרה תנוצל שלא למטרת עברה. לכן, רק אם עם הארץ אמר במפורש שהוא צריך את החפץ לדבר עברה אסור לסייעו. ההבדל בין בית שמאי לבית הלל הוא רק במידת האשליה. לדעת בית שמאי אם נראים הדברים שהחפץ נתבע לדבר עברה – אסור להשאילו, ואם לאו – מותר.

19משנת שביעית מציגה סדרת גישות ביניים המנוסחות בשפה הלכתית-טכנית, ולכל הגישות מכנה משותף כללי. יש בהן היתר לסיוע הדדי, עד שכלפי חוץ הדבר נראה כשיתוף פעולה בעשיית עברה. גישה כללית זו שונה ממשנתנו. אצלנו אין מדובר על איסור השאלת כלי עבודה, אך אסור למסור לעם הארץ כל דבר העלול להיטמא (לבית שמאי). לדעת בית שמאי ודאי שאסור לאישה למסור כלי עבודה לאשת עם הארץ, שהרי הוא ייטמא בידיה.

20עדות מפורשת ומודעת למרכיב הכלכלי יש בדוגמה הבאה: "העיד רבי יוסי בן המשולם משם רבי נתן אחיו שאמר משם רבי לעזר חסמא: שאין עושין טהרות לעם הארץ. לא יעשה לו עיסתו של תרומה בטהרה, אבל עושה לו עיסתו של חולין בטהרה, מפריש ממנה חלה ונותן לתוך כפישה, ועם הארץ בא ונוטל זו וזו. לא יעשה לו זתים של תרומה בטהרה, אבל עושה לו זתים של חולין בטהרה, מפריש מהן תרומה ונותן לתוך כליו של חבר, ועם הארץ בא ונוטל את שתיהן. כשם שאין נותנין תרומה אלא לכהן חבר, כך אין משלמין קרן וחומש אלא לכהן חבר" (תוס', פ"ג ה"א) 39 המשפט האחרון מצוי גם בתוס', תרומות פ"ז ה"ד. . הבבלי מפרש: "אמר רבי יוחנן: משום כדי חייו דגבל, ומשום כדי חייו דבדד" (בבלי, גיטין סב ע"א).

21ההלכה נמסרת מפי שני חכמים מיוחדים, חברי ה"קהלא קדישא דבירושלם", חבורת חכמים בעלי אופי חסידי שהתגוררו בירושלים וחיו שם חיי קדושה וטהרה המוקדשים כל כולם לעבודת ה' 40 ספראי, קהלא קדישא. . הם מוסרים בשמו של חכם מדור יבנה, שממנו הם רגילים למסור 41 ראו גם תוס', פ"ו ה"ז. . לפי מסורת זו אסור למסור לעם הארץ טהרות ממש, כלומר תרומה שהופרשה, שכן האיסור לטמא דבר שחייב להיאכל בטהרה הוא איסור ממש, אבל מותר לבצע כל מה שקרוב לכך. כך, למשל, מותר לעשות לו עיסה של חולין בטהרה, בניגוד למשנת שביעית שציטטנו הקובעת שאשת החבר פורשת ברגע שהוטלו המים לעיסה וזו הוכשרה לקבל טומאה. כמו כן נקבע שתרומה נותנים רק לכוהן חבר, אך אין רמז לאיסור לתת לעם הארץ חולין.

22הסברו של רבי יוחנן הוא "משום כדי חייו", כלומר מדובר בבעל בית הבד או באופה מקצועי שמשום חייו, כלומר בגלל הלחץ הכלכלי, מותר לו להגיש שירותים בעייתיים לעם הארץ. יש כאן הלכה מקלה מטעם כלכלי, אך הנימוק הכלכלי הוא מתחום הפרט ואין ביטוי לבעיה כלכלית של הציבור, כגון זו שהזכרנו בדיוננו על ההיתר של הנחתום שלא להפריש מעשרות, שאין עוד נחתום בעיר.

23דומה שמשנתנו מייצגת את עיקר הדין, כפי שחכמים הבינוהו, ואילו משנת שביעית מייצגת את ההחלטה אחרי הכללת הטיעון של "דרכי שלום". בעצם השימוש בטיעון של דרכי שלום ברור שיש הצדקה עקרונית למדיניות הפרדה קיצונית. הנימוק "אין מחזקין ידי עוברי עבירה" עלול להתפרש בצורה נרחבת ביותר, נרחבת יותר אף מזו שבמשנה. משנתנו משקפת גישה זו, ומשנת שביעית משקפת גישה "חברתית" יותר. זאת אף שגם בה מעורבים בית שמאי ובית הלל.

24במשנת מעשרות, שכבר צוטטה לעיל, שנינו: "לא ימכור אדם את פירותיו, משבאו לעונת המעשרות, למי שאינו נאמן על המעשרות. ולא בשביעית, למי שהוא חשוד על השביעית... לא ימכור אדם את תבנו ואת גפתו ואת זגיו למי שאינו נאמן על המעשרות להוציא מהן משקין, ואם הוציא חייב במעשרות ופטור מן התרומה" (פ"ה מ"ג-מ"ד). על כך נאמר בתוספתא: "מודין בית שמיי ובית הלל שלא ימכור אדן גדיש של תבואה ועביט של ענבים ומעטן של זתים אלא לחבר ולעושה בטהרה. מוכר לו חטים אף על פי שיודע בו שאינו גובל עיסתו בטהרה" (מעשרות פ"ג הי"ג).

25התוספתא שם שונה מהמשנה, ושתיהן שונות ממשנתנו. משנת מעשרות מדגישה שכל זה רק משבאו הפרות לעונת המעשרות, אבל משנתנו עוסקת בזיתים שטרם באו לעונת המעשרות. משנת מעשרות גם אוסרת למכור פרות שביעית למי שאינו נאמן על שביעית, כנראה שמא ימכור אותם, ובמשנת שביעית אין לכך הד. מכל מקום, אין משנת מעשרות מאפשרת לאדם לפרש לעצמו שהקונה רוצה לאכול את הפרות לעצמו, ואינה מגבילה את עצמה למכירה בכמות סיטונאית. התוספתא במעשרות היא לשיטת בית שמאי בלבד, שהרי היא מדגישה את האיסור למכור דבר העלול לקבל טומאה. מעבר לכך, יש בתוספתא מעשרות כשלעצמה קושי. הסגנון "מודים בית שמאי ובית הלל..." הוא רגיל, אך בדרך כלל לפניו (במשנה או בתוספתא) מחלוקת כלשהי, וכאן המחלוקת איננה, ואולי הכוונה למחלוקת שבמשנתנו.

26הירושלמי היה ער לסתירה שבין התוספתא למעשרות לבין משנתנו ומתרץ תירוץ ההופך את השיקולים שהוצעו. לדעת התלמוד מדובר בזיתים בלבד, והסיבה היא: "דרך בני אדם לוכל זיתיהן עטונין אלא על ידי עילה" (כה ע"ג). כלומר, במקרים מיוחדים הם נאכלים טריים, על כן הם חייבים במעשר כבר כפרי. השאלה אינה, אפוא, של מכירה של משהו שעתיד להתחייב במעשרות, אלא של אוכל החייב במעשרות מיד, כאן ועכשיו. הנימוק דומה למשנת שביעית, אלא שההלכה שנויה בהיפוך. שם התירו למכור משום שאולי הקונה מתכוון לאכול את הפרה החורשת, ועל ידי נימוק זה המוכר יכול להתעלם מסיועו לדבר עברה. אבל כאן, בגלל האפשרות של המיעוט בית הלל מחמירים 42 ראו המשך הדיון בירושלמי שם ע"ג-ע"ד. . הוא הדין בבית שמאי האוסרים כי יש מי שסובר שזיתים במעטן כבר נרטבים במוהל שלהם ומוכשרים לקבל טומאה.

27דומה שתירוץ הגמרא נועד רק לפשר באופן ספרותי בין המסורות המנוגדות. בפועל קשה להניח כי אכן אין דעה המצדדת בהפרדה מלאה, שכן ראינו את העדויות לה. דומה שהאמוראים מנסים לרכך את העמדה הקיצונית שבמשנה שלנו, עמדה שאפילו צנועי בית הלל מסכימים לה. תהליך זה אופייני לדברי תנאים קדומים בכלל, ולדברי בית הלל בפרט. אמוראים מנסים לא אחת לרכך את דברי הקדמונים ולעמעם את החידוש שבהם כך שהם יותאמו להלכה המאוחרת והמקובלת. כאן אמוראים מעמעמים את דברי שני הבתים, ובעיקר את אלו של בית שמאי (וצנועי בית הלל). גם כאן ההלכה המאוחרת הקלה במידה רבה מפני "דרכי שלום". בפועל התירו למכור לעם הארץ אפילו אוכל לא מעושר בתנאים מגבילים, וודאי שלא אסרו על כל סחר עמו, והסוגיה מנסה להתאים את משנתנו למערכת של זמנם.

28באופן כללי משמע מכאן שבמהלך הדורות הפכה גדר ההפרדה לפרוצה ולנמוכה יותר, אך עדיין לא נעלמה. מן הסתם, מה שסייע לדבר היה תהליך התחזקותם של חכמים. נראה שבזמן הבית היו המקפידים מעטים, ואלו נתמכו גם על ידי הממסד הכוהני הצדוקי. הלכות "נאמנות" ו"חברות" נוסחו על רקע זה של קבוצה איזוטרית שחבריה מכירים זה את זה ותומכים זה בזה. ניצחונם של חכמים חייב אותם לבחור מדיניות המתאימה לכל הציבור. אי אפשר היה עוד להתמיד במדיניות ההפרדה. זו מדיניות הגוררת איבה, ואינה מתאימה למצב שבו הציבור בדרך כלל שומע לדברי חכמים להלכה וסוטה מהם רק בסעיף מסוים, סעיף כזה שמבחינה הלכתית איננו סטייה של ממש 43 ראו על כך בהרחבה במבוא. . דווקא הצלחתם של חכמים אילצה אותם לבחור בנתיב של דרכי שלום.

29זאת ועוד. בימי אמוראים התמוטטה מערכת האיסורים בדיני טהרה, אף שבשמירת דיני מעשרות לא חל שינוי של ממש. מכל מקום, תופעת "עם הארץ" נראתה אחרת, ומדיניות ההפרדה חייבת הייתה לעבור בדיקה מחודשת.

30עמדנו על המרכיב החברתי בהכרעות של חכמים בנושא, מניע שקשה להתכחש לו דווקא לאור ההגדרות ההלכתיות השונות. עם זאת, תהיה זו שגיאה להתמקד רק במרכיב זה. קודם כול העמדות השונות מנוסחות כהלכות טכניות, ובכך נקבע סגנון החשיבה, והטיעון ההלכתי-טכני, גם אם נולד מתוך המציאות החברתית, הופך ברבות הימים לגורם עצמאי. יתר על כן, האבחנות שחלק מהמשניות נוקטות בהן הן הלכתיות-טכניות. כך, למשל, האבחנה של משנת שביעית היא בין מזון שאינו מקבל טומאה למזון שמקבל טומאה. מבחינה חברתית יש כאן התחשבות במרכיב של "דרכי שלום", אך מרכיב זה אינו חזק דיו כדי להתיר סיוע בדבר עברה ישיר, ואינו עצמאי. האבחנה בין סיוע ישיר וסיוע להכנה היא הלכתית-טכנית, אך היא משתלבת בתוך המארג החברתי-הלכתי.

31שאלה זו של הרקע החברתי להכרעות הלכתיות (אז והיום) לעומת המרכיב הפורמלי, זה שמועבר מדור של פוסקים לתלמידיהם, היא מהשאלות המרכזיות בהבנת ההלכה היהודית והשתלשלותה. היא נושא לדיונים מדעיים ואידאולוגיים, ובמידה מסוימת היא גם אחד המאפיינים המבדילים בין דרך הלימוד המכונה "מסורתית", כפי שעוצבה בדורות האחרונים, לבין דרך הלימוד האקדמית, ולא נרחיב בכך.

32במסורות חז"ל מצינו פעמים רבות הבהרות מעין אלו למחלוקות קדומות בלשון "לא נחלקו..." או "מודים...". מחלוקות רבות של בית שמאי ובית הלל זכו להבהרות כאלה, אך גם מחלוקות מאוחרות יותר. לא ברור האם זה הסבר מאוחר ופשרני, או מסורת רֵאלית. במקרה שלפנינו נראה שלא כל צנועי בית הלל חזרו בהם, ולפיכך מן הראוי להעריך כי זו תוספת מאוחרת המייצגת את עמדתם של חכמים מאוחרים, אך לא כל אנשי בית הלל חזרו בהם.

33נושא שני שבו התמודדו חכמים עם שאלת ההפרדה החברתית והשלכותיה היה תחום הטהרה. מסורות מעטות הנוגעות לטהרה משולבות בדיונים בתחומי מעשרות, אך רובן מרוכזות במסגרת הלכות טהרות ומנותקות משאלת הפרשת תרומה ומעשרות, ונעסוק בהן בפירושנו לסדר טהרות. לא כל השאלות זהות מבחינה הלכתית, אך לכולן מכנה חברתי משותף, ואם יזכנו החונן לאדם דעת נזכה להתמודד עם השאלה בפירושנו לטהרות 44 ראו, למשל, משנה, כלים פ"ה מ"י; שביעית פ"ד מ"ו-מ"ט. .