משנת ארץ ישראל על משנה דמאי ז:א

1המזמין את חבירו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרות – המשנה משקפת מצב טבעי שבו "חבר" אוכל אצל עם הארץ, אלא שעליו לסדר את המעשרות של מה שיאכל. לעיל שנינו את דברי חכמים שהמקבל עליו להיות "נאמן" "ואינו מתארח אצל עם הארץ" 1 לעיל, פ"ב מ"ב. , ורבי יהודה חולק, וחכמים תמהים עליו כיצד זה נאמן על של אחרים אם אינו נאמן להקפיד על עצמו. אותה הגבלה חוזרת גם על ה"חבר", אלא ששם אפילו רבי יהודה אינו חולק. במקביל ראינו במבוא ולעיל שבפועל אנו שומעים על "חברים" המתארחים אצל עמי הארץ, אם לשבת ראשונה שלפני הנישואין, "פרוטגמייא" 2 ראו פירושנו לעיל, פ"ד מ"ב. , ואם לשבת השנייה, וכמו כן על "חבר" הנותן לחמותו, שהיא עם הארץ, לבשל בשבילו 3 לעיל, פ"ג מ"ה-מ"ו. . התוספתא אוסרת על "חבר" לשמש במשתה של עם הארץ, אך מתירה זאת אם "היה מותקן תחת ידו" (פ"ג ה"ו), כלומר שהופרשו מעשרות, אבל בכך טרם נפתרה בעיית הטהרה. כן שנינו בהמשך לאותה הלכה בתוספתא: "1. ...לפיכך חבר ששמש במשתאו של עם הארץ ובסעודתו של עם הארץ, הרי זה חזקה למעשרות", ובהלכה שלאחריה : "2. חבר שהיה יושב במשתאו של עם הארץ ובסעודתו של עם הארץ, אפילו רואין אותו נוטל ואוכל מיד, נוטל ואוכל מיד, נוטל ושותה מיד, אין לו חזקה למעשרות, שמא עישר בלבו. 3. היה בנו מוסב אצלו, מעשר עליו. אחר, אין מעשר עליו. בנו במקום אחר, מעשר עליו. 4. בן חבר שהיה יושב במשתאו של עם הארץ ובסעודתו של עם הארץ, אפילו רואין אותו נוטל ואוכל מיד, נוטל ושותה מיד, אין לו חזקה למעשרות, שמא עישר בלבו. 5. אף על פי שאמרו כל אילו תקלה לאחרים הן" (פ"ג ה"ו-ה"ח). למעשה, שלוש עמדות לפנינו: הראשונה אוסרת השתתפות בסעודה אצל עם הארץ, השנייה מתירה אם ה"חבר" עישר את כל האוכל, על כן "חבר" המשתתף בסעודת עם הארץ הרי זו מעין תעודת הכשר להפרשת מעשרות (1), והלכה שלישית היא "מעשר בלבו" (4-2), כלומר ה"חבר" מעשר רק את האוכל שלו בצורה שאיש אינו יכול להיות עד לה. אם כן, לא כל האוכל מעושר, אלא שה"חבר" דאג לעצמו בלבד. הסיום (5) מודע לסתירה ולבעייתיות בכך שנגרמת תקלה לאחרים, כלומר שרבים רואים ב"חבר" אישור להפרשת מעשרות (1), אף על פי שנהג כהלכה אחרת ועישר רק את שלו. בכל הדיונים הללו המוקד הוא בעיית הפרשת המעשרות. האיסור להתארח אצל עם הארץ משום שהוא טמא אינו נזכר. גם בכך עסקנו במבוא.

2בירושלמי אנו שומעים על היבט בעייתי אחר ועל הפן החברתי שליווה את הסעודות המשותפות: בעל בית הרואה עצמו נאמן וכועס על חכמים המעשרים את מזונם. חכמים נאלצים, אפוא, לעשות זאת בהיחבא 4 ירו', כו ע"ב ולהלן. .

3הניסוח במשנה הוא "אינו מאמינו", וכן להלן מ"ג. אבל בפרק ב מדובר על מעמד מעין פורמלי של קבלת נאמנות, בפני שלושה, מעין בית דין. אם כן אין זה עניין אישי, אלא מעמד מוסכם ומעוגן בהסדר. גם במשניות אחרות אנו שומעים על אותו יחס אישי: "והוא אינו מאמינו על מעשרות" (פ"ד מ"ב), ובניגוד לכך "האומר למי שאינו נאמן..." (פ"ד מ"ה) 5 משנה ו שם משקפת מצב ביניים, ולא ברור האם הנאמנות היא אישית או מוסדרת. . קשה להניח שרק הבדל סגנוני לפנינו, ודומה שההבדל הסגנוני משקף גם שינוי חברתי. בתקופה הקדומה היו ה"חברים" וה"נאמנים" קבוצה קטנה, והם יכלו לקיים טקסי קבלה אישיים והענקת תארים שיש בהם מרכיב ריטואלי. בתקופה מאוחרת יותר גדל מספר ה"חברים" והם הפכו לקבוצה גדולה. ממילא אי אפשר היה לקיים עוד את הסדרים הקפדניים, והנאמנות הפכה לעניין אישי. כל אחד צריך היה להחליט האם פלוני נאמן עליו או לא. מצב זה משתקף בתיאור הירושלמי שכבר רמזנו לו: "דאמר רבי שמואל בר רב יצחק, רבי ורבי יוסי בי רבי יהודה נתארחו אצל בעל הבית אחד, אזל לישנא בישא. אמר ליה הב דעתך דאינון מחשדונך. יתיב ליה מעייני לון, והוון עבדין נפשין מזרקין אילין לאילין ומתקנין. ואינו רוצה הנחת רוח? רוצה הוא אלא דלא בעי דחשדוניה" (כו ע"א-ע"ב). הגמרא מתחילה בשאלה האם התקנת המעשר, שבה נדון להלן, אין בה משום גזל, ועונה שעם הארץ יש לו נחת רוח מכך שמתקינים את המעשרות. מכאן מספר רבי שמואל בר יצחק: רבי (יהודה הנשיא) ורבי יוסי ברבי יהודה התארחו אצל בעל בית אחד, נאמר לשון הרע (מישהו "הלשין" שחכמים אינם סומכים על בעל הבית שעישר את מעשרותיו), אמר לו (רבי לרבי יוסי או להפך): תן דעתך שהם חושדים בך. ישבו להם ועיינו בהם (בפרות שהוגשו להם) והיו זורקים אלו לאלו ומתקנים (ותוך כדי זה מפרישים מעשרות, כפי שנראה להלן). על כך הגמרא שואלת, הרי לבעל הבית אמורה להיות נחת רוח מהפרשת המעשרות? ועונה שאינו רוצה שיחשדוהו. הסיפור מרתק מכמה היבטים. לעניין שבו אנו עוסקים הוא חשוב שכן הוא מבטא סתם בעל בית שהנו בבחינת עם הארץ. הוא מאמין שפרותיו מעושרים, או רוצה שאחרים (חכמים) יאמינו בכך, וחכמים חושדים בו. אילו היה מעמד של קבלת נאמנות לא הייתה השאלה עולה. הסיפור מתבאר גם על רקע קשריו של רבי עם מעמד העשירים. רבי מתואר כמי ש"מכבד עשירים" (בבלי, עירובין פו ע"א), וניסה לשלב את העשירים בהנהגה הרבנית. זו הייתה אסטרטגיה חברתית שחייבה את שני הצדדים. הצד ה"רבני" צריך היה להפגין פחות ניכור ולהימנע מהפרדה, והצד ה"אזרחי" צריך היה להפגין יתר שמירת מצוות, וקבלת מרות ההלכה. כך נתבעו שני הצדדים לזהירות חברתית.

4מכל מקום, לענייננו אנו רואים שבתקופת רבי הנאמנות היא אישית ויחסית, ובתקופה הקדומה הנאמנות ממוסדת יותר 6 המשנה בפ"ב מ"ב משקפת מצב קדום, כפי שהערנו בפירושנו לה. . חלוקה כרונולוגית זו הוסברה במבוא.

5במשנה להלן יפורט ההסדר המכונה בתוספתא שציטטנו "עישר בלבו".

6אומר מערב

7[ ה ] שבת – בשבת אסור לעשר, ומאידך גיסא לפני שבת טרם קיבל האורח את המזון, וממילא לא יכול היה לעשרו. מדובר, אפוא, בסעודת השבת. מכל מקום, הפרשת המעשרות היא בחול 7 לזמנה של סעודת ליל שבת המתחילה לפני השבת עצמה ראו במבוא למסכת ברכות. .

8מה שאני עתיד להפריש ל מחר – לכשאהיה בסעודה, הרי הוא מעשר ושאר המעשר סמוך לו – מה שאני עתיד להפריש הוא חלק מהמעשר הראשון, כפי שנראה להלן הוא עתיד להפריש אחד חלקי מאה של המזון שניתן לו. יתר המעשר הראשון (עוד תשעה חלקי מאה, כלומר תשעה אחוזים) הם יתר המעשר.

9זה שעשיתי מעשר עשויי תרומת מעשר עליו – האחוז האחד שהופרש הוא תרומת מעשר על המעשר הראשון שהופרש. הדיבור הוא בלשון עתיד, שהרי כל זה נאמר בערב שבת 8 וכן בתוס', פ"ח ה"ד בניסוח שונה במקצת. .

10[ ו ] מעשר שיני בצפונו ובדרומו [ ו ] מחולל על המעות – המעשר השני יהיה בחלק מוגדר של מזוני, וכבר היום אני מחלל אותו תמורת כסף. כידוע מותר לחלל מעשר שני בערכו המלא בתוספת חמישית. החילול כאן הוא במידה מסוימת סכמטי וסמלי, שהרי איש אינו יכול לשער מה יהיה ערכו של המעשר השני של המזון שיוגש לאורח מחר. על כן החילול כבר מאבד את זיקתו המלאה לערך הרֵאלי של הפרות. כידוע, כיום חילול מעשר שני הוא סמלי לחלוטין, בערך שאין לו כל זיקה למציאות רֵאלית. במבוא למסכת מעשר שני נברר מתי החל הסדר זה שנועד לחסוך את דמי המעשר השני. במשנתנו נמצא השלב הראשון בתהליך זה, אם כי עדיין הפרשת המעשר השני היא בערך כספי ממשי.

11הכוונה שהאורח יפריש אחוז אחד כתרומה גדולה, ויחלל את המעשר השני שהוא אוכל. את יתר המעשר אין הוא מפריש, כפי שנראה להלן במשנה הבאה. זה חוב של בעל הבית ללוי, והאורח אינו מתערב בכך אלא רק דואג שלא יאכל מזון שהוא קודש השייך לכוהן ויש לאכלו בטהרה. לעומת כל זאת אין האורח מפריש תרומה, שכן את זו הפריש בעל הבית. הפרשת מעשר עני אינה נזכרת, וניתן לפטור זאת בכך שהדוגמה עוסקת בשנת מעשר שני. ברם, כפי שנראה בנספח, רבים מעמי הארץ נאמנים היו על הפרשת מעשר עני 9 ראו פירושנו לפ"ד מ"ג. .

12התלמוד הירושלמי מעלה סדרת שאלות פורמליות, כגון האם המשנה עוסקת בדמאי או בוודאי, זאת מתוך ההנחה שרק בדמאי מותר לאדם לעשר דבר שאינו ברשותו. האבחנה נדחית, שהרי במשניות להלן מדובר על תנאי במעשר ודאי (מ"ד-מ"ה). הירושלמי אינו מסכם, אך ההבדל הנראה לעין הוא שבמשניות להלן מדובר אמנם בוודאי, אך בפרות הנמצאים כבר ברשותו, ואילו משנתנו היא במצב של חוסר ברירה, שהרי אי אפשר להרים את המעשרות בזמנם וכהלכה. שאלה שנייה היא מה ייעשה בתרומת המעשר, הרי אסור להשמיד אוכלים. השאלה השלישית היא: האין בכל ההסדר משום גזל בעל הבית? הרי האורח אוכל כרצונו, ונמצא מוסיף על מזונו את התרומה שהפריש. ההסבר שכבר ראינו לעיל הוא שהמארח שמח אם המזון יעושר. השאלות פורמליסטיות, והתשובות גם הן רק פורמליסטיות. בעל הבית אינו רוצה לצער את קרואיו, ואף לא לפגוע ב"חברים", אך מן הסתם לא עישר מפני שרצה לחסוך את דמי המעשר, כך שספק אם כל ההסדר לרצונו. מעבר לכך, התנאי שאדם מעשר בערב שבת בכמות לא ידועה מזון שאינו יודע מהו ואינו ברשותו הוא באמת מפוקפק. העישור בשבת הוא בעיה קשה. יתר על כן, בפועל לא יגיע המעשר הראשון ללוי, כפי שגם עולה מהמשנה הבאה. המעשר הוא חובתו של בעל הבית, אך האורח יודע שהפרות לא יעושרו.

13כל ההסדר מצטייר כהקלה גדולה. זאת בנוסף לעצם ההלכה המקלה המתירה ל"חבר" להשתתף במשתה של עם הארץ ולעשר בלבו ביום חול. אם כן, המשנה מציגה את ההסדר המרבי שחכמים יכולים להציע במסגרת ההלכה כדי לעמעם את ההפרדה בין שכבות הציבור. הם אינם יכולים להתיר מעשרות, אך מתירים בפועל השתתפות במסיבות מעורבות. לעיל (פ"ד מ"ב) דובר גם על סעודות משותפות, ושם הדרישות היו מחמירות הרבה יותר. עם זאת הבינו שם את דברי התוספתא שה"חבר" יכול להרהר בלבו, ולעשר בלבו (פ"ג ה"ז). כל אלו פתרונות הקלה, אבל אין בהם אחידות, ונראה שלאחר שהלכות מעשר התערערו נמצאו דרכי עקיפה שונות, ובלתי אחידות, וכמובן גם בלתי לכידות מבחינה משפטית.

14אשר לדיני טהרה. עצם הכניסה לביתו של עם הארץ אינה מטמאת, שכן במקרה הגרוע ביותר עם הארץ הוא שני לטומאה (הוא נגע במת), ושני לטומאה אינו מטמא בטומאת אוהל 10 שהות יחד עם הטמא תחת אותה קורת גג. . אבל אם ישבו עמי ארצות ו"חבר" על אותו ספסל ייטמא ה"חבר" (מטומאת זב של עם הארץ) ויהיה שני לטומאה. לפחות באופן תאורטי, ה"חבר" יכול להיזהר מכך, ואולי סברו המקלים שבתנאים הקיימים בשעת דחק חברתית (או אף לכתחילה) אין זה אסון אם ה"חבר" ייטמא טומאה קלה.

15בתוספתא ובירושלמי מובאים דברי רבי יהודה החולק וטוען שאין אדם מעשר דבר שלא בא לרשותו (תוס', פ"ח ה"ה; ירו', כו ע"ב) 11 הירושלמי הביא את הדברים מברייתא שלא כללה את הטעם של רבי יהודה שבתוספתא. ראו ליברמן, עמ' 382. . רבי יהודה אינו אוסר השתתפות במשתה של עם הארץ, אדרבה, הוא טוען שמי שאינו נאמן רשאי להשתתף במשתה מעין זה (לעיל פ"ב מ"ב). אלא שלדעתו ה"נאמן" צריך לעשר ממש את הפרות, ובשבת עליו להימנע מסעודה בבית עם הארץ. הוא גם מציע פתרון אחר, רֵאלי פחות, לקנות לעצמו פרות מאותו מקום שבעל הבית קנה, ולהפריש מהם על פרות בעל הבית. זה פתרון מורכב, יקר ולא מעשי; וכי מניין ידע האורח אילו פרות יוגשו והיכן נקנו? למעשה רבי יהודה סבור ש"חבר" אינו יכול להשתתף בסעודת עם הארץ, אך גם לו אין מייחסים התנגדות גלויה לעצם הסעודה המשותפת.

16לעיל שנינו שמותר לאדם להשתתף "שבת ראשונה" בסעודה של "חבר" שאינו מאמינו, ובלבד שיאמר "מעושרין הן" 12 ראו פירושנו לפ"ד מ"ב. . נראה כי אותה משנה לא הכירה את הפתרונות הדחוקים שמשנתנו מציעה, וכבר עמדנו על כך.