משנת ארץ ישראל על משנה דמאי ז:ו

1היו לפניו שתי כלכלות – כלכלה היא סל של פרות, ונזכרת פעמים רבות במקורות. במקורות ובציורי הפסיפס סוגים מספר של סלי פרות, וקשה לדעת כיצד כונה כל כלי (איור 26, תמונה 8א).

2שלטבל – המשנה מדברת על טבל אבל הוא הדין בכל המעשרות, והדיון אינו מה צריך הבעל להפריש אלא מאיזו כלכלה. זו גם הסיבה לכך שהמשנה אינה מעלה את השאלה של סדר הפרשת המעשרות. השאלה היא מהיכן (מאיזו כלכלה) יורמו המעשרות. מבחינת ההלכה ניתן היה להדגימה גם על תרומה. בספרות הפרשנים מתנהל דיון האם משנתנו עוסקת בדמאי או בוודאי, אך כאמור במשנתנו "מעשרות" הם שם כללי בלבד 41 ראו מלאכת שלמה. מי שפירש שמשנתנו עוסקת בדמאי פירש כך משום שבהמשך לא נזכרת הרמת תרומה גדולה. ייתכן שמי שפירש כך לא גרס "של טבל" ברישא. הר"ש, ובעקבותיו בעל מלאכת שלמה, מדגישים שמשנתנו מדברת על מקום שאינו יכול למצוא בו פרות להפריש מהם מעשרות "ממקום אחר". כאמור, משנתנו באה לברר דיני תערובת וספק ולא לחפש פתרונות אפשריים אחרים, על כך ראו במפורט להלן. .

3אמר מעשרות זו בזו [ וזו בזו זו וזו ] – כל המצוי בסוגריים נמחק בקו בידי המעתיק הראשון, הראשונה מעושרת של זו וזו – מעתיק תיקן את המשפט וכתב במקומו [ בזו של בזו ].

4הראשונה מעושרת – נוסח כתב יד קופמן משובש ותוקן בידי מעתיק, והתיקון מבלבל עוד יותר. בעזרת עדי הנוסח האחרים קל לשחזר את המשנה. מדובר בה בשלושה מקרים:

5א . מעשרות זו בזו הראשונה מעושרת 42 שתי המילים "הראשונה מעושרת" מופיעות בכל כתבי היד. מעיון בדברי ראשונים ניתן להבין שהם השלמה לתלמוד, ואין בכך כל שינוי מהותי שכן גם אם הם נעדרים, הרי שמקרה א מצטרף למקרה ב וגם אז הדין "ראשונה מעושרת", וראו דברי בעל מלאכת שלמה. יש מהראשונים שגרסו או פירשו "והשניה אינה מעושרת", וכך מצא רבי בצלאל אשכנזי "בנוסחת משנה כתיבת יד" (כך בעל חכמת שלמה), וזו כנראה כוונת המשנה אף אם הדבר לא נאמר בפירוש. – כלומר, המעשרות של כלכלה זו (א) נמצאים בכלכלה זו (ב). מותר לעשר מכלכלה אחת על האחרת, אלא אם כן הפרות באו ממקורות שונים 43 ראו פירושנו לפ"ה מ"ז ועוד. . על כן האדם רשאי להגדיר את המעשרות ולומר שכל המעשרות של הכלכלה הראשונה נמצאים בשנייה, ולהפריש אותם משם. כמובן עליו להפריש מפרות הכלכלה השנייה לפני שיאכל את הפרי הראשון שבכלכלה הראשונה. יש המפרשים שהחידוש במשנה הוא שרשאי לאכול מפרות הכלכלה הראשונה עוד בטרם יפריש מעשרות, וזאת לפי המשנה הקודמת הקובעת שאם אינו יכול לתת את המעשרות בזמן מותר לו להתנות על הפרשה עתידית של המעשרות. מכל מקום, הירושלמי אומר "ותני עלה נוטל מן השנייה שתי תאנים ושתי עישורין ועישורו שלעישור" (כו ע"ב). שתי תאנים כי יש בכל כלכלה מאה תאנים (כמו בתוספתא דלהלן), ושתי תאנים הן מעשר מן המעשר של שתי הכלכלות מכלכלה ב, ומשמע שזה התנאי לאכילה, ואין אכילה לפני הפרשה בפועל.

6הכלכלה הראשונה מעושרת וכמובן גם הכלכלה השנייה, אם הפריש מספיק מעשרות גם בשבילה. ב-ס (סיריליאו) נוסף: "והשניה אינה מעושרת". המשפט נגרר מההמשך, או שהשנייה אינה מעושרת אלא אם כן הפריש די מעשרות גם בשביל הכלכלה השנייה.

7ב . של זו בזו ושל זו בזו הראשונה מעושרת – אם אמר "המעשרות של כלכלה א נמצאים בכלכלה ב ושל כלכלה ב בכלכלה א" – הראשונה מעושרת, והר"ש סיריליאו גרס כאן "והשניה אינה מעושרת", וכן גרס בעל מלאכת שלמה על בסיס "נוסחת משנה כתיבת יד מתוקנת". הדין עִמו, שהרי אמר שהמעשרות של כלכלה א נמצאים בכלכלה ב ושל ב ב- א, נמצא שהפרות שבכלכלה א מעושרים ואי אפשר להפריש מן הפטור (הפרות בכלכלה א) על החייב (הפרות בכלכלה ב).

8שלושת המקרים מופיעים גם בתוספתא מקבילה ובה נאמר על המקרה השני "אין הראשונה מעושרת" (פ"ח הט"ו), כלומר זו מחלוקת על משנתנו. אמנם הר"ש למשנתנו מעיד כי כך מצא בכל נוסחאות התוספתא, ואפילו ליברמן לא מצא נוסחה אחרת, עם כל זאת לא מן הנמנע שהמחלוקת בין התוספתא לבין המשנה נובעת רק מטעות כתיבה, וקשה לבאר את הסברה שתוביל להלכה של התוספתא.

9ג . מעשרותיהן ה מעשרות כלכלה וחברתה קרא שם – אם אמר שהמעשרות של כל כלכלה בחברתה הרי שהפכו ליחידה אחת ויכול להפריש מכלכלה על חברתה, והרי שתיהן יחידה אחת. המילה "מעשרותיהן" מיותרת. "קרא שם" הוא מונח מקובל 44 ראו פירושנו לפ"ד מ"ג ולתרומות פ"ג מ"ה. למצב שבו נקבעו המעשרות באופן עקרוני, ונותרה רק נתינתם הממשית לכוהן או ללוי.

10זה הפירוש אצל רוב הראשונים, והקושי הבולט לעין הוא שעיקר החידוש וההבדל שבין המקרה הראשון לשני הוא שבַשני הכלכלה השנייה אינה מעושרת. הבדל זה אינו כתוב במפורש. יתר על כן, בנוסח ס בשני המקרים נאמר "והשניה אינה מעושרת". אבל בבבלי תמורה (ד ע"א) מצוטטת משנתנו ונאמר ברישא "הראשונה מעושרת", ובסיפא "הראשונה מעושרת והשניה אינה מעושרת". הגמרא שם אף מביאה את דברי האומר שהעושה כן לוקה, שכן סדר ההפרשות השתבש. כלומר, הבעל צריך להפריש קודם את מעשר הכלכלה הראשונה ואחר כך את זה של הכלכלה השנייה, ואם כן נמצא שהפריש את המעשר השני של הכלכלה הראשונה לפני המעשר הראשון של הכלכלה השנייה. על כן צריך אולי גם להבין שברישא מדובר רק על הכלכלה הראשונה, כלומר הוא הפריש את מעשרות הכלכלה הראשונה מן השנייה ועדיין לא הפריש את מעשרות הכלכלה השנייה. על כן אין המשנה עוסקת כלל בכלכלה השנייה. אבל במציעתא (המקרה השני) הוא הפריש בפועל את מעשרות שתי הכלכלות, על כן אם המשנה אומרת "הראשונה מעושרת" משמע שהשנייה אינה מעושרת.

11בכתב יד קופמן חלו ידי מעתיקים מספר והנוסחה שובשה, וקשה לשחזרה.

12בתוספתא הנוסח ברור יותר: "היו לפניו שתי כלכלות של טבל, בזו מאה ובזו מאה: 1. נטלה תרומתן מעושרות, 2. זו בזו הראשונה מעושרת, 3. בשל זו בזו ושל זו בזו אין הראשונה מעושרת, נוטל שתי תאינים ושני עישורין ועישורו של עישור. 4. מעשרותיהם מעשרות כלכלה בחברתה, קורא שם, נוטל עשרים תאינים מאיזו שירצה. 4א. בזו מאה ובזו מאתים" (פ"ח הט"ו-הט"ז).

13התוספתא זהה במבנהּ למשנה ועוסקת באותם מקרים, אלא שהיא מנוסחת בסגנון של משניות ג-ה המדגימות את ההלכה על מאה לוגים של יין או מאה תאנים. אלא שבסופה של התוספתא נוסף מקרה (4א) ובו מצב ששתי הכלכלות אינן זהות בגודלן, ולא נעסוק בו. פירוש התוספתא הוא (כללנו בפירוש כמה תיקוני כתיב המקרבים את הקורא לכתיב של ימינו, וכולם מצויים בחילופי הנוסח שמביא ליברמן):

141. ניטלה תרומתן – זה המקרה הפשוט שבו ניטלה התרומה מהכלכלות ואין צריך לכתבו, אלא שנכתב בגלל ההמשך ובגלל השלמוּת הספרותית.

152. כמו 1 במשנה "זו בזו" – הראשונה מעושרת כמו במשנה. השנייה תהיה מעושרת כאשר יעשרוה, אבל בינתיים יכול לאכול מהכלכלה הראשונה.

163. כמו 2 במשנה, אבל ההלכה שונה "של זו בזו ושל זו בזו" – הבעל עירב את המעשרות ולכן גם הראשונה אינה מעושרת מכיוון שיש בכך ערבוב מעשרות מהפטור על החייב. אבל אם לקח שני עישורים (מהכלכלה השנייה, כך יש לגרוס), שתיהן מעושרות 45 ראו בהרחבה ליברמן, בפירושו לתוספתא, עמ' 882. .

174. כמו במשנה.

18לעיל הבאנו את דברי הירושלמי "תני עלה", ואולי הם דברי התוספתא כאן (מקרה 3) ולא כמו שפירשנו לעיל. עוד הירושלמי מביא את דברי שמואל הפוסל את משנתנו ("לא מצי תניתה"), ודיון ארוך המיסב את המשנה לבעיה של קריאת "שני שמות כאחת", שהיא מעין בעיית הבבלי בתמורה שהבאנו. ברור מהירושלמי שיש מי שחולק על משנתנו. התוספתא אינה נזכרת במפורש, והתלמודים לא הכירוה, אבל משמע שסברו כמות שכתוב בה.