משנת ארץ ישראל על משנה דמאי ז:ז

1משנתנו מנוסחת בצורה סתומה. עליה ועל התוספתא המנוסחת באותו אופן אומר רבי זעירא בירושלמי "דברי חכמים וחידותם" (כו ע"ג). הרושם הוא שהעורך בחר ניסוח שיש לו גוון של חידה. בספרות חז"ל מצויות לעתים חידות 46 ראו למשל ליברמן, שם, עמ' 092. , וניסוחים שהם מתוחכמים ומוסווים. ניסוחים אלו הם חלק מהשעשוע האינטלקטואלי, מבלי לאבד את הרצינות ההלכתית. אנו נציע למשנה שלושה פירושים אפשריים. בכל אחד מהפירושים המשנה כתובה בסגנון משניות ג-ד, כלומר הדוגמה היא על מאה פרות, אך מובן שההלכה נכונה, בהתאמה, לכל כמות שהיא.

2מאה טבל מאה חולין – היו לו מאה יחידות של טבל, כלומר פרי דמאי רגיל שניטלה תרומתו, וספק אם הופרשו המעשרות, ומאה שהם חולין, כלומר שתוקנו המעשרות והתערבבו. בדרך כלל אם יש לאדם פרות מעורבבים, כלומר סאה של תרומה נפלה לערמה של חולין או סאה של טבל נפלה לסאה של חולין, עומדות לפניו אפשרויות מספר. אם התרומה היא פחות מאחד ממאה – היא בטלה, אם לא – עליו להתייחס אל הכול כאל תרומה. האפשרות הפשוטה היא להפריש פרות ממקום אחר, דהיינו לקבוע שאת המעשרות ייתן מקופה אחרת של פרות, כמות ששנינו במשנה ו. אם אין לו פרות ממקום אחר הוא צריך להתייחס אל הכול כאל פרי אסור, ואם זו תרומה עליו לתתה אפוא לכוהן, אך הוא רשאי גם למכור לו את הכול חוץ מאותה סאה אחת של תרומה, והכוהן יאכל הכול בטהרה. סביר להניח שעבור הפרות יקבל מהכוהן מחיר שהוא נמוך ממחיר השוק. האפשרות הראשונה אינה אפשרית כאן, שהרי כמות פרות הטבל דומה לכמות החולין. ברם יתר על כן, אי אפשר להפריש סתם מעשרות מכל הפרות שבערמה המעורבת משתי סיבות: האחת היא שלבעל ייגרם נזק גדול, אך מעבר לכך יש חשש שיימצא מפריש מן הפטור (החולין) על החייב, והדבר אסור. יש גם להניח שאין לבעל פרות ממקום אחר שיוכל להפריש מהם בשביל הפרות הבעייתיים. על כן בא ההסדר שבמשנה. מכל מקום, המשנה מדברת על מקרה שאין לו פרות ממקום אחר.

3נוטל מאה ואחת – נוטל מאה ואחת מהפרות. מעתה ברור שלפחות פרי אחד אינו חולין מתוקנים. פרי אחד יהא תרומת מעשר, ובנוסף אליו יפריש את המעשרות הרגילים מתוך המאה שהרים, כלומר עוד תשעה פרות שיהוו את יתר המעשר. כך יימצא מפריש עשרה פרות בלבד. הפירוש המילולי של הקטע הוא: נוטל מאה כדי להפריש מהם מעשרות כרגיל, ואחד נוסף כדי שיהיה תרומת מעשר מן הוודאי. כך פירשו ליברמן ואלבק בעקבות סיעת ראשונים. בדרך זו נותר עדיין ספק שמא היו הפרות שהורמו (המאה) החולין, ואי אפשר לדעת מיהו אותו פרי בודד שהוא תרומת מעשר. על כן, לפי שיטה זו יש להוסיף: "ומוכר מה שנטל לכהן (חוץ מאחת שנותן לו חנם)" 47 כך ליברמן, ואלבק בסגנון אחר. . ההסבר בא בעקבות הירושלמי במקום אחר: "תמן תנינן מאה טבל מאה חולין, נוטל מאה ואחת. מאה טבל ומאה מעשר, נוטל מאה ואחת. אמר רבי יוסי אם אומר את נוטל מאה, אני אומר כל חולין עליו בידו ונמצאו אילו בטיבלן, אלא נוטל מאה ואחת כדי להפריש תרומה ותרומת מעשר מן הטבל" (בבא מציעא פ"י ה"א, יב ע"ג).

4בדרך זו הילך גם הרע"ב, אלא שהסביר שמתוך המאה הוא מפריש עשר, מעשר רגיל, ונמצא מפריש בסך הכול אחד עשר פרות (אחד יותר מהרגיל). הרע"ב אינו מזכיר את עניין המכירה לכוהן, ואולי סבר שאין בכך צורך. בהמשך המשנה נאמר "לא היפסיד כלום", מכאן שאפילו פרי אחד לא הפסיד, שלא כרע"ב. בעל מלאכת שלמה מהלך בדרך דומה אלא שמסביר שאין מדובר בפרות שהתערבו אלא בשתי כלכלות ובמקרה שאמר "מעשרות זו בזו וזו בזו", כמו במשנה ו. הקושי העיקרי בפירוש זה הוא שעיקר החידוש במשנה, שמוכר הכול לכוהן, אינו כתוב במפורש.

5הירושלמי מבהיר: "רבי שמעון בן לקיש אמר צריך להתנות ולומר אם טבל עלה בידי (אם המאה שהעליתי הם הטבל), הוא מעשר (פרות שהפרשתי הם מעשר), ואם מעשר (פרי מעושר) עלה בידי הרי הוא (הפרי האחד) עשוי תרומת מעשר. אמר רבי יונה צריך לכפול תנייו ולומר ואם לאו לא עשיתי כלום. רבי יוחנן אמר אינו צריך לכפול תנייו..." (כו ע"ג). אם כן חייב להיות תנאי מפורש, ואולי אף תנאי כפול כדברי רבי יונה.

6הרמב"ם הציע פירוש שונה: בעצם, מן הדין להרים מאה ולהפריש מהם כרגיל. מעתה עלינו לחשוש שמא במאה הללו היה חלק של חולין, על כן טרם הופרשה תרומת המעשר כהלכה. כלומר, תרומת המעשר נמצאת אי שם בתוך הערמה שנותרה בקופה, אבל במקרה זה הפרי האחד של תרומת המעשר יתבטל על ידי מאה פרות רגילים שבערמה, על כן די בהפרשת מעשרות רגילה. אלא שהמסתכל מהצד יתרשם שהמפריש מוציא את החולין מתוך הערמה, לכן יש צורך שהרמת המעשרות תתבטא בהוצאתם מהערמה. על כן הוא מרים מאה ואחד פרות, מפריש מהם כרגיל, והכול בא על תיקונו. פירוש חריף זה מתאים יותר ללשון הכתובים 48 ראו גם רמב"ם, הלכות מעשר פ"ח ה"ג ודברי הכסף משנה שם, והשגת הראב"ד. . בעל תוספות יום טוב מצדד בפירוש זה ומסכמו: "והדברים ארוכים ולמבין נכוחים וראוים הם למי שאמרן...". הפירוש אפשרי בלשון המשנה, אך אינו מתאים לתוספתא ולירושלמי, שכן זו קובעת שההלכה במשנה היא גם כשהחולין רבים על הטבל, והכול לפי חשבון. אם החולין רבים על הטבל, הרי שאין כל בעיה בהרמה הטבל שהוא מיעוט. קשה להלום פירוש זה עם דברי הירושלמי שהובאו ממסכת בבא מציעא. כפי שנראה להלן אין ההסבר מתאים גם להסבר הירושלמי שיובא להלן.

7בעל משנה ראשונה הציע בחריפותו שמדובר בשתי ערמות, אחת חולין ואחת טבל, ואינו יודע מה היא כל ערמה. זהו, אפוא, מקרה של ספק ולא של עירוב. על כן לוקח מאה מאחת הערמות כדי להפריש מעשר כרגיל, ועוד אחד מהערמה השנייה. אם כל החולין בערמה הראשונה, הרי שהפרי האחד הוא תרומת מעשר, ואם החולין בערמה השנייה, תרומת המעשר תהיה מהערמה הראשונה. בדרך זו אין מצב של הפרשה "מהחייב על הפטור", וליתר דיוק הוא מפריש מעשר מהחייב על הפטור אך לא תרומת מעשר. ברם, הפירוש אינו הולם את דברי הירושלמי לסוגייתנו. הירושלמי מביא את דברי הברייתא המצויה גם בתוספתא במסכת תרומות. נפתח בציטוטה השלם של התוספתא: "1. הטבל שנתערב בחולין הרי זה אוסר כל שהוא. אם יש לו פרנסה ממקום אחר, מוציא לפי חשבון. 2. ואם לאו, רבי ליעזר ורבי לעזר בן ערך אומרים קורא שם לתרומת מעשר שבו ועולה באחד ומאה" (תרומות פ"ה הט"ו).

8הרישא בתוספתא (1) קובעת את ההלכה העקרונית שכבר הזכרנו לעיל. לאחר מכן מובאת דעתו של רבי אלעזר בן ערך ולפיה יש לבעיה פתרון פשוט ביותר: יש להפריש מעשר מבלי לציין את מקומו המדויק ולהפריש ממנו תרומת מעשר, ואז אנו עומדים במצב שבו בערמה מעט תרומת מעשר שאיננו יודעים היכן היא והיא מתבטלת באחד ומאה.

9הירושלמי שואל מדוע אין הפתרון של רבי אלעזר בן ערך חל על משנתנו: "1. אמר רבי מזו חולקין על רבי לעזר בן ערך, דתני, מעשר טבל שנתערב בחולין אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציאו לפי חשבון, ואם לאו רבי לעזר בן ערך אומר יקרא שם לתרומת מעשר שבו ויעלם באחד ומאה, 2. אמר רבי בא בר ממל תיפתר בדברים שאין להן עלייה, 3. רבי הלל בן פזי בעי ויפצע? 4. אמר רבי יונה מותר לפצע? לא כן תנינן 'נתפצעו האגוזין' בשעבר, הא כתחילה לא" (כו ע"ג). אם כן, השאלה היא (1) האם משנתנו חלוקה על אלעזר בן ערך, והתלמוד עונה (2) שמדובר בדבר שאין לו מתירין ("אין לו עלייה"). פרי שהוא שלם אינו מתבטל באחד ומאה, והדוגמה הרגילה לפרי כזה היא האגוזים (משנה, ערלה פ"ג מ"ז). על כך שואל רבי הלל (3) מדוע לא יפצח את האגוזים כדי שיוכלו להתבטל ולהפוך לדבר שיש לו מתירין, ורבי יונה עונה שאסור לפצוע אגוזים כדי לבטלם, והביטול מועיל רק אם נתפצעו מעצמם.

10נמצאנו למדים שהירושלמי פירש את משנתנו שלא כדברי רבי אלעזר בן ערך, בין אם היא חולקת עליו, וזה פשוטה של המשנה, ובין אם היא מדברת על מקרה מיוחד שבו גם רבי אלעזר בן ערך מודה. כך או כך, משנתנו שלא כרבי אלעזר בן ערך. ממילא אי אפשר לקבל את פירושו של הרמב"ם המבוסס על דעתו של בן ערך, גם אם אינה מצוטטת. גם הפירוש של בעל משנה ראשונה אינו הולם את הירושלמי, שכן שם מדובר במפורש בפרות שהתערבבו, שהרי הכלל "דבר שיש לו מתירין" חל רק במקרה שהפרות התערבבו, וכאמור משנתנו עוסקת במקרה שדין זה אינו חל מסיבה כלשהי.

11נמצאנו למדים שהפירוש הראשון הוא התקף והשאלה הפתוחה היחידה היא כמה פרות הוא מפריש, עשרה או אחד עשר.

12[ מאה טבל מאה מעשר נוטל מאה אחת ] – המשפט נוסף בצד בידי מעתיק. המשפט חסר גם ב- ז, הוא כתב יד עם פירוש הרמב"ם ובכתב ידו. המשפט חוזר על ההלכה במשנה הקודמת והוא קשה, שהרי לפי לשונו מדובר בשתי ערמות שהתערבבו, כמו ברישא, אלא שבאחת מאה פרות טבל ובאחרת פרות שהם מעשר. אם כן, תרומת המעשר אינה פרי אחד אלא עשרה פרות, והיה צריך לקחת מאה ואחד עשר. ניתן לתרץ בדוחק ולהסביר שנוטל מאה ואחד כמו ברישא, ועוד עשרה בשביל תרומת מעשר מהערמה השנייה. מכל מקום זו ממש חזרה על הרישא, והחידוש שבה (שנוטל גם עשרה מהערמה השנייה) אינו כתוב כלל.

13מאה חולין מאה מתוקנין – המילה "מאה" השנייה מיותרת וצריך להיות: מאה חולין מתוקנין מאה מעשר " נוטל מאה ועשר " – ערמת פרות חולין (שהפרישו מהם מעשרות), ו"חולין" הם "חולין מתוקנים", התערבבה בערמה של מעשר שלא הופרשה ממנו תרומת מעשר. עליו להרים מאה פרות ועוד עשרה ולהתנות: אם המאה הם המעשר, הרי יופרשו מהם עשרה לתרומת מעשר, ואם הם הפרות המתוקנים, הרי עוד עשרה פרות כדי שיהיו תרומת מעשר עליהם.

14מאה טבל תשעים מעשר – אם יש לו מאה של טבל ותשעים של מעשר, או: תשעים טבל שמנים מעשר – או כל כמות דומה, לא היפסיד כלום – צריך להפריש כמו שהסברנו לעיל, ולא הפסיד כלום. כך, למשל, במקרה הראשון עליו להפריש מעשר מתשעים (תשעה פרות, ותשע עשיריות של אחד הפרות מהם לתרומת מעשר), אם כן עליו להרים תשעים ועוד אחד כמו קודם.

15זה הכלל כל זמן שהטבל מרובה לא היפסיד כלום – אבל אם הטבל פחות מהחולין, למשל שמונים טבל ומאה חולין – עליו להרים מאה ואחד, כדי שיהיה בטוח שבידו אחד טבל, ונמצא מפסיד.