משנת ארץ ישראל על משנה גיטין א:א

1פרק א כולו (למעט משנה ה) עוסק בגט שניתן על ידי שליח, כשנותן הגט, ומן הסתם גם העדים החתומים על הגט, אינם בקרבת מקום. השאלה המרכזית העומדת לדיון היא אשרור הגט.

2משנה א מתחבטת בשאלה מתי מביא הגט, כלומר השליח, חייב לצרף לשליחותו גם הצהרה לאשרור הגט. הנחת היסוד של המשנה היא כי גט חייב להיות חתום בידי עדים. מכיוון שחתימות ניתנות לזיוף בקלות, על בית הדין להשתכנע כי החתימה מהימנה. זאת ניתן לעשות במספר אמצעים – אימות החתימה על ידי הבאת העדים לבית הדין, או הבאת עדים המכירים את חתימותיהם, או השוואת החתימות שבגט, או הצהרה של השליח על כך שראה בעיניו את הכתיבה ואת החתימה. במרכז הדיון עומדת השאלה מהיכן השליח מביא את הגט, כלומר מהו המרחק או טיפוס המקום שיחייב את השליח בהצהרת אמינות רשמית ויפטור את בית הדין מהצורך לאמת את השטר על ידי הבאת העדים. על הצורך בחתימת עדים ראו להלן פ"ד מ"ג, שם הוא מוצג כתקנה "מפני תיקון העולם", ובפירושנו שם נציע גם פרשנות אחרת למשנה. הגדרת התנא קמא היא:

3המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני ניכתב ובפני ניתחתם – כלומר על השליח שהביא לאישה גט מבעלה שבמדינת הים לאשרר את הגט על ידי הצהרה. המושג "מדינת הים" מעורר שתי שאלות עיקריות: מחד גיסא, היכן ניתן לזהותו? ומאידך גיסא, מה מאפיין את מדינת הים הדורש התייחסות הלכתית מיוחדת?

4מדינת הים

5"מדינת הים" איננו ביטוי מקראי. במקרא מצינו "מדינה" כמושג מקביל לממלכה או לעיר, בספרות מן התקופה הפרסית (אסתר, דניאל ונחמיה). פעם נוספת היא מופיעה גם בקהלת (ה', ז) 1 ראו אנציקלופדיה מקראית, ערך "מדינה". ומתורגמת בתרגום השבעים כ־χώρα (אזור). המילה מופיעה אולי פעם אחת בלבד בספרות קומראן כמקבילה של ממלכה, 2 מגילות מדבר יהודה, כרך 34, 4Q 416,1, אך "מדינה" היא השלמה של המהדיר. ובתרגומים הארמיים כ"מדינתא". בארמית מילה זו משמשת במובנים של עיר, מחוז או ישות מדינית גדולה יותר. 3 סוקולוף, ארץ ישראל, ערך "מדינה".

6גם במשנה מופיע המושג "מדינה" בבירור במשמעות של אזור. 4 משנה שביעית פ"ט מ"ב; יבמות פט"ו מ"ב; פט"ז מ"ז (משמו של רבי נחמיה); נדרים פי"א מ"ב; בבא בתרא פ"ב מ"א – מקביל למילה "ארצות", וראו גם תוספתא ב"ב פ"ב ה"א, וכן באבות דרבי נתן: "אפילו אתה רץ אחריו מעיר לעיר ומכרך לכרך וממדינה למדינה אל תמנע מלהטיל שלום שהוא שקול כנגד כל המצות שבתורה" (נו"ב פכ"ד, כה ע"א). גם כאן המדינה היא דרג מעל הכרך, כלומר אזור. יש להוסיף גם ביטויים כמו "מנהג המדינה", 5 סוכה פ"ג מי"א; כתובות פ"ו מ"ד, ומקומות אחרים. "מכת מדינה", 6 בבא קמא פ"י מ"ה; בבא מציעא פ"ט מ"ו. "הלכות מדינה" 7 בבא מציעא פ"ז מ"ח. ו"ישוב המדינה" משמו של רבי, 8 מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דפסחא בא פרשה יח, מהד' הורוויץ־רבין עמ' 73; השוו בבלי עבודה זרה יח ע"ב, וכן תוספתא עבודה זרה פ"ב ה"ז, מהד' צוקרמאנדל עמ' 462. ובנוסף את ההשוואה הנפוצה ביותר בין מקדש למדינה/גבולין המצויה במשניות רבות. 9 מעשר שני פ"ג מ"ד; עירובין פ"י מי"א, ומקומות רבים אחרים. מביטויים אלו עולה בבירור שבלשון המשנה על פי רוב "מדינה" משמשת כביטוי מובהק לאזור גדול. מצינו פעמים מספר שהביטוי מקביל ללא ספק למושג "עיר" או "כרך", 10 תרומות פ"ב מ"ה; עבודה זרה פ"ה מ"ד. אם כעיר מסוימת 11 למשל ירושלים: אבות דרבי נתן נו"ב פ"ו, מהד' שכטר עמ' 19; יריחו: ספרי זוטא י' כט, מהד' הורוויץ עמ' 263; חשבון: ספרי דברים פיסקא ג, מהד' פינקלשטיין עמ' 12; רומא: ספרי דברים פיסקא מג, מהד' פינקלשטיין עמ' 94, ומקומות אחרים. ואם כמושג כללי. 12 מושג מקביל לכרך – תוספתא שבת פי"ז ה"ח; שם ה"י; וראו חילופי גרסאות למסופר באבות דרבי נתן, נו"ב פל"ה, מהד' שכטר עמ' 68. מדינה כשטח פחות מהיפרכיה – ספרי במדבר פיסקא קלא, מהד' הורוויץ עמ' 170; מדינה כשטח גדול מעיר אך פחות מלאום – ספרא קדושים פרק יא ה"ח, מהד' ווייס צב ע"ג, ומקומות אחרים. רק בהקשר זה ייתכן הביטוי "פתח של מדינה", 13 אבות דרבי נתן נו"ב פ"ו, מהד' שכטר עמ' 19; ספרי דברים פיסקא שנה, מהד' פינקלשטיין עמ' 422, ועוד. ורק לעיר יש "יריד", 14 תוספתא עבודה זרה פ"א ה"ז, מהד' צוקרמאנדל עמ' 461. ודומה שכך יש להבין את המושג "צורך המדינה". 15 תוספתא שבת פי"ז ה"ח, למעשה מקביל לכרכין שם; עבודה זרה פ"ב ה"ז. במדינה יש תאטרון, ותאטרון הוא מוסד עירוני ולא אזורי. כלומר, המילה "מדינה" משנה את משמעותה מאזור לעיר מוגדרת, או לעיר מרכזית. חוקרים כבר עמדו על כך שבראשית המאה השלישית השתנה המבנה המנהלי בארץ. בתקופה התנאית הקדומה היה הארגון אזורי וגם הערים הגדולות היו חלק מן הארגון המנהלי האזורי, ואילו לקראת סוף המאה השנייה עבר המרכז המנהלי לערים, והאזורים הכפריים הפכו כפופים לערים הגדולות (ערי הפוליס המיוונות). 16 ספראי, גבולות ושלטון, עמ' 28-9; איזק, אונומסטיקון. לכל עיר פוליס היו טריטוריום משלה שהכפרים והעיירות שבהן היו כפופים להנהגת העיר (איור 2). דומה שהשימוש במונח "מדינה" משקף את אותה התפיסה הגאוגרפית. מספר הערים עלה, ועמו גם מעמדן במרחב הגאוגרפי, ומדינה הפכה לאזור המקיף את העיר המרכזית.

7במשנתנו המונח "מדינה" קשור בים – "מדינת הים". מושג זה חוזר במשנת התנאים, וחוקרים כבר ניסו לזהות את מיקומו האפשרי כערים בשפלת החוף. 17 וייס, דור דור ודורשיו, ח"א פי"א, עמ' 98; גודבלאט, מדינת הים. אך דומה שאלבק 18 אלבק, השלמות ותוספות לגיטין, פרק א משנה א, עמ' 395. צודק בטענתו שיש לפרש את "מדינת הים" דווקא כאזור מרוחק מעבר לים, שכן הביטוי "מדינת הים" מופיע במשנתנו פעמיים בנוסף ל"חוף הים"; כך אנשי החוף ומדינת הים רגילים לנעול סנדלים שאין בהם חשש כלאיים (כלאים פ"ט מ"ז), כשם שהם רגילים לכבס בחולו של מועד (תוספתא פסחים פ"ג הי"ח; מועד קטן פ"ב ה"ב). כמו כן, הביטוי "מדינת ימא" מופיע לעתים כתרגום ל"תרשיש"; 19 ישעיהו כ"ג, א; כ"ג, ו; ס"ו, יט; יחזקאל כ"ז, יט, ומקומות אחרים. אלבק משער שחל חילוף "ר" ב"ל" תרשיש הוא תלשיש, ואזי מתקבל θάλσσα (תלסה = ים), מקום מרוחק שמגיעים אליו באניות. יתרה מזאת, משנה ב המונה את גבולות ארץ ישראל אינה מונה גבול למערב, וכוללת את כל הארץ בתוך גבולות ארץ ישראל עד לים. 20 ראו דיוננו במשנה ב להלן. גם במשנה להלן (פ"ז מ"ז) נקבע שעכו היא בדרך למדינות הים אך היא עצמה בארץ ישראל, כפי שיוצא גם ממשנה ב להלן. בתוספתא מופיע ביטוי מקביל: "המביא גט בספינה כמביא מחוצה לארץ" (פ"א ה"א), כלומר היא משקפת את ההבנה ש"מדינת הים" הוא כינוי לחוץ לארץ.

8כך גם נקבע שהבא ממדינת הים מותר לו להתגלח בחול המועד. קרוב להניח כי "מדינת הים" אין פירושה אלא מדינה שמעבר לים, שהרי מה טעם שנתיר לאדם שבא מאשקלון ומקיסרין להסתפר במועד, ובמה הוא שונה מאדם שגר בכפר הסמוך לאשקלון? לגבי כלאיים וגיטין הדבר תלוי במסחר שבעיר או בקיום בית דין יהודי, אך לגבי תספורת קשה להעלות טעם לדבר. 21 בתוספתא (מועד קטן פ"ב ה"ב) נאמר: "מחוף הים וממדינת הים", אך בברייתא המקבילה בירושלמי לא נזכר "חוף הים", וקרוב להניח כי צמד המילים "חוף הים" אינו אלא העברה ממשנת כלאים (פ"ט מ"ז). אף שם הירושלמי מתחבט בזהותו של "חוף הים", עיינו ליברמן, תוספתא כפשוטה מועד, עמ' 1248.

9נראה כי משנתנו מניחה שהגט מגיע ממדינת הים, וזקוק לאשרור כיוון שאין מגע עם אנשי העולם המרוחק וקשה יהיה בעתיד לוודא את אמינותו של הגט. בתלמודים יש מחלוקת האם זהו הנימוק להלכה זו או שמא היא נובעת מהחשש שמא נוהגי השטרות והגיטין במקום מרוחק אינם אמינים, ויש לוודא שהגט המתקבל נכתב ונחתם כראוי, בשונה מן המערכת המקובלת במקומו. בלשונו של רבה בתלמוד הבבלי: "לפי שאין בקיאין לשמה" (ב ע"ב). כך גם נאמר משמו של רבי יהושע בן לוי: "שנייא היא שאינן בקיאין בדיקדוקי גיטין" (ירושלמי מג ע"א). בבבלי ניתן הסבר נוסף שלפיו הבעיה נובעת מהקושי להשיג עדי אימות. הבדל גדול יש בין שני ההסברים. הראשון רואה לפניו גט ציבורי, ואם יש ביישוב חכמים ובקיאים מן הסתם הם פיקחו על סידור הגט (אולי אף בית דין). אילו היה הגט פרטי לא יועילו חכמי העיר, המשפחה עלולה לטעות בהכנת הגט, ואילו מי שנועץ את הבעיה במציאת עדים מדבר גם בגט פרטי הניתן בחוג המשפחה. הבבלי מוסיף הסבר לצורך באשרור הגט בעוינות או בניכור אפשריים בין בתי דין שונים או בין שני אזורים מנהליים שונים, גם אם הם באותה העיר. ברוח זו אין אפשרות אלא לקבוע שכל גט שלא נמסר ישירות בבית הדין יהיה חייב באשרור בשעת מסירה.

10צריך שיאמר בפני נכתב ובפני ניתחתם – ובכך שהשליח מצהיר "בפני נכתב ובפני נחתם" הוא הופך לכעין עד לכתיבה ולחתימה, אם כי לא עד רשמי, כפי שעולה מן ההערה בתוספתא: "המביא גט ממדינת הים ונתנו לה, ולא אמר לה בפני נכתב ובפני נתחתם, הרי זה מקבלו הימנה אפילו לאחר שלש שנים, יחזור ויתננו לה ויאמר לה בפני נכתב ובפני נתחתם" (פ"ב ה"א). אם כן, האמירה היא "לה" ולא לבית דין, ועם זאת גם: "המביא גט ממדינת הים (ו)אין יכול לומר 'בפני נכתב ובפני נחתם', אם יכול לקיימו בחותמיו כשר, ואם לאו פסול" (תוספתא פ"א ה"א). מהניסוח נראה כאילו הקיום הוא בבית דין, אך הדבר לא נאמר במפורש, ובסוף פ"ב אפילו אישה המביאה את גיטה אומרת "בפני נכתב ובפני נחתם", והיא הרי נוגעת בדבר, ואישה פסולה על פי רוב לעדות. 22 ראו דיוננו בפ"ב מ"ח להלן, ודיון ארוך ביבמות פט"ז מ"ז. המחלוקת בנושא מתחילה בבתי שמאי והלל, וראו שם. אם כן, האמירה "בפני נחתם" איננה עדות בבית דין אלא היא חלק מהנתינה, ואם יהיה ערעור הרי תהיה זו גם עדות. השליחות נתפסת, אפוא, כטקס עדות בפני עצמו, אך לא בבית דין אלא בפני האישה, וכפי שיתברר בפרק ב היא מהווה סעיף נפרד ורשמי בחלות הגט.

11עם זאת, ניסוחים מספר מלמדים שראו בהצהרת השליח ובנתינת הגט מעמד פורמלי (בפני גוף כלשהו). בבבלי דעה שכל נתינת גט היא בפני שלושה, כלומר במעמד בית דין, אם כי לאו דווקא בית דין של חכמים (גיטין ג ע"א). גם החולק סבור שהנתינה צריכה להיות בפני שני עדים לפחות, כך שהאמירה הופכת למעמד לפחות חצי משפטי. בירושלמי נדרשים רק שני עדים. 23 ירושלמי מג ע"ב. ראיה נוספת לכך הם המעשים על חכמים שקיבלו גיטים. כגון רבי אבהו "מעשה באחד שהביא את הגט מלמינה 24 למין הוא נמל ביוונית. של קיסרין אתא עובדא קומי רבי אבהו א"ל אין צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם (ירושלמי כאן, מג ע"ב) או רבי ישמעאל "מעשה באחד מכפר ססי שהביא לפני ר' ישמעאל גט אשה אמר לו ר' ישמעאל מאין אתה אמר לו ר' מכפר ססי תחומה של ארץ אמר לו אף אתה צריך שתאמר בפני נכתב ובפני נתחתם ולא נזקק לעדים" (תוספתא פ"א ה"ג) ועוד. 25 ראו למשל המעשה בבבלי גיטין כט ע"א. הגט לא חייב להגיע לרב. אך הצדדים מערבים אותו בכך. בכל המקרים הללו לא נאמר שהגט חייב להיות מאושר על ידי החכם, אבל החכם עוסק באמירה זו.

12יש בכך הרחבה של הבירוקרטיה הכרוכה בגט, והתוספתא מעירה בצדק שהכבדה פורמלית זו מהווה ביטוח על חלות הגט בעתיד: "הוי אומר: לא אמרו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נתחתם לא להחמיר אלא להקל עליו" (תוספתא פ"א ה"א; בבלי, ה ע"א), ובירושלמי: "אמר רבי יוחנן: קל היקלו עליה שלא תהא יושבת עגונה. והיינו קל? אינו אלא חומר! שאילו לא אמר לה בפניי נכתב ובפניי נחתם, אף את אין מתירה להינשא. אמר רבי יוסי: חומר שהחמרתה עליה מתחילה שיהא צריך לומר: בפניי נכתב ובפניי נחתם, היקלתה עליה בסוף שאם בא ועירער עררו בטל" (מג ע"א). 26 ראו גם בבלי ג ע"א. כלומר, התוספת הפרוצדורלית אמורה למנוע ערעורים על הגט ולמנוע שיימצא מי שיכריז על האישה שהיא עגונה. חומרתה, אם כן, היא קולתה. המהלך משקף מיסוד של ההליכים החברתיים (נתינת גט כמעשה פרטי בין שניים או שלושה אנשים, בעל, אישה ולכל היותר גם שליח), והפיכתם למעשה בית דין מחייב, כפי שאומר הבבלי (ג ע"א) 27 המימרא רק בבבלי, אם כי בשם חכמי ארץ ישראל, וראו ה ע"א וכן הדיון בפני כמה מבטל גט (לב ע"א). ביטול גט הוא כמובן מעשה בעל אופי אחר לגמרי. : "... כיון דאמר מר: בפני כמה נותנו לה? רבי יוחנן ור' חנינא, חד אמר: בפני ב', וחד אמר: בפני ג' ". לא ייפלא, אפוא, שבתלמודים ממשיכים ומרחיבים את ההליך הרשמי בפרטי זיהוי מדויקים (לעתים בשם תנאים). כך, למשל, לפי הירושלמי כבר רבי שמעון בן אלעזר מחייב את האמירה בפני עדים (ירושלמי מג ע"ב). 28 וכן משמו של רבי יוחנן (או של רבי חנינא) בבבלי ג ע"א. קשה לקבוע מתי בדיוק התחולל השינוי והמיסוד.

13חלק ראשון זה של משנתנו מצוטט כלשונו במסכת יבמות (פ"ב מ"ט) ומפליג לעסקי ייבום שאינם שייכים לדיוננו כאן, אבל מצביעים על קדימותה וקדמותה של משנת גיטין יחסית למסכת יבמות, או לפחות על קדמותו של החומר ההלכתי עצמו, כולל הדוגמאות "רקם" ו"חגר". שהרי ברור שמשנת יבמות מתייחסת למקומות שנזכרו במשנת גיטין. אמנם הרשימה שבמשנתנו מתייחסת לרשימה קודמת, המכונה "בריתא דתחומין" (להלן). אך לו התייחסה משנת יבמות ישירות לברייתא, הייתה בוחרת, מן הסתם, שמות אחרים המופיעים שם.

14"בפני נכתב ובפני נחתם" עשוי להתפרש כאילו העד צריך לומר את שני ההיגדים הללו. ברם, אפשר גם שהאות וי"ו אינה וי"ו החיבור אלא וי"ו לחלוקה. להערכתנו השאלה תאורטית. סתם שטר נכתב ונחתם בו בזמן, ואין הבדל מעשי בין "בפני נכתב" לבין "בפני נחתם". רק להלן בפרק ב (משנה א) עולה השאלה במי שיכול להגיד רק אחד משני ההיגדים, ואפשר שהשאלה תאורטית, או שמא אכן התעורר מעשה נדיר כזה.

15לאחר ההלכה הבסיסית המשנה מוסיפה דעות חלוקות בעניין המיקום שהבא ממנו חייב להצהיר "בפני נכתב ובפני נחתם".

16רבן גמליאל אומר אף המביא מרקם ומן ההגר – בכתבי היד הטובים מהענף הארץ־ישראלי הנוסח הוא "הגר" בה"א; אולם ברוב עדי הנוסח של הענף הבבלי, ובעקבותיו בדפוסי המשנה, הנוסח הוא "חגר" בחי"ת.

17רקם וחגר

18היישובים "רקם" ו"חגר" אינם מוכרים לנו מן המקרא כשמות מקומות. יש שזיהו מקור קדום ל"חגר" במונח "פא־חקר", במובן של מצודה, בכתובת המתארת את מסע שישק (=ששונק ה־I) מלך מצרים בארץ ישראל, במאה ה־10 לפני הספירה, 29 על כתובת זו שבמקדש כרנך במצרים ראו נאמן, מסע שישק. בכמה הופעות ברשימת המקומות הדרומיים. 30 ראו מזר, הרקם, עמ' 138-135. אולם לאחרונה מעדיפים חוקרים לקרוא שם "חקל" (שדה, טריטוריה) ולא "חגר". 31 נאמן, מסע שישק, עמ' 257. על כל פנים, המילה "חגר" מוכרת משפות שמיות אחרות בהוראות של "אזור", "מחנה מוקף", "מבצר", "גבול" ועוד, ויש מקומות מספר באזור הידועים בשמות הנגזרים ממילה זו בערבית, בארמית ובשפות נוספות. 32 מזר, הרקם, עמ' 133.

19מהמשנה הבאה עולה כי "רקם" הנה נקודה קיצונית מזרחית בארץ ישראל. אכן, ב"ברייתא דתחומי ארץ ישראל" מופיע יישוב בשם זה בגבולה המזרחי של הארץ: "ורקם טרכון זימרה דמתחם לבוצרה". כך הנוסח בברייתא כפי שהיא מופיעה בכתובת ההלכתית שנמצאה בבית הכנסת ברחוב שליד בית שאן. 33 זוסמן, ברייתא, עמ' 235-234. אולם בספרי דברים (פיסקא נא, מהד' פינקלשטיין עמ' 117) ובתוספתא שביעית (פ"ד הי"א) הנוסח הוא "רקם דחגרא", 34 כך בכתב יד ערפורט ובציטוטי הראשונים את התוספתא, ונראה שאף לפני כתב יד וינה היה נוסח זה אלא שהחי"ת של "חגרא" הועתקה כדל"ת ווי"ו, כמקובל פעמים רבות, ונוצר הנוסח "ורקם דדוגרא". ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה זרעים, עמ' 536. והרי לנו מקור תנאי נוסף לצמד "רקם וחגר" שבמשנתנו, באזור הבשן. השם המשני ל"רקם" (דחגרא/טרכון) נצרך בברייתא דתחומין כדי להבחינה מ"רקם דגיאה" בגבול הדרומי. בין חוקרי הברייתא יש שזיהו את "רקם דגיאה" עם פטרה, על סמך כתובת שנמצאה במקום 35 זוסמן, ברייתא, עמ' 239 והערה 189 שם. ועל סמך הזיהויים של יוספוס ושל אווסביוס. 36 מזר, הרקם, עמ' 133-132. יוספוס (קדמוניות היהודים ד, ז א) מספר שהעיר פטרה נקראה על שמו של רקם מלך מדין. אווסביוס מציין כי שמה השמי של פטרה הוא ρεκέμ (reκem) או ̀Αρεκέμ (areκem). יש לשים לב לכך שתעתיק יווני אחרון זה משמר את היידוע העברי של השם ("הרקם"), בדומה למשנתנו. בכל התרגומים הארמיים (אונקלוס, יונתן, ירושלמי, ניאופיטי, והתרגום הסורי) רקם גיאה הוא התרגום לקדש ברנע. קדש ברנע כמו גם רקם אינם מתאימים כגבול הדרומי של ארץ ישראל לפי הברייתא. לאור זאת, שני הזיהויים, הצפוני והדרומי שעל קו הגבול המזרחי של ארץ ישראל היהודית, עשויים להתאים למשנתנו. 37 המילה "רקם" עצמה מוכרת מהמקרא כשם של אחד ממלכי מדין (במדבר ל"א, ח ועוד), וכשם פרטי לצאצאים שונים של שבט יהודה ושבט מנשה (דהי"א ב', מג-מד; שם ז', טז), אך לא כשם מקום. אולם הכפילות בשמות במקרא מקבילה לכפילות במקומות בברייתא: יש רקם בנחלת יהודה ויש רקם בנחלת מנשה. עם זאת, ישנה עדיפות לאפשרות הצפונית יותר, בשל הנוסח "רקם דחגרא" בספרי ובתוספתא. 38 השוו זוסמן, ברייתא, שם הערה 151. בנוסח הירושלמי של הברייתא הנ"ל "רפיח דחגרא"; בתוספתא בכתב יד וינה "ורפיח וחוגרה", ומעין זה בדפוס, אך אינו בכתב יד ערפורט ואף לא במקבילות שבספרי ובכתובת רחוב. לעומת זאת, במקור נוסף מצאנו את הצמד "רקם" ו"חגר" דווקא בדרום. אונקלוס מתרגם את סוף הפסוק "על כן קרא לבאר באר לחי ראי הנה בין קדש ובין ברד" (בראשית ט"ז, יד) – "בין רקם ובין חגרא". 39 ראו רש"י, גיטין ב ע"א, וביקורתו של הרמב"ן בחידושיו על אתר. זאת לעומת תרגומים ארמיים אחרים המתרגמים את "ברד" – "חלוצה" (המיוחס ליונתן) או "גדר" (פשיטתא). אך כל שלושת התרגומים אחידים בתרגום "קדש" כ"רקם". והנה בכתובת באר שבע מן המאה השישית מכונים אנשי המשמר "אגר חלוצה", 40 אלט, כתובות באר שבע; נגב, הלימס. הד נוסף לקשר בין חגר (=אגר) ובין חלוצה, כציונים דרומיים דווקא. אם נהלך בדרך זו, הרי שייתכן שיש להפריד בין "רקם" ובין "חגר" – הראשונה מציינת נקודת קיצון מזרחית (על פי המשנה הבאה) ואילו השנייה מציינת נקודת קיצון דרומית. 41 לשאלת הזיהוי של הרקם והחגר נדרשו כבר הראשונים, ראו חידושיהם על אתר. לאור המשמעות של המונח "חגר" כמבצר או כגבול שיער מזר כי ה"חגר" במשנתנו מתייחס לגבול הרומי הדרומי של הארץ (limes palaestina) אשר הוקם אחרי חורבן בית שני בין רפיח לים המלח. 42 מזר, הרקם, עמ' 134. אולם מזר מתבסס על קריאתו בכתובת שישק אשר כאמור לעיל יש המערערים עליה. הבנה זו נתמכת בשל היידוע של המילה "חגר" במשנתנו, באופן שאינו הולם שם מקום אך מתאים לציון פונקציונלי ("הגבול").

20על ייחודה של רקם אנו לומדים ממשנה נוספת (נדה פ"ז מ"ג): "כל הכתמים הבאים מרקם טהורין. רבי יהודה מטמא מפני שהן גירים". אם אכן ייחודה של רקם הוא במרקם האוכלוסייה שבה, הרי שיש בכך חיזוק מסוים לגישה שראינו לעיל שלפיה הצורך בהצהרת "בפני נכתב ובפני נחתם" נובע מההקפדה ההלכתית הלקויה במקום זה.

21לענייננו נראה כי רבן גמליאל במשנתנו קובע כי יישובי הגבול המזרחי (ואולי אף הדרומי) הללו דינם כמדינת הים לעניין הבאת גיטין. כלומר, מכיוון שמדובר במקומות מרוחקים מעיקר היישוב היהודי בארץ ישראל, הרי שאף שליח הבא ממקומות אלה עליו להצהיר "בפני נכתב ובפני נחתם". 43 בבבלי (ד ע"א) נעשה ניסיון להעמיד את מחלוקת תנא קמא ורבן גמליאל לפי כל אחת מן השיטות שהוצעו לעיל להנמקת ההלכה המחייבת הצהרה של השליח. רבן גמליאל אינו מגדיר כאן את המושג "מדינת הים" אלא מבהיר כי אין הבדל הלכתי בין הבא מעבר לים ובין הבא מקצות ארץ ישראל.

22מעמדה של רקם שימש מקור לדיון על שמירת ההלכה כפי שהיא משתקפת במכתבי בבתא. מכתבים אלו נכתבו בצוער, ולפחות חז"ל מגדירים את המקום כמקום שבו אין בית דין מסודר, למרות היישוב היהודי בו. 44 ראו ספראי, ההלכה במסמכי מדבר יהודה. מסמכי בבתא (בעיקר אלו מהם הכתובים יוונית) אינם משקפים את ההלכה היהודית אלא נוהג מקומי. אם אכן רקם היא יישוב בדרום מזרח ארץ ישראל (לא פטרה) הרי שהיא סמוכה לצוער, ועל רקם זו נאמר שתושביה גרים וטועים, כלומר זו עדות נוספת לכך שיהודי המקום היו רחוקים מתרבות יהודית. שאלה זו, האם צייתו תושבי צוער להלכה, מעסיקה את החוקרים, ולא נרחיב בכך.

23רבי אליעזר אומר אפילו מכ [ ו ] פר לודים ללוד – רבי אליעזר מחייב אשרור גט בשליחות ממקום למקום, גם במרכז הארץ ואפילו בפריפריה קרובה. בדבריו יש לכאורה הבחנה בין העיר הגדולה לוד לבין הכפר הסמוך לה, וכך מסביר הבבלי (ד ע"א). ייתכן שדבריו משקפים גם הבדל מנהלי מוכר. כשלוד הפכה לפוליס בסוף התקופה התנאית הרי שהיישובים מסביבה הופכים ל"פגוס", יחידה מנהלית מוגדרת ושונה, 45 ל"פגוס" כמונח מִנהלי ראו אבי־יונה, כתובת; ספראי, גבולות ושלטון, פ"א. כך יש להבין גם את המונח "כפר עכו", ואכן שם התגלתה כתובת ה"פגוס" שבאיור 3 לעיל. ובכך נרחיב להלן, ומעבר של גט מיחידה אחת לאחרת מחייב אשרור של השליח. בפועל רבי אליעזר מחייב טקס מסירה רשמי של השליח, בניגוד לעמדת התנא קמא. 46 ספראי, גבולות ושלטון, עמ' 29-26. במונח "כפר לודים" נעסוק להלן.

24רש"י, ובעקבותיו פרשנים אחרים, הציעו פרשנות אחרת לדבריו של רבי אליעזר: "אפילו מכפר לודים – שהיא מחוצה לארץ; ללוד – שהיא סמוכה לה והיא מארץ ישראל" (ב ע"א). על פי פרשנות זו, רבי אליעזר מיישם את ההלכה המצריכה את הבא מחוץ לארץ להצהיר אף על שליחות בין שני מקומות קרובים מאוד, משני עברי הגבול. רש"י סומך זאת על דברי אביי שבגמרא, "בעיירות הסמוכות לארץ ישראל ומובלעות בתחום ארץ ישראל" (ד ע"א). אולם אפשר בהחלט כי אביי התייחס לרקם ולחגר בלבד, ולא לכפר לודים וללוד. לוד אינה נתפסת במקורות ארץ־ישראליים כקצה גבול הארץ, וספק אם פרשנות זו הולמת את המציאות הגאוגרפית.

25וחכמים אומרים אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני ניתחתם אלא המביא ממדינת הים – דברי חכמים הם חזרה על עמדת התנא קמא, בניגוד לרבן גמליאל ולרבי אליעזר, [ וה ] מוליך – ייתכן שזה המשך דברי חכמים. אם כן, לדברי חכמים בוויכוח בין אנשי דור יבנה הצטרף מרכיב נוסף על דברי תנא קמא. לא רק המכניס ("המביא") ממדינת הים לארץ אלא גם המוציא ("המוליך") מהארץ למדינת הים. כך עולה באופן גורף מלשון חכמים שבמשנה ובמקורות התנאיים האחרים, 47 השורש בו"א כפשוטו מציין כניסה, והבאה אינה אלה הכנסה. השוו: משנה ראש השנה פ"ב מ"ג: "ועולה לראש ההר ומצית בהן את האור ומוליך ומביא"; תוספתא חולין פ"א ה"ט, מהד' צוקרמאנדל עמ' 500: "מצות שחיטה מוליך ומביא". והמשנה מדברת מנקודת מבט של ארץ ישראל. מכל מקום, אם נאמר כבר שבחוץ לארץ אין בתי דינים הרי ברור שחכמים רואים לפניהם מעמד גירושין פרטי שבו השליח מצהיר את הצהרתו לפני האישה, ואולי גם לפני עדים.

26חלקה הראשון של משנתנו, אם כן, בנוי במבנה מוכר: א-ב-א, כשהתנא קמא מטרים את סוף הדיון, לאחר מכן המשנה מביאה את הדיון בין חכמים שונים, במקרה שלפנינו רבן גמליאל ורבי אליעזר, ובסופה המשנה חוזרת על עמדת תנא קמא. בפועל, התנא קמא וחכמים נוקטים אותה עמדה הלכתית. מבנה זה חוזר ועולה בעריכת המשנה פעמים רבות. 48 ראו משנה שבת פ"א מ"ב, והערתנו שם. מבנה זה משמש כתוספת הדגשה, אך פעמים יש בכך סימן ל"תפר" בין שתי מסורות. במקרה שלנו נראה כי דברי חכמים נוספו גם בשל החידוש שבהם – הסימטריה שבין הבאת גט לארץ ובין הולכתו לחוץ לארץ.

27פירשנו את המילה "המוליך" על סמך ההנחה כי היא משתייכת לדברי חכמים. אולם פיסוק המשנה אינו חד־משמעי; ייתכן בהחלט כי מילה זו אינה אלא תחילתו של המשפט הבא. אם כן, הרי שדברי חכמים חוזרים, כתוספת הדגשה, על דברי תנא קמא ואינם דנים כלל בהולכת הגט מהארץ לחוץ לארץ. הסיפא של המשנה עוסקת, לפי הסבר זה, בהולכה לחוץ לארץ ובהבאה בין אזורים שונים שמעבר לים. 49 ראו דיונו של אפשטיין, מבוא, עמ' 1108.

28בחלק השני שני היגדים, תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל: (1) [ וה ] מביא ממדינה למדינה ( ב ) מדינת 50 "במדינת הים" – ח, ד; "ובמדינת" – ג2, ז, פ1; "וממדינת" – ג3. הים צריך שיאמר בפני ניכתב ובפני ניתחתם – הבחנה זו עומדת בהשוואה למשנה ג: "המביא גט מארץ ישראל". מדינת הים, אותו אזור זר ומרוחק, מחייב הקפדה על סדרי מסירה לא רק ביחס לארץ ישראל אלא גם באזורים הפנימיים ובחלוקה המִנהלית הפנימית שבתוכו. הנחת היסוד היא שהקשרים בין האזורים השונים רופפים, סדרי ההנהגה שונים ועשוי להיות קושי להגיע אל העדים בשעת הצורך, ולכן מן הראוי לוודא ולאשרר את הגט בשעת המסירה. (2) רבן שמעון בן גמליאל אומר אפילו מהגמונייה להגמונייה – לשון "אפילו" 51 אם כי היא חסרה בעדי נוסח משניים (ז); "אף" – ר1, ר3. "אף" עולה ונופל בנוסחאות לעתים קרובות ועל כן אי אפשר לבסס תמיד את הפירוש על הימצאותו. מציעה שרבן שמעון בן גמליאל, בדומה לרבי אליעזר לעיל, מרחיב את החובה לאשרור גט. המילה "הגמוניה" מופיעה בספרות התנאים רק במשנתנו, ומקבילתה בתוספתא פ"א ה"א, אך מופיעה פעמים מספר בספרות האמוראים. כן נזכר "הגמון" כפקיד שלטוני בספרות חז"ל לרבדיה. "הגמון" הוא תואר רומי לפקיד בכיר שאין לו, בתקופה הרומית, משמעות ספציפית. במילה "הגמוניה" הכוונה כנראה לתחום מִנהלי עצמאי, אך לא ברור באיזו רמה. 52 למבנה המִנהלי ראו ספראי, גבולות ושלטון. כאמור אין צורך בתוספת זו, ולהלן נשוב לפרש את המשפט.

29המחלוקות על המביא גט "מרחוק" מבוססות על תפיסתם של חז"ל בדבר הקשרים ההדדיים בין האזורים. מקום שיש בו קשרים הדדיים רצופים ניתן למצוא בו עדות לגט, והשליח אינו צריך להיות העד היחיד. יש להניח שכל המחלוקות מבטאות הערכות שונות של המציאות, ובעיקר הערכות שונות של אותה מציאות. כלומר, במציאות של קשרים ברמה כזאת, האם יש חשש שלא יימצאו עדי אימות.

30המונח "הגמוניה" והמונח "כפר" (פגוס), כפי שהסברנוהו, הם מונחים מִנהליים רומיים, לפיכך צריך לבדוק האם המשנה מותאמת לחלוקה המִנהלית הרומית. אם כן, נוכל לשכלל את הבנת ההבחנות שבמשנה.

31בתקופה הרומית שררו שתי שיטות מִנהל לחלוקה פנימית בתוך הפרובינציה (נציבות). בשיטה הראשונה חולקה הפרובינציה למחוזות (היפרכיות), כל מחוז חולק לטופרכיות ובכל טופרכיה שלט פקיד רומי שישב באחד הכפרים ששימש כבירת הטופרכיה. בשיטה השנייה חולקה כל הארץ לתחומים עירוניים, ולכל עיר (פוליס) הייתה טריטוריה (חורה – χώρα). הנהגת העיר והטריטוריה הייתה, באופן פורמלי, בידי הנהגת הפוליס שנחשבה לישות אוטונומית, בעלת ברית של רומא. באופן מעשי שלטו הרומאים, והנציב שלט גם על ערי הפוליס. לעתים נהנתה העיר מזכות לטבוע מטבעות, אך לא תמיד הוענקה לה זכות זו. בשיטה זו איבדו המחוזות את משמעותם המִנהלית ומונחים כ"יהודה", "גליל" או "אדום" הפכו לשמות אזורים בעלי משמעות גאוגרפית בלבד. ככאלה הם נזכרים להלן, פ"ז מ"ז. לפוליס לא היה "הגמון" אלא הנהגה נבחרת, והמינוח "הגמוניה" אינו מתאים לשיטה זו.

32בסוף ימי בית שני שררה ברוב הארץ או בכולה השיטה הראשונה. כך, למשל, רשימת הטופרכיות של מחוז יהודה ידועה בזכות רשימת הטופרכיות שהשתמרה אצל יוספוס, אצל פליניוס ובעדויות נוספות. 53 לכל הנושא, ובפירוט רב, ראו ספראי, גבולות ושלטון; איזק, אונומסטיקון. פחות ברור איזו שיטה נהגה ביתר המחוזות בארץ ישראל (פרובינציית יהודה). בדרך כלל לא הייתה באימפריה עיר ללא טריטוריה, אבל בפרובינציית יהודה היו אזורים שבהם לא היו מספיק ערים. ספראי שיער שלכל עיר הייתה טריטוריה, אבל המבנה המחוזי נשאר וכל אזור ללא טריטוריה היה טופרכיה כפרית. ראייתו היא מכך שעקרון מכונה טופרכיה אף ששכנה במחוז החוף (פרליָה), ויבנה ואשדוד הסמוכות היו ערי פוליס. ההצעה סבירה, אך עדיין אינה מוכחת סופית (איור 3). בכל פוליס בעלת טריטוריה אפשר היה שתתקיים חלוקה לתחום כפרי ועירוני, וכאמור יש לכך עדות בכתובת עכו שזמנה אינו ברור. שיטת הטופרכיות מופיעה עדיין במכתבי מדבר יהודה, ויש בה עדות למחוז יהודה ולמחוז אדום, אך לא ליתר המחוזות (אזורים). לוד הפכה פוליס בימי הקיסר ספטימיוס סברוס (שלט בשנים 211-193 כלומר בסוף ימי התנאים). על כל פנים אחרי ימי רבי אלעזר בן פדת.

33הנתון הבא הוא מימי אווסביוס (ראשית המאה הרביעית) (איור 4). אז שררה בכל מחוזות הארץ השיטה הראשונה. השאלה היא מתי התחולל המעבר. איזק הציע לאחר את השינוי עד המאה הרביעית. ספראי שיער שהוא התחולל בימי הקיסרים מבית סברוס (ראשית המאה השלישית), כאשר היו בארץ מספיק ערים. הוא שִחזר מתוך תיאורו של אווסביוס את השינויים שהתחוללו במערך הטופרכיות בין מרד בר כוכבא למאה הרביעית, וזו ראיה לשיטתו. מכל מקום, משנתנו והתוספתא עדיין נכתבו על רקע התקופה הקדומה.

34עכו הייתה שייכת לסוריה, ובה שררה שיטת החלוקה לערי פוליס כבר בתקופה ההלניסטית, על כן אפשר שהמקורות יבחינו בין "כפר עכו" לעכו עצמה. הבחנה כזאת איננה לגבי גיטין, אבל השם "כפר עכו" מוכר היטב כמקום מושבם של חכמים מספר. 54 "אמר רבי שמעון איש כפר עכו: פעם אחת הלכתי לגליל וראיתי מקום שמציינין אותו, ואמרו: אבנים מנוגעות פינו לשם" (סנהדרין עא ע"א). אמנם לא נאמר שהלך מהכפר שלו לגליל, אך כפשוטו כפר עכו איננו בגליל. לדיון קצר בכפר עכו ראו פירושנו לתענית פ"ג מ"ד, וראו רומנוף, אונומסטיקון. מסובך יותר הוא ההסבר למונח "כפר לוד". לוד הפכה לפוליס בשם דיוספוליס רק בשנת 199, זאת לפי המטבע הקדום ביותר של העיר. שתי המשניות נאמרו על ידי חכמי דור יבנה (רבן גמליאל ורבי אליעזר), אם כן המינוח במשנה "כפר לודים" לא יכול היה להיאמר על ידי רבי אליעזר שחי בדור יבנה, אלא אם כן לא נפרש אותו כמונח מִנהלי. אפשרות שנייה היא שהכוונה לרבי אלעזר שחי בדור אושא, ואין הוא מגיב לרבן גמליאל אלא לתנא קמא במשנה. אפשרות זו דחויה, משום שאין זה רגיל לערב במשנה חכמים מדורות שונים. אפשרות נוספת היא שאין כאן שימוש במונח מִנהלי אלא בשם גאוגרפי בלבד, כלומר אפילו במרחק הקטן שבין לוד, שהייתה כפר גדול, ובין האזור הכפרי עוד יותר באותה טופרכיה, צריך לומר "בפני נכתב". אפשרות אחרת היא שאמנם הדברים מיוחסים לרבי אליעזר, והוא קבע את העיקרון, אבל מנסח המשנה ניסח את המשנה לא במונחים שיצאו מפי רבי אליעזר אלא במונחים בני זמנו שרבי אליעזר לא יכול היה להשתמש בהם. מכל מקום, המשנה משקפת מצב שבו שררה השיטה השנייה, ולפחות אזור לוד חולק בין טריטוריום עירוני לבין טריטוריום כפרי. לפי כל ההסברים רבי אליעזר חולק על תנא קמא, ורבן גמליאל הוא שאומר שגם המביא גט בארץ צריך לומר "בפני נכתב", ואפילו מאזור אחד לאזור סמוך.

35אשר להגמוניה שבסיפא, לפנינו סדרת אפשרויות שאף מהן אחת איננה טובה:

361. חכמים אומרים שבחוץ לארץ המוליך ממדינה למדינה צריך שיאמר, כלומר המוביל מפוליס לפוליס, ורבן גמליאל אומר שרק מהגמוניה להגמוניה (מנציבות לנציבות) צריך שיאמר. לפי הסבר זה המילה "אפילו" היא שגגה אגב גררא מהרישא, למרות עדי הנוסח הטובים.

372. מדינה" היא פוליס, ו"הגמוניה" היא מונח מקביל לפער בין תחום עירוני לכפרי, ואז יש ל"אפילו" משמעות. אבל המונח "הגמוניה" מתאים לכך רק בקושי.

383. "מדינה" היא נציבות ו"הגמוניה" היא טריטוריה עירונית – פירוש זה קשה לאור הניתוח ברישא שמדינה היא עיר גדולה.

394. המונחים אינם מִנהליים; מדינה היא פוליס, והגמוניה שונה היא כל מעבר מִנהלי ברמה נמוכה יותר. הסבר זה כמעט בלתי אפשרי, שכן הטריטוריה העירונית הייתה תחום מלוכד, לא היו בו יחידות משנה, והניעות בין הכפרים לעיר הייתה רבה למדי.

405. כל המונחים אינם משמשים במשמעות המִנהלית או הרומית. הכוונה למעשר בתוך אותו אזור גאוגרפי, אפילו בין ערים סמוכות, ללא כל קשר למונחים המִנהליים הרומיים.

41מכל האפשרויות נראות לנו האפשרות הראשונה או החמישית כאפשריות ביותר, שאר האפשרויות הן קשות יותר.

42אפשרות אחרת מרחיקת לכת היא שרבן שמעון בן גמליאל מתייחס לרישא ולרבי אליעזר ולתנא קמא. תנא קמא אמר שרק המביא גט ממדינת הים צריך להעיד "בפני נכתב", רבי אליעזר אמר שגם המביא בארץ ישראל מהעיר לטריטוריות הכפריות צריך להעיד ורבן שמעון בן גמליאל חולק גם הוא על תנא קמא ואומר שהמביא מטריטוריה עירונית אחת לטריטוריה עירונית אחרת בארץ צריך גם הוא (אפילו הוא) להעיד "בפני נכתב". אפשרות זאת תפתור את שאלת המונחים במשנה, ומבחינה מבנית היא אפשרית. הסבר זה נתמך על ידי הבבלי משמו של רבי יצחק: "עיר 55 אגב אורחא נמצאנו למדים שהבבלי מפרש "מדינה" כעיר. אחת היתה בארץ ישראל ועססיות שמה והיו בה שני הגמוניות שהיו מקפידין זה על זה לפיכך הוצרכו לומר מהגמוניא להגמוניא" (בבלי ד ע"ב). לפי רבי יצחק ההיגד "מהגמוניה להגמוניה" חל בעצם על ארץ ישראל. עם זאת, הסתמא של הגמרא מפרש שדבריו חלים גם על הסיפא, ובגלל ארץ ישראל גזרו גם על חוץ לארץ. התוספתא מצרפת את מימרתו של רבן שמעון בן גמליאל לעניין חוץ לארץ: "בראשונה היו אומרים ממדינה למדינה, חזרו לומר משכונה לשכונה, רבן שמעון בן גמליאל אומר אף מהגמוניא להגמוניא" (פ"א ה"א). ברור שמדובר בחוץ לארץ. עם זאת, הדירוג מדינה, שכונה, הגמוניה נראה קשה, ברם, רבן שמעון בן גמליאל אינו מתייחס למונח "שכונה" אלא למילים "ממדינה למדינה". עוד נאמר בתוספתא שהמביא מעבר הירדן לארץ צריך לומר "בפני נכתב"; עבר הירדן הוא מחוז ממחוזות ארץ ישראל (כינויו היה פראיה), אבל הוא היה מנותק, מבחינה מעשית, מגוף הארץ, ולא נרחיב בכך.

43זיהויה של "עססיות" מעניין בהקשר זה, שכן יש המזהים אותה עם לוד, 56 קליין, ארץ יהודה, עמ' 262-258. ואזי היא מצטרפת למימרתו של רבי אליעזר על לוד. אם כן, לוד וכפר לודים הם כמו "מהגמוניה להגמוניה", וזו ראיה שמשפט זה של רבן שמעון בן גמליאל חל על הארץ ולא על חוץ לארץ כפי שמשתמע מסדר הדברים במשנה. אם אנו צודקים בהשערתנו הרי שרק ניתוח המבנה המִנהלי והמונחים האפשריים בתנאי התקופה מאפשר הבנה נכונה של המשנה.

44כאמור, התוספתא מתארת תהליך היסטורי של צמצום החופש במעשה המסירה, והרחבת המעמד הרשמי, ואילו במשנה זו מחלוקת. נעיר שזו תופעה תדירה שמה שמקור אחד מתאר כמחלוקת מתואר במקור מקביל כהתפתחות, ואין סתירה בין התיאורים, שכן ייתכן שהיו כאלה שלא קיבלו את ההתפתחות החדשה. אם כן, מבחינת התהליך ההיסטורי, אם בראשונה, בזמן הבית או בראשית הנוהג של מסירת גיטין, לא נהגו להקפיד על המוסרים והמביאים, הרי שברבות הימים התחילו להקפיד שהמוסרים יהיו עדים לכתיבת הגט הכשר על מנת למנוע בירורים בעתיד. לפנינו תהליך פשוט ומובהק של בירוקרטיזציה. כפי שראינו, היו גם שפירשו שהשליח צריך להעיד לפני בית דין. אם כן, זו הגברת מעורבות הציבור. הנימוק הוא שיש צורך למנוע טעויות ושגגות. זה הנימוק של כל מערכת בירוקרטית, אך במקרה זה, ולאור הרגישות הרבה לדיני יוחסין, 57 ראו המבוא למסכת קידושין. ניתן להצדיק את ההתפתחות גם ללא ההסבר ה'בירוקרטי'. 58 הירושלמי (מג ע"ב) מוסיף שכל המשנה היא בעבר, משום שעתה מצויים "חברים" גם בחוץ לארץ. גם הבבלי (ד ע"ב) מעורר את השאלה ההיסטורית, אך מדבריו משמע שהמשנה חלה גם בימי האמוראים, אך לא בבבל.

45לסיכום, כבר מחלוקות דור יבנה משקפות ניסיון למסד את המסירה ולהעניק לה מסגרת רשמית ומחייבת. המסורות האמוראיות מרחיבות את המיסוד ומנסות גם לתת הסברים למהלך החברתי־משפטי.