משנת ארץ ישראל על משנה גיטין ו:ז
משנת ארץ ישראל על משנה גיטין · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Gittin 6:7
Open in the reader →1אמר לשנים תנו גט לאשתי או לשלשה כתבו גט ותנו לאשתי הרי אילו יכתבו ויתנו – אצלנו וברוב עדי הנוסח "כתבו גט ותנו" וכיוצא בזה, וב־ רב "כתָבו גט" בלבד, ומן הסתם זה נוסח מקוצר והכוונה "כתבו ותנו" כנדרש מלכתחילה לכל הדעות. עד כאן אין חידוש, וההלכה נדרשה רק בשביל ההמשך. המשנה מבחינה בין אמירה לשני אנשים ובין אמירה לשלושה. הבחנה זו, כפי שנראה בהמשך, מתבססת על ההנחה כי אמירה בפני שניים מתייחסת אל השומעים כאל עדים המקבלים שליחות מהבעל ויכולים להעיד ששמעו מפיו את ההוראה לתת את הגט לאשתו. לעומת זאת, אמירה בפני שלושה עשויה להתייחס אל השומעים כאל בית דין. לפי תפיסת המשנה בית דין אינו כותב גיטין אלא מוסרם בלבד. משום כך, דין זה של "הרי אילו יכתבו ויתנו" מתייחס לאמירת 'תנו גט' בפני שניים ולאמירת 'כתבו גט ותנו' בפני שלושה. עצם ההוראה לשלושה לכתוב מגלה את דעתו של הבעל שלא כיוון למינוים כבית דין.
2אולם, אם אמר לשלשה תנו גט לאשתי יאמרו לאחרים כתובו – ההבדל בין הניסוח הזה לניסוח במשפט הקודם הוא במוסכמה החברתית המשתמעת מהם. 'תנו' גט מחייב, כמובן הגט ייכתב קודם, אבל הניסוח הכללי מעיד על הסמכת השלושה כבית דין. ואילו 'כתבו ותנו' הוא בקשה לביצוע שליחות. כלומר ברישא, על אף הפנייה לשלושה, אין אנו רואים אותם כבית דין והשלושה רשאים ואף חייבים לכתוב ולתת בעצמם. במשפט השני, לעומת זאת, הניסוח נתפס כמינוי של בית דין, ועל כן הם עצמם אינם כותבים אלא רק אחראים על הכתיבה.
3חתימה של שלושה עדים על שטר היא רגילה. אמנם שניים מספיקים, אך גם בשטרות מדבר יהודה חתומים יותר משני עדים. יש עדי נוסח שבהם נכתב "ויאמרו לאחרים ויכתבו". גם כאן נוסף בכמה עדי נוסח "ותנו לה" ( מ , ר1 ), וכבר אמרנו שבוודאי הכוונה שגם יתנו, אבל המשנה אינה נזקקת לומר דבר פשוט זה.
4מפני שעשאן בית דין דברי רבי מאיר – אמירה לשלושה בלשון כללית מתפרשת כהנחיה להם להיעשות בית דין. כפי שהדגשנו במבוא, כתיבת גט היא פעולה פרטית, אדם יכול לכתוב גט לעצמו; נתינתו מחייבת שני עדים, אך עדיין הדבר נעשה, או יכול להיעשות, במסגרת המשפחה. מצד שני קיימת נטייה להעביר את כל ההליך למעמד של בית דין. משנתנו משקפת מגמה זו. אמירה לחבורה של שלושה עשויה הייתה להתפרש כבקשה מהם להיות שליחיו, כשם שניתן לבקש זאת משניים בלבד. אבל דברי המשנה משקפים מציאות שבה היה קיים כבר נוהג לבקש זאת מבית דין. אולי לא היה זה הנוהג הרווח, אבל היה זה נוהג רגיל למדי, שכן רק על בסיס זה יש מקום לפרשנות של רבי מאיר.אחרת בית דין "מאן דכר שמיה".
5מן הראוי להדגיש שבשטרות שבידינו (בעיקר ממדבר יהודה) חתומים יותר משני עדים (לעיל איור 20), אם כן מדוע כאן הפנייה לשלושה מעלה את האפשרות שהם בית דין? דעתו של רבי מאיר מובנת רק אם השתלבות בית הדין היא נוהג אפשרי. איננו יודעים האם דברי רבי מאיר משקפים מציאות רגילה או שהם ניסיון של חכמים להנחות את הציבור לכיוון זה. אפשר שבמציאות פנייה לבית דין שיסדרו את הגט הייתה נדירה, אך חכמים מנסים להטות את לב הציבור לכיוון זה, לחזק את כוח בית הדין מחד גיסא, ולהפוך את מעמד הגירושין לציבורי מאידך גיסא.
6עם זאת, אין כאן הוראה שיש לסדר גיטין דווקא בבית דין, ואם זו מגמתם של חז"ל הרי היא סמויה. "בית דין" איננו בהכרח בית הדין של החכם, מבחינה פורמלית כל שלושה הם בית דין. אבל רק כפסע הוא בין הצורך בבית דין לצורך בבית דין שיכלול חכם או יורכב מחכמים. תהליך זה ראינו בחליצה ומיאון (יבמות פי"ב מ"א ופי"ג מ"א), ואת העדויות על קיומו של תהליך זה בגיטין ריכזנו במבוא למסכת. 51 התמונה כולה מתוארת במקום אחר, ראו ז' ספראי וח' ספראי, תפקידי ציבור.
7משנה אחרת לעיל מזכירה אפשרות של "אם הילוון בפני בית דין" (פ"ג מ"ז), וגם שם הלוואה בפני בית הדין הופכת את השטר לחלוט. ייתכן שבמשנה שם מדובר על מי שכתב פרוזבול, ובתוספתא המקבילה מדובר גם על מצבה של אותה הלוואה בשנת שמיטה (תוספתא פ"ג ה"ב). ברם, הניסוח שם אינו קשור לשנת שביעית, ודומה שמדובר בהסדר רגיל. גולאק דימה את מוסד הכתיבה וההלוואה בפני בית דין לשטר הסונכורזיס הנזכר בפפירוסים ממצרים. 52 גולאק, אוצר השטרות, מהדורת קצוף, עמ' 21-16. דהיינו, עסקה שנעשתה בפני המועצה או בית הדין, כדי שתהיה ברורה ומוגנת בזכות האישור של בית הדין. הסדר כזה מתאים מטיבו לתקופה שבה ההלוואות מעטות. נמצאנו למדים שאכן הסדר של מסירת שטרות ההלוואה לבית דין היה אפשרות רגילה. 53 אם כך הרי אפשר, אפוא, שהפרוזבול ניצל פתרון שהיה נהוג לגבי הלוואות, והחידוש הוא רק בהפיכתו של הסדר משפטי לפעולה סמלית ונפוצה.
8זו הלכה שלח – בדפוסים ובכתבי היד מהענף הבבלי, "העלה". כמעט בכל עדי הנוסח הקדומים חנניה נזכר כאן ללא התואר "רבי", והוא נוסף רק בכתבי יד מאוחרים ובדפוסים.
9חנניה איש אונו – בעדי נוסח מעטים: "חנינא". אף בעל יחוסי תנאים ואמוראים גרס "חנינא", והעיר כי בתלמוד שני השמות הללו מתחלפים. לדוגמאות שמנה ניתן להוסיף עוד עשרות דוגמאות. 54 מימון, יחוסי תנאים, עמ' תכח-תנ. איש אונו מבית האסורים – כאמור, ברוב האזכורים הוא מופיע ללא תואר "רבי", ובאופן "טבעי" היו מעתיקים שהוסיפו את התואר לשמו. עם זאת כנראה היה חכם, כפי שנראה.
10בתוספתא סנהדרין הוא מעיד לפני רבן גמליאל, ואם כן היה בדור יבנה. אמנם ביתר המקבילות הוא מעיד לפני חכם אנונימי, אבל קשה להניח שהיה סופר שהיה מוסיף "העיד לפני פלוני" כשלפניו לא היה שמו של אותו פלוני. 55 מכל מקום, התהליך הספרותי הוא שבמקורות מאוחרים נשמטים שמות הדוברים ולא נוספים שמות פיקטיביים, בוודאי לא שם של חכם עלום שכמעט איננו מוכר. הוא מעיד על עדות החודש בגליל. נוסח עדותו המדויק בעייתי, ויש הבדל בין המקורות על מה בדיוק העיד. לפי חלק מהמסורות הוא העיד שמעברים את השנה ביהודה ואם עיברוה בגליל מעוברת (תוספתא וירושלמי), ובחלק מהם שאם עיברוה בגליל אין היא מעוברת (מדרש תנאים והבבלי). 56 תוספתא סנהדרין פ"ב הי"ג, עמ' 418-417; מדרש תנאים לדברים, יב ה, עמ' 49; ירושלמי נדרים פ"ו ה"ח, מ ע"א; סנהדרין פ"א ה"ב, יט ע"א; בבלי, סהדרין יא ע"ב. כידוע שכנה הסנהדרין אחרי המרד הגדול ביבנה, ואז טבעי לפסוק שאם עיברוה בגליל אין היא מעוברת. לאחר מרד בר כוכבא עברה הסנהדרין לגליל, ובפועל עיברו את השנה בגליל. קשה להניח שאז העיד מישהו שאם עיברוה אין היא מעוברת. מכל מקום העדות הייתה בפני רבן גמליאל, ולפי מסורת זו היא נמסרה בדור יבנה. להלן נשוב לדיון זה.
11מקובל אני באומר לשלושה תנו גט לאשתי שיאמרו לאחרין כתובו מפני שעשאן בית דין 57 בכתב יד רב, בתוספת בין השיטין נסמכת העדות על רבי עקיבא. ברם זה נוסח יחידאי, ונוסף כנראה בהשראת המסורות על פסיקת הלכה של רבי עקיבא בבית האסורים. – דברי העדות זהים לדברי רבי מאיר. העדות הפכה, אפוא, להלכה לכל דבר. במבוא למסכת עדיות נעסוק בהרחבה במונח "עדות". מסתבר שחנינא לא אמר את המסורת משמו אלא מפי תנא כלשהו (מקובל אני). ייתכן ששמע את הדברים מרבי עקיבא שהיה כידוע זמן מה בבית האסורים ולימד משם.
12אמר רבי יוסי נומינו – זו מקבילה ל"אמרנו", ונגזרת מהשורש נא"מ. הצורה "נומינו" מופיעה בהקשר לסיפורים קדומים, וצורה זו נעלמה מלשון חכמים, לפיכך יש להניח שהיא קדומה יחסית והנוסח שלנו משמר את המסורת הקדומה, או נכון יותר בא להדגיש את העובדה שהסיפור משקף את ההתרחשות הקדומה. 58 כגון תוספתא פסחים פ"א ה"י; יבמות פ"י הי"א; פי"ד ה"ה, ועוד. צורה זו רגילה בסיפורים מהעבר. 59 רוב העדויות שבידינו הן מדור יבנה, אבל רבי יוסי בולט במעורבותו בהן. ראו, למשל, יבמות פ"ז מ"ג. לשליח אף אנו מקובלין – הניסוח "אף 60 המילית "אף" עולה ויורדת באופן כללי בנוסחאות (במקרה זה היא איתנה בנוסחאות), ולעתים איננה אלא להדגשה בלבד. אנו" מלמד כביכול על הסכמה. בפועל נראה כי רבי יוסי חולק, וכן אומרים שני התלמודים במפורש בקבעם שהלכה כרבי יוסי (ירושלמי מז עד; בבלי סז ע"א). נראה כי "אף" כאן משמש כהנגדה – "אתה העדת ואף לנו ישנה מסורת המחזקת את עמדתנו הנגדית". "מקובל" בלשון התנאים מתייחס למסורת מדורות קודמים.
13שאפילו אמר בבית דין [ הגדול ] – נוסף בצד, שבירושלם תנו גט לאשתי שילמדו – לכתוב. ההנחה היא כי מלאכת הכתיבה התייחדה לרוב לסופרים מקצועיים, ולעתים אפילו תלמידי חכמים שבבית הדין לא היו אמונים על הכתיבה. 61 ראו פירוש המשניות לרמב"ם כאן, וראו, למשל, תוספתא סנהדרין פ"ב ה"ו – רבן גמליאל וזקנים מכתיבים ליוחנן הסופר איגרת ואינם כותבים בעצמם. ויכתבו ויתנו לה – בעצמם ולא יעשו אחרים שליחים. הבבלי מנמק את דברי רבי יוסי בנימוק פורמליסטי, שאין שליח עושה שליח. אבל מעבר לכך, רבי יוסי סבור שבית הדין הנותן גט אינו פועל כבית דין, אלא כשליחים, ובעצם אין לבית הדין מעמד בכל הליך נתינת הגט. נראה כי רבי יוסי מתאר את התשובה שהוא וחבריו נתנו לשליח שהביא להם מבית האסורים את עדותו של חנניה.
14נשאלת השאלה באשר לתיארוכו של סיפור זה. אין לנו מידע נוסף על זמנו של חנניה איש אונו. אמנם בעדות על עיבור השנה הוא מופיע כמעיד לפני רבן גמליאל (תוספתא סנהדרין פ"ב הי"ג), אולם במקבילות למקור זה בירושלמי, בבבלי ובמדרש תנאים שמו של רבן גמליאל נעדר. אפשר, אפוא, לטעון ששמו של רבן גמליאל נוסף משום ששמו נקשר במקורות עם סיפורי עיבור שנה. כנגד זאת, כאן נזכר דיאלוג בין רבי יוסי וחבריו (דור אושא) ובין שליחו של חנניה. מאידך גיסא, ניתן לטעון שרבי יוסי לא פגש בעצמו את השליח שבא מבית האסורים אלא הוא מספר על מעשה שהיה בעבר, וצורת הרבים גוף ראשון, "נומינו", אינה כוללת את דעתו האישית אלא היא דעתם של החכמים, או שדיון הלכתי לבש צורה של סיפור.
15מתקבל על הדעת שחנניה חי בראשית דור אושא, ואין להוציא מכלל אפשרות כי היה מבוגר יותר מחבורת תלמידיו של רבי עקיבא, ואף הספיק לעמוד לפני רבן גמליאל ביבנה. בגלל גילו לא תפס מקום בחבורת החכמים מדור אושא.
16אונו היא עיירה ליד לוד. בנוסח ר1 כפר אונו. בעל יחוסי תנאים גרס "איש כפר הינו", ובמקבילות "אונו". לפי ההקשר של הפרק מדובר בדור אושה (רשב"ג) שבו נמסרים דברי הדור הקודם (רבי עקיבא). אם כן אזי (רבי) חנניה זה (אם אכן היה רבי) הוא אחד הבודדים מיהודה. כל שאר חכמי הדור היו מהגליל. רשימת החכמים ומיקומם משקפת את חורבנו של מחוז יהודה. באזור השפלה החורבן היה חלקי יותר (לפי הממצא הארכיאולוגי), אך הקהילות היהודיות נפגעו. חנניה בא מיהודה אם כי מקום פעולתו בלתי ברור.
17אמר לעשרה תנו גט לאשתי – בענף הארץ־ישראלי, בעיקר, הנוסח הוא "תנו". בענף הבבלי, בעיקר, הנוסח הוא "כתבו", ובדפוסי הבבלי המאוחרים ישנו נוסח כלאיים: "כתבו ותנו". במקבילה שבתוספתא "תנו", ואילו בברייתא שבבבלי "כתבו". 62 המקבילה בירושלמי גורסת "הוליכו את הגט הזה" ועניינה שונה מהמשנה, התוספתא והבבלי. ייתכן שאין כאן אלא קיצורים ושינויי נוסח אלה אינם אלא דבר של מה בכך, וכוונת שני הענפים זהה: "כתבו ותנו". אולם מסתבר כי יש קשר בין חילוף זה ובין החילוף הזהה ("כתבו" – "כתבו ותנו") בין שני הענפים שעליו הצבענו לעיל במשנה ה. אם השערתנו בדבר המגבלות החמורות יותר על שליחות שעולות ממסורת הנוסח הארץ־ישראלית נכונה נוכל להבין מדוע בירושלמי נשנתה הלכה זו בהולכת גט קיים ולא בהוראה לכתיבה ו/או נתינה של גט, ואולי אף בתוספתא כיוונו לכך בניסוח "מוליך" שבדין להלן. מכל מקום, במקרה זה בוודאי אמירתו תקֵפה, כלומר גם אם נכתב "כתבו" בלבד הכוונה מתפרשת ל"כתבו ותנו". זו ראיה להצעה שגם החילוף במשנה ה אינו מלמד על תפיסות הלכתיות שונות, אלא על מסורת ניסוח שונה. במקורות ארץ ישראל דייקו יותר בניסוח, ובמקורות בבל קיצרו.
18המשנה אינה מתחבטת בשאלה האם הנוסחה שבה השתמש הבעל טובה. היא אכן יעילה ותקֵפה. ההתחבטות היא רק כיצד מתחלקת המטלה בין כל כך הרבה אנשים, שכן אין צורך בכולם למשימה זו. ודאי שעשרה אינם כותבים, אלא הם אחראים על הנושא, ויעשו אחד מהם לשליח ביצוע.
19אחד כותב ושנים מחתמים . אך אם אמר, כולכם כתובו אחד כותב – "כולכם" אינו יכול להתייחס לכתיבה, שהיא פעולה של יחיד, אלא רק לחתימה, וכולם (מ)חתמין לפיכך אם מת אחד מהן הרי גט בטל – בכתב היד היה כתוב בשני המקרים "מחותמים" או "מחותמין", ותוקן בידי המעתיק. התוספתא חוזרת על ההלכה בנוסח שונה במקצת: "אמר לעשרה תנו גט לאשתי, אחד מוליך על ידי כולן. כולכם הוליכו, אחד נותן במעמד כולן. לפיכך אם מת אחד מהן הרי הגט בטל" (פ"ד הי"ג).
20המספר עשרה אינו מספר מקרי; עשרה הם עדה, ולכן אמירה לעשרה היא פנייה לעדה והאחריות לביצוע היא על כולם. כך גם הפנייה לשלושה היא לקבוצה ממוסדת, או לפחות כך רוצה המשנה להעמיד זאת. נשאלת השאלה האם במשנה מובא ביטוי מקרי, כך הוא אמר בחפזונו, או שמא לפנינו עדות לנוהג שהגירושין היו נעשים במעמד העדה או בהסכמתה? רמזנו על אפשרות של עירוב המשפחה בשאלה (לעיל מ"א), ואולי לפנינו רמז נוסף ועמום למציאות החברתית.