משנת ארץ ישראל על משנה גיטין ז:ג

1הרי זה גיטיך אם מתי – זהו גט על תנאי שיחול אם וכאשר אמות, זה גיטך מחלי זה – זה גיטך שיחול אם אמות מחולי זה, זה גיטך לאחר מיתתי – זה גיטך שייכנס לתוקף לאחר מיתתי, לא אמר כלום – הבעל התנה שהגט יחול לאחר מיתה, אבל גט אינו יכול לחול לאחר מות הבעל, ולכן אינו תקף. ההלכה מתייחסת למצב שבו הבעל רוצה לשחרר את אשתו מהכבלים המשפחתיים אם ימות. הוא מעדיף שהיא תהיה גרושה מאשר אלמנה (כפי שהסברנו בפ"ו מ"ה). אנו מעריכים שאין כאן רק התייחסות משפטית, אלא המשפט מייצג מצב אפשרי בחברה. בירושלמי אנו שומעים על ההתפתחות בשלהי ימי התנאים או בראשית ימי האמוראים. מובא שם ציטוט של משנתנו עם תוספת של מקור כלשהו החולק על משנתנו (ברייתא?) ועם פרשנות ומקור נוסף נפרד, אך באותו נושא. התוספת מודגשת להלן בעיבוי:

21. 'זה גיטיך אם מתי זה גיטיך מחולי זה זה גיטיך לאחר מיתתי לא אמר כלום' (משנה) ורבותינו אמרו: 'הרי זה גט' . מני רבותינו? רבי יהודה הנשיא ובית דינו. 2. בשלשה מקומות נקרא רבי יהודה הנשיא 'רבותינו' – בגיטין, בשמן ובסנדל. ויקראו לו בית דין שריא, שכל בית דין שהוא מתיר שלשה דברים הוא נקרא בית דין שריא. 3. אמר רבי יודן בירבי ישמעאל: בית דינו חלוק עליו בגיטין (ירושלמי מח ע"ד).

3המסורת הסתמית בירושלמי היא כמשנתנו, אלא שמתברר שמאוחר יותר התירו "רבותינו" גט כזה. "רבותינו" מזוהים כאן עם בית דינו של רבי יהודה הנשיא שהתיר שלושה דברים. היתר זה מפורסם ביותר. הפרט הידוע ביותר הוא היתר שמן של גויים, דבר שנהגו בו איסור מאז ימי דניאל לפחות. 12 שטינפלד, בית דין; שטינפלד, שמן, וספרות רבה נוספת. לפי המסורת במשנה "רבי ובית דינו התירו בשמן [ו{ה}שלקות]" (עבודה זרה פ"ב מ"ו). 13 המילה "שלקות" חסרה בעדי נוסח רבים וטובים המשמרים את מסורת בבל. כל המשפט חסר בסדרת עדי נוסח אחרים. באשר לנוסח משנה זו, ראו רוזנטל, עבודה זרה, עמ' 174-166. נראה שהמשפט "רבי ובית דינו התירו..." לא היה בנוסח המשנה בעבודה זרה. לא כאן המקום לעסוק בשאלה זו בהרחבה, ונסתפק בכך שלפי הסברי התלמודים (לבבלי ראו להלן) הרי שלפנינו "גלוסה" מאוחרת יחסית המשקפת מימרה אמוראית שחדרה למשנה. אמנם הירושלמי מתייחס ל"רבי יהודה הנשיא", אולם במקבילה בבבלי מדובר על רבי יהודה נשיאה, נכדו (בבלי עבודה זרה לז ע"א). כבר עמדו חוקרים על כך שבירושלמי ישנו טשטוש מסוים בין הדמויות, והכינויים "רבי" ו"רבי יהודה הנשיא" משמשים לנכד ולא רק לסב. אפשר גם שלפנינו רק מסורת ספרותית וההיתר הוא אכן של רבי יהודה הנשיא, וצורף לבית דינו המתיר של רבי יהודה נשיאה. ההיתר השלישי הוא כנראה על "המפלת סנדל" (נידה פ"ג מ"ד), 14 "סנדל" הוא ולד (נפל). שפניו נמעכו. בזיהוי המדויק נעסוק בפירושנו למשנה בנידה שם. השאלה היא האם הוא ולד שאמו טמאה, והאם הוא נחשב לזכר או לנקבה. ועל מחלוקת זו נאמר בתוספתא ובגמרא ש"רבותינו אמרו עד שיהא בה צורת אדם" (תוספתא נדה פ"ד ה"ז, מהד' צוקרמאנדל עמ' 644; בבלי כה ע"ב). ברם, אפשר גם שההיתר הוא על חליצה בסנדל, נושא שהיה שנוי במחלוקת וחלו בו שינויים הלכתיים (יבמות פי"ב מ"א). מכל מקום, בתוספתא נידה (שם) נזכר תנאי מסייג בשם "רבותינו אמרו", ובירושלמי תולים זאת באותו בית דין של רבי יהודה הנשיא (נידה מ"ג ה"ד, נ ע"ד).

4מהירושלמי משתמעת ביקורת על בית הדין המתיר כה בקלות, אם כי הביקורת מרומזת, ואולי היא פרי הבנתנו בלבד, ואינה בלשון המקור. על כל פנים, רבי יודן מוסר שבית דינו של רבי יהודה נשיאה לא קיבל את ההיתר.

5המסורת חוזרת גם בבבלי (עב ע"ב; עו ע"ב; עבודה זרה לז ע"א). שם המחלוקת אינה על משנתנו אלא על משנה ח שלהלן. היתר השמן נרמז שם, אך היתר ה"סנדל" אינו מופיע. גם הבבלי בנידה (כה ע"ב) רואה בפרשנות המסייגת את ההיתר כמעוררת תמיהה, אך אינו קושר זאת לרבי יהודה נשיאה. המסורת שונה, אפוא, בפרטים אלו ובפרטים נוספים. בסוגיית הבבלי במסכת עבודה זרה (לז ע"א) ברור שההיתר נתפס כמידה גרועה, והחכם (רבי יהודה נשיאה) נרתע מלהיחשב כ"בית דין מתיר". לענייננו חשוב שאותו משפט הלכתי הוסב על מסורות שונות, ואחת מהן היא משנתנו.

6הבעיה ההלכתית של המשנה היא שהגט אמור להיכנס לתוקף בזמן שהאדם כבר אינו כשיר משפטית לתת גט, שהרי הוא מת. נוסיף מדעתנו שהגט חל לאחר זמן, וייתכן שהבעל יתחרט ובזמן שהגט יחול כבר לא יהיה הגט לרצונו.

7אמנם המשנה אומרת שלא אמר כלום, אבל בבבלי גם דעה חולקת, ומובעת גם דעה שלמרות שההלכה כמשנה בכל זאת היא נאסרה להתייבם (עב ע"א-ע"ב). דעתו של רבי יהודה נשיאה אמנם נדחתה, אך האמורא נדרש אליה וצריך לשלול אותה במפורש. בבבלי מתנהל דיון ארוך בהלכה זו, והתלמוד קושר את שאלת טיב הגט בשאלות נוספות שאינן במשנה, אך נרמז שלפי חכמים הגט בכל זאת תקף.

8"רבותינו" הוא מונח המופיע בהקשרים הלכתיים פעמים רבות. 15 ראו למשל בתוספתא שלנו ובתוספתא נידה פ"ח ה"ג, מהד' צוקרמאנדל עמ' 649; דמאי פ"א הי"א. אין כל סימן לכך שתמיד אלו דברי רבי יהודה נשיאה, ואף הירושלמי אינו אומר זאת, אלא שבשלושה מקרים אלו הוא המכונה "רבותינו". לפחות במקום אחד, בתוספתא דמאי (פ"א הי"א), הביטוי "רבותינו אמרו" משקף שינוי שהתחולל, ככל הנראה לאחר מרד בר כוכבא. 16 וכך נאמר בתוספתא: "... ר' יהודה אומר כופת הישוב וכופת אנטיפטרס ושוק של פטרוס בראשונה היו דמיי מפני שחזקתן מהר המלך עכשיו רבותינו אמרו כל עיירות הכותיים שעל יד הדרך כגון התבואה והקטנית שלהן דמיי מפני שחזקתן מהר המלך שהן משתמשין ביהודה ושאר כל פירותיהן ודאי". רבי יהודה מונה שלושה יישובים: השוק של יישוב (תל יסיף בשומרון, ליד אריאל של ימינו), השוק של אנטיפטריס והשוק של העיירה בודרוס (פטרוס בלשון התוספתא). הפירות שבהם היו דמאי משום שהובאו מאיזור הר המלך שהיה יהודי. אבל "עכשיו" רבותינו אמרו שהפירות בעיירות הכותים הם ודאי שום שלהר המלך חדרו שומרונים שאינם מרימים אפילו תרומה. המונח "עיירות כותים שעל יד הדרך" מחליף וזהה לרשימת היישובים הנזכרים. היישובים הם דוגמאות לאותן עיירות. רבי יהודה חי בדור אושה ודבריו מובנים. לאחר מרד בר כוכבא חרב היישוב בצפון יהודה (הוא הר המלך). "רבותינו אמרו" במקרה זה הם חכמי דור אושה. לכל הפרשה ראו ספראי, הר המלך, הסבר גיאוגרפי אחר אצל שחר, הר המלך. אך תיארוך המימרא איננו שנוי במחלוקת.

9הסברנו את המקרה "הרי זה גטך מחולי זה", בעקבות סיעה אחת של מפרשים, כ"הרי זה גטך [אם מתי] מחולי זה". בדפוסים אף נוספו המילים המוקפות אל תוך נוסח המשנה. לפי שיטה זו הגט אינו תקף שכן אם מת תוך כדי החולי הרי שהתנאי לא התקיים אלא לאחר מותו, ולאחר מותו הגט לא יכול לחול, וכך פירש רש"י: "נמצא שאין הגט חל אלא לאחר מיתה", אם כן המילה "אם" במשפט "אם מתי" היא מילת תנאי. ברם, אפשר גם לפרש שהיא מילת זמן במשמעות של 'כאשר' והגט פסול משום שהוא גט עתידי ולאו דווקא בגלל התנאי שבו.

10מהיום אם מתי – או מעכשיו אם מתי הרי זה גט – הגט חל מהיום, עוד לפני המיתה, ולכן תקף ובתנאי שהוא ימות. כלומר הגט הוא גט עכשווי, אבל מותנה בתנאי עתידי. במשנה להלן מתנהל דיון בסדרת תנאים עתידיים כאלה.

11מהיום לאחר מיתתי – ניסוח זה מכיל לכאורה סתירה פנימית, הגט חל מהיום אבל גם רק לאחר המיתה, אינו גט – כך בנוסח כתב יד קופמן, ובעדי הנוסח של הענף הארץ־ישראלי של המשנה. 17 ל, פ1, פ2, פ4, נ, ש. אבל בענף הבבלי: " גט ואינו גט ".

12בתוספתא יש מחלוקת בנושא: "רבי אומר: גט, וחכמים אומרים אינו גט, ואם מת – חולצת ולא מתיבמת" (פ"ה ה"ג), ובברייתא בבבלי: "גט ואינו גט, דברי חכמים, רבי אומר: כזה גט" (עב ע"ב). הבדלי הגרסאות הם האם במשנה מובאת דעתם של חכמים כפי שגורס הבבלי או של רבי. לפי כתב יד קופמן וחבריו רבי כלל אפוא במשנה את דעת חכמים ולא את דעתו. מצב זה חוזר במשניות מספר. אף שרבי ערך את המשנה הוא נמנע מהצגת עמדתו, אם משום שחזר בו, אם משום שראה במשנה סיכום של תורת הדורות הקודמים ולאו דווקא של דעתו שלו, ואם משום שלא ראה במשנה פסק הלכה אלא מעין ספר לימוד, שלא כל פרטיו מתאימים לדעתו האישית. במקרה כאן אף אחד מן הנוסחים במשנה ("אינו גט" / "גט ואינו גט") אינו מתאים לעמדתו של רבי בתוספתא ("גט") או בבבלי ("כזה גט"). "גט ואינו גט" משמעו שיש להחמיר לשני הכיוונים, משום שאיננו יודעים למה התכוון, לגט מהיום (והגט כשר) או שהגט יחול לאחר המיתה (ופסול).

13ואם מת חולצת ולא מתיבמת – כדין אישה שנישואיה מוטלים בספק. 18 ראו, למשל, יבמות פ"ח מ"א ופט"ו מ"ט. בבבלי, גיטין עב ע"א, יש מגמה להחמיר שגם אינה חולצת מספק. היא מוסבת על משנה ח, וכאמור על משנה זו הסבו גם את היתרם של רבותינו, ושתי המשניות קרובות זו לזו מבחינה עניינית. לכאורה הלכה זו מתאימה לעמדה "גט ואינו גט", אלא שדווקא בשל כך יש להעדיף את הגרסה "אינו גט". כלל נקוט בידינו שאם יש שתי גרסאות, האחת קשה (אך אפשרית) והאחרת נוחה ופשוטה, יש להעדיף את הגרסה הקשה. המעתיק לא היה יוזם תיקון שייצור קושיה, אך מעתיקים היו רגילים "לתקן את הגרסה" כך שתהא הגיונית יותר, וכבר מחו ראשונים (רבנו תם ואחרים) על המעתיקים שתיקנו גרסאות קשות כך שיתאימו 'אליבא דהלכתא'. המעתיק סבר שהגרסה "חולצת ולא מתיבמת" מתאימה יותר למצב של "גט ואינו גט", ולא היא. אם רבי אומר "הרי זה גט", ודאי שאסור לייבם, ואם אמר "אין זה גט" הרי שהוא גם מודע לדעת חכמים החולקת ואוסר ייבום. על כן במקרה זה של ספק הנובע ממחלוקת המשנה פוסקת כי יש להימנע מייבום, למרות שאינו גט. כלומר שאף על פי שאינו גט יש בו 'ריח גט'. כך יוצא מגרסת התוספתא על אתר. דומה שגרסת הבבלי בדברי חכמים "גט ואינו גט" היא כבר שילוב של דעת חכמים ורבי, מעין פשרה ברוח המשנה "חולצת ולא מתיבמת".

14נמצאנו למדים שמשנתנו ברורה ואין זה גט, ובתוספתא יש מחלוקת.

15במקביל לשאלת גט על תנאי ("מהיום אם מתי") דנה המשנה גם בשאלת קידושין על תנאי (קידושין פ"ג מ"א). שם נקבע בפשטות שאם הקידושין הוגדרו כחלים מעכשיו ובזמן עתידי ("מעכשיו ולאחר שלושים יום") "מקודשת ואינה מקודשת"; אם הוא כיוון שהקידושין יחולו רק לאחר זמן ("הרי את מקודשת לאחר שלושים יום") אין היא מקודשת, עד זמן שבו יחול התנאי. יתר על כן, המשנה ומקבילותיה מתחבטות בשאלה מה דינה בימים שבינתיים, במקרה של "מקודשת ואינה מקודשת", מצב זה מקביל לכתוב במשנה ד: "מגורשת ואינה מגורשת" או "גט ואינו גט". מצינו שם שלל עמדות, החל מכך שהיא אשת איש לכל דבר, ועד הדעה שדינה חמור יותר ממי שהיא מגורשת, וכל קרבה אליה אסורה.

16הדמיון בין המסכתות מתבטא במבנה וסגנון משותף.

17קידושי שליח וגירושי שליח

18ההבדל בין גיטין וקידושין הוא בפרטי המקרים, ובעיקר בשני המקרים האחרונים המוצגים בטבלה. הדמיון בין משנת קידושין ומקבילתה במשנה גיטין הוא גם בעיסוק של שתי המשניות בשאלת השליח (משנתנו פ"א מ"א ועוד הרבה), ובקידושין העניין נדון בקצרה (פב מ"ד). אבל בקידושין, בניגוד למשנת גיטין, אין כלל דיון בטיפוסי שליח (שליח קבלה, שליח נתינה), והמשנה בקידושין מתאימה רק לחלק מהדעות כאן (שזכין לאדם שלא בפניו, בהנחה שקידושין הם זכות לאישה).

19מה ניתן ללמוד מהדמיון בין שתי המסכתות? כנראה שתיהן יצאו מיד עורך אחד. ואולי גם מותר ללמוד שלעורך, חשוב היה הצד האסתטי של עריכת המשניות.

20האיש שאמר לאשתו, הרי זה גיטך מהיום אם מתי מחלי זה – הגט כשר, כפי שעולה מן המשנה הקודמת.

21ועמד והילך בשוק וחלה ומת – השאלה היא האם מת מחולי זה או מחולי אחר, עומדים 19 השורש מופיע בלשון חז"ל בעי"ן או באל"ף. אותו אם מחמת החולי הראשון מת הרי זה גט ואם לאו אינו גט – לפי המשנה תקפות הגט תלויה באומדנה הרפואית. 20 התוספתא פ"ה ה"ב, והבבלי, עג ע"א, מדייקים שאם אמר "אם לא עמדתי מחולי זה", גם אם מת מפגיעה אחרת הרי זה גט. הבבלי (עג ע"א) מפנה את תשומת הלב לשאלה דומה בדיני רוצח. אדם שהיכה את פלוני והלה מת לאחר זמן, האם הוא נחשב כרוצח, או שמא המיתה נתפסת כאירוע המשך שאינו נובע ישירות מהמכה הראשונה. שאלה זו נדונה במשנת נזיר (פ"ט מ"ד; סנהדרין פ"ט מ"א). אנו דנו בשאלה זו בפירושנו לנזיר.

22במשנת נזיר יש מחלוקת על עצם האומדנה, כיוון שמדובר בפצוע, שהחלים ואחר כך התדרדר מצבו. אבל במשנת גיטין תקפות הגט תלויה באומדנה הרפואית ואיש אינו מפקפק בה באומדנה עצמה. משום שאין בה תהליך של החלמה חלקית. במשניות אין פירוט מי הם ה"אומדים" ובאילו כלים משפטיים הם משתמשים. יש מקום להשערה כי אנו יכולים לעקוב אחר המנגנון שפעל מטעם הקהילה היהודית. כידוע הייתה לקהילה מערכת שיפוט אוטונומית שהופעלה על ידי מועצת הקהילה. 21 ספראי, גבוה מעל גבוה.

23בין השירותים העירוניים הנזכרים במקורות נמצא גם הרופא המומחה (ויקרא רבה פרשה כו ה, מהד' מרגליות עמ' תקצז; 22 בנוסח הדפוס "קמיע מומחה", אבל בכתב יד ד שם "רופא מומחה". בבלי עבודה זרה כז ע"א; כח ע"א). במקורותינו סתם "מומחה" הוא מומחה לבית דין, כלומר שקיבל מינוי וסמכות עירונית. 23 בשני המקורות רק "רופא מומחה", והביטוי "מומחה לבית דין" לקוח ממשנת בכורות פ"ד מ"ה. ראו ספראי, הקהילה. בפפירוסים ממצרים אנו קוראים על תפקידם של רופאים עירוניים. אדם שנפגע בידי חברו פונה (בכתב) ללוגיסטס שפונה (בכתב) לרופא ומבקש ממנו (או מורה לו) לבדוק את פלוני בביתו. הרופא מדווח על מצב הפציעה. מסתבר שדיווח זה נעשה במסגרת הבירור המשפטי ומן הסתם שימש גם לאישור מחלה, וגם לאומדנה באשר לתשלום ומהות הפגיעה. אם הסדר זה פעל בקהילה היהודית הוא בוודאי היה משוכלל פחות ופורמלי פחות, אבל אפשר בהחלט שזה היה מתפקידיו של רופא מומחה.

24משנה ג מדגישה שהגט חל רק אם הוא חל מ'היום' ומצד שני רק אם בזמן מועד הנתינה היה ניתן לקיים את הגט. כלומר שהוא קיים, שהיא חיה. מהמשנה הבאה עולה שאמנם הגירושים טרם התקיימו, אך הם חלו בחלקם שכן מודגש בגט שהוא חל מהיום. במשניות הבאות (ה, ואילך) נחזור לשאלה זו.

25המשנה הקודמת מנתה מקרים שבהם הגט חל "מהיום" בתנאי עתידי, ומשנתנו עוסקת במעמד אישה זו בתקופת הביניים ובמותר והאסור לה ולבעלה בין מסירת הגט ובין מילוי התנאי. במשנה הקודמת ארבע. ההגבלות הנזכרות כאן לא מתאימות למקרה 1 שבו היא אינה מגורשת כלל. ולא מתאימות למקרה 4 שבו היא מגורשת לגמרי, ויכולות לחול רק במקרה 2: "מהיום אם מתי מעכשיו אם מתי הרי זה גט" או במקרה 3: "מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט אם מת חולצת ולא מתיבמת".