משנת ארץ ישראל על משנה גיטין ז:ד

1לא תתיחד עימו אלא בפני עדים – בתקופת הביניים, עד לקיום התנאי, או עד ביטולו, היא איננה אשתו באופן מלא, ולכן אסורים שניהם בקיום יחסי אישות. אסור להם להתייחד כשם שמי שכבר גירש את אשתו אסור להתייחד עמה. 24 ראו להלן פ"ח מ"ט. חכמים החמירו במגורשת מתוך שלבו גס בה ויש חשש עברה ולזות פה עוד יותר מאשר בזוג לא נשוי. אפילו עבד אפילו שפחה חוץ משפחתה מפני שליבה ( ה ) גס בשפחתה – אסור לה להתייחד עמו גם בנוכחות שפחתה. "לבה גס" הוא בדרך כלל ביטוי לכך שהאישה אינה נזהרת בצניעות בפני עבדיה משום שהם אינם נחשבים בעיניה כבני אדם. בחברה המודרנית נשמע הסבר זה כמוזר, אך בחברות של עבדים ומשרתים אנו שומעים על תופעה זו של בני אדם "מחוקים" שאינם נחשבים כבני אדם של ממש. אין גם כל איסור לגרותם, שכן אין הם נתפסים כבעלי רצון (וגירוי), אלא בבחינת חפץ או בהמה, ולכן האישה עלולה להתייחד בנוכחותם בלי שתתבייש. במשמעות זו מופיע המונח במדרש: "למה הדבר דומה? למלך שנשא אשה, והביא הנייר והלבלר משלו, עיטרה משלו והכניסה לביתו. ראה אותה המלך שוחקת לעבד אחד משלו, כעס עליה והוציאה. בא שושבינה אצלו ואמר לו מרי, אי את יודע מהיכן נטלת אותה, לא בין העבדים גדלה? וכיון שגדלה בין העבדים לבה גס בהן?!" (דברים רבה פרשה ג יז). הכלה מתרועעת עם עבדים ואינה רואה בכך פריצות כי לבה גס בהם. כאן היחס לעבדים יותר הומני, ו'ליבה גס' הוא רק תוצאה של החיים הקודמים במחיצתם.

2כמו כן מתואר במסכת סוטה כיצד מעמידים את האישה לקלון, וכולם מוזמנים לראותה חוץ מעבדיה ושפחותיה "מפני שלבה גס בהן" (סוטה פ"א מ"ו). כפי שהסברנו את המשנה שם, ההלכה נובעת גם מכך ששפחותיה ועבדיה מקנים לה ביטחון במעמדה.

3לב גס מופיע גם שלא בהקשר של עבדים, אלא של גברים ונשים רגילים: "רבי יהודה אומר הנשואות יתארסו והארוסות ינשאו חוץ מן הארוסות שביהודה מפני שלבו גס בה" (יבמות פ"ד מ"י). המדובר באיסור לשאת אלמנה אלא לאחר שלושה חודשים ממות בעלה, כדי שיתברר שאינה בהיריון. רבי יהודה מתיר לשאת את מי שהיתה מאורסת בלבד ולא הייתה נשואה בהנחה שאישה שהייתה רק מאורסת ולא נשואה לא קיימה יחסי אישות עם הארוס ואינה בהיריון, אבל נשואות רק תתארסנה ולא תינשאנה, וכן "ארוסות ביהודה". ביהודה נהגו לקיים יחסי אישות לאחר האירוסין, או לכל הפחות הייתה זו אפשרות לא בלתי סבירה, וממילא ייתכן שהאישה בהיריון מפני שלבו של בעלה הראשון גס בה, ולכן ייתכן שקיים עמה יחסי אישות. 25 למנהג יהודה ראו במפורט במבוא לקידושין ובפירושנו לכתובות פ"א מ"א ומ"ה.

4המונח מופיע באותה משמעות בהלכות דומות (משנה להלן פ"ח מ"ט ומקבילות), ובמשמעות דומה בסדרת הלכות. 26 משנה עדיות פ"ד מ"ז; תוספתא כתובות פ"א ה"ד; שמחות פ"ב הי"ב, עמ' 108. כמו כן: "אמר רבי יהודה ביהודה בראשונה היו מפשפשין את החופה ואת החתן ואת הכלה שלשה ימים קודם לחופה, ובגליל לא נהגו כן. ביהודה בראשונה היו מיחדין את החתן ואת הכלה שעה אחת קודם לחופה, כדי שיהא לבו גס בה" (תוספתא כתובות פ"א ה"ד), וכן משנת כתובות הדנה במי ש"עוברת על דת יהודית" (פ"ז מ"ו). המדובר בעבירות שהן בבחינת כיעור, בעיקר בתחום הצניעות. בתוספתא למשנה זו נאמר: "וכן היא שיוצאה וראשה פרוע, יוצא ובגדיה פרומים, ולבה גס בעבדיה ובשפחותיה בשכנותיה, יוצא וטווה בשוק, רוחצת ומרחצת במרחץ עם כל אדם, תצא שלא בכתובה מפני שלא נהגה עמו כדת משה וישראל" (תוספתא פ"ז ה"ו). "בגדיה פרומים" אינה רק מי שבגדיה אינם מסודרים. ראיה לכך היא המקבילה ש"צדדיה פרומים" (להלן), והכוונה לחלוק או כותונת המורכבים משני מלבנים גדולים המחוברים באזור הצוואר. את שני צדדי הבגד קשרו בשרוכים שיצאו מצדי מלבני הבד (איור 37). כך נסגרו צדדי הבגד וגוף הלובש או הלובשת לא נראה. "לבה גס" משמעו שאין היא נוהגת בצניעות בפניהם, כמו שאמרנו. בתוספתא סוטה יש הקצנה של עמדה זו: "זו מדת אדם רשע שראה את אשתו יוצאת וראשה פרוע, יצאת וצדדיה פרומים, לבה גס בעבדיה, לבה גס בשפחותיה... מצוה לגרשה..." (פ"ה ה"ט), אבל במשנה סוטה (פ"א מ"ו) אין עובדה זו שלבה גס בעבדיה ושפחותיה עילה לגנותה, והדבר מוצג כדרכו של עולם ולא כמעשה מגונה. 27 ראו עוד פירושנו לסוטה פ"א מ"ו.

5אם כן, במקורות מספר יש התייחסויות לאישה שלבה גס בשפחותיה. משנתנו רואה בכך דרך עולם שאינה ראויה לגינוי מיוחד; תוספתא כתובות רואה בכך עוון הראוי לגנאי ועילה לגרש אישה ללא כתובה, ותוספתא סוטה רואה בכך לא רק עילה אלא חיוב, בבחינת "מצווה לגרשה". אין בהכרח מחלוקת בין המקורות. "לבה גס" אינה התנהגות קונקרטית, יש לב גס ויש לב גס. את משנתנו ניתן להסביר במצב הרגיל של זלזול־מה בבגדים בפני שפחות, והמקורות האחרים באישה המשילה מעליה בפני שפחותיה, וגם בפני עבדיה, את כל חובות הצניעות.

6משנתנו מתייחסת רק לאישה. היא לא תתייחד עמו, ולבה גס בשפחתה, כאילו הבעל איננו בעל רצון משלו. אפשר היה לנסח את המשנה: "לא יתייחד עם אשתו אלא בפני עדים... חוץ מעבדו ושפחתו...". אלא שכל המשנה עוסקת במעמד האישה, ואפשר שעקב כך הדיון הוא עליה, מה עוד שהוא מוטל חולה על מיטתו. עם כל זאת, עריכת המשנה בדרך זו יוצרת רושם תת־הכרתי אצל הקורא שהעבירה תלויה בה, ועליה מוטלת כל חובת הצניעות. תפקיד האישה שלא לפתות את הגבר ולא ליצור מצב של פיתוי עקיף. הבעל אמור, אמנם, שלא לחטוא, אבל תפקיד הזהירות מוטל על האישה.

7מה היא באותן הימים – המשנה חוזרת לשאלת מעמדה בתקופה שבין מתן הגט לחלות התנאי.

8רבי יהודה אומר כאשת איש לכל דבר ורבי יוסי אומר מגורשת ואינה מגורשת – מימרתו של רבי יהודה עומדת לכאורה בניגוד לרישא: אם היא כאשת איש לכל דבר, מדוע נאסר עליהם להתייחד? כפשוטו לפנינו מבנה מקובל ורגיל שבו המשנה פותחת בקביעה כללית ואחריה מחלוקת, הראשון כדעה החולקת והשני כרישא (א, ב, א). מבנה דומה מצינו במשניות רבות. 28 ראו פירושנו למשנה שבת פ"ו מ"ד; ראש השנה פ"ד מ"א; עירובין פ"א מ"ה; מ"ט; שקלים פ"ד מ"ד; סוכה פ"ב מ"א; דמאי פ"ג מ"א; כלאים פ"ב מ"א; פ"ג מ"ו; שביעית פ"ז מ"ד, ואולי גם פ"ב מ"ג (ראו פירושנו שם); מעשר שני פ"ב מ"ב (לפי פירוש הר"ש והרא"ש); פ"ג מ"ו; פ"ה מ"ב; מי"ד; יבמות פ"ז מ"ג; נדרים פ"ב מ"ח; כתובות פ"ז מ"י (לפי חלק מהפירושים); גיטין פ"א מ"א; נדרים פ"ט מ"א; ערכין פ"ח מ"ו; פרה פ"י מ"א; שבועות פ"א מ"ז; פ"ג מ"ד (לפי אחת ההצעות בפירושנו); אהלות פ"י מ"ג; תוספתא קידושין פ"ה ה"א; אהלות פי"א ה"י, ואולי גם שם ה"ז, ועוד. בחלק מהמקרים מנסים הבבלי, הירושלמי או מפרשי התלמוד למצוא צריכותא והבדל הלכתי (נפקא מינא) בין הדעה הראשונה לשלישית. כאמור אין בכך צורך. אם כן שתי דעות לפנינו, רבי יוסי והרישא חד הם. התוספות מציעים שהרישא היא אליבא דרבי יהודה, שאינה מגורשת וכדי שלא יהא גט ישן (ראו להלן פ"ח מ"ד: "בית שמאי אומרים פוטר אדם אשתו בגט ישן ובית הלל אוסרין ואיזהו גט ישן כל שנתייחד עמה אחר שכתבו לה") אסרו עליה חכמים להתייחד עמו. לפי הסבר זה עדיין שתי דעות לפנינו.

9עם זאת, במקרה שלנו ייתכן שאכן שלוש דעות לפנינו. ייתכן שהרישא (לא תתייחד) מחמירה יותר מרבי יוסי, לדעת רבי יהודה מעמדה כנשואה ואם נאפה הרי היא נענשת כאשת איש לכל דבריה. לדעת הרישא מתוך הספק אינה מתייחדת עם בעלה, אך אם נאפה לא תיענש מתוך הספק. לדעת רבי יוסי במקרה כזה יהיה מעמד הנואפים "תלוי" – אם התמלא התנאי, הרי שהוברר למפרע שהאישה לא הייתה אשת איש בשעת המעשה ושניהם ייפטרו מעונש; אם לא התמלא התנאי, או שהבעל ביטל בינתיים את הגט, הרי שלמפרע נקבע כי האישה הייתה אשת איש בתקופה זו, על כל המשתמע מכך. כך מסביר רמב"ם את רבי יוסי.

10כפי שאמרנו, בתוספתא יש סדרת דיונים על שאלות הלכתיות דומות:

11ימים שבנתים 1. זכיי במציאתה, במעשה ידיה ובהפר נדריה, דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: ספק. רבי יוסה אומר: בעילתו תלויה, וחכמים אומרים: מגורשת לכל דבר ובלבד שימות. 2. לא תתיחד עמו אפילו על פי בנה קטן, לפי שאינה בושה לשמש כנגדו. 3. ראוה שנתיחדה עמו באפילה, או שישנה עמו במרגלות המטה, אפילו הוא ער והיא ישינה, הוא ישן והיא ערה, אין חוששין שמא נתעסקו בדבר אחר, ואין חוששין משום ביאה, ואין חוששין משום קידושין. [רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אף חוששין משום קידושין]. 4. ראוה שנים שנתיחדה עמו – צריכה הימנו גט שני, אחד – אין צריכה הימנו גט שני. אחד בשחרית ואחד בין הערבים, זה היה מעשה ובא ושאל רבי לעזר בן תדיי לחכמים, ואמרו: אחד הן, ואין צריכה הימנו גט שיני (פ"ה ה"ד).

12לפנינו שלוש או ארבע דעות:

131. לפי רבי יהודה היא אשת איש לכל דבר, כמו במשנה.

142. לדעת חכמים היא מגורשת, וזו הרישא של המשנה שהיא אינה אשתו ולכן לא תתייחד עמו.

153. לפי רבי מאיר מעמדה בספק.

164. לפי רבי יוסי בעילתו בספק – משפט זה עמום, ולא ברור האם מדובר בספק אם יש להעניש אותה על בעילת אחר או שבעילתו של הבעל אסורה.

17ההלכה השלישית איננה כרבי יהודה, ואיננה כתנא קמא במשנה. לפי המשנה היא אינה אשתו ולא יתייחד עמה, ואילו לפי המשפט השלישי היא אינה אשתו אך אין לחשוש מייחוד. יש לזכור שהמשנה עוסקת בעיקר בעיכובים עקב מחלתו האנושה, ובדרך כלל כשהוא חולה אנוש אין חשש אמִתי ממעשה מכוער. אלא שהתנאי יכול להיות גם שתתן לו מאתיים זוז, כמו במשנה הבאה, ועל כן נימוק זה דחוק. אין גם לחשוש שמא קידשהּ בביאה וכאילו נשא אותה מחדש. רבי יוסי ברבי יהודה סבור שחוששים, כלומר כתנא קמא במשנה.

18ההלכה הרביעית ממשיכה את קודמתה ומניחה כי איסור הייחוד קיים, אך קובעת כי ההשלכות של איסור זה תקפות אך ורק אם ישנה עדות תִקְנית לכך שהתייחדו.

19אם כן, בסך הכול חמש דעות לפנינו. בנוסף על ארבע הדעות הרשומות, קיימת מחלוקת לדעת מי שסבור שהיא איננה אשתו, האם יש לחשוש מייחוד ומעשה מכוער או שאין לחשוש לכך, ואם אנו חוששים צריכה גט שני.

20בירושלמי (מח ע"ד) מובאים נוסח ופרשנות שונים לתוספתא. המספרים הם מספרי ההלכות שבתוספתא:

213. "נתייחדה עמו כדי בעילה חוששין לה משום בעילה ואין חוששין לה משום קידושין. רבי יוסי בירבי יהודה אומר אף חוששין לה משום קידושין" – זו עמדה החולקת על מספר 3 בתוספתא והיא לא כדעת התנא רבי יהודה. רבי יוסי ברבי יהודה בתלמוד חוזר על דעתו שבתוספתא, אבל המחלוקת כבר איננה קיצונית אלא רק בפרטים. רבי ירמיה (האמורא) מסביר את המחלוקת: "רבי ירמיה פתר מתניתא, נתייחדה עמו כדי בעילה חוששין לה משום בעילת זנות ואין חוששין לה משום קידושין בבעילה . לא נתייחדה עמו כדי בעילה אין חוששין לה משום כלום" (שם), וברור שאם התייחדה עמו זמן קצר מדי, ואולי גם אם הוא חולה ואינו מסוגל לבעילה, אין חוששים לקידושין, אבל כמובן הדבר אסור.

224. "רבי יוסי פתר לה מתניתא, נתייחדה עמו כדי בעילה חוששין לה משום בעילת זנות ואין חוששין לה משום קידושין בבעילה. רבי יוסי בירבי יהודה אומר אף חוששין משום קידושין בבעילה. לא נתייחדה עמו כדי בעילה אין חוששין לה משום קידושין בכסף . רבי יוסי בירבי יהודה אומר אף חוששין לה משום קידושין בכסף " (שם). כאן התוספתא מחמירה ומכלילה מרכיב נוסף: חשש שהבעל קידשה בכסף. זו כבר הפרזה רבה, שכן אם כך בכל מקרה צריך לחשוש שכל ייחוד היה הזדמנות לקידושי כסף. ההחמרה היא אפוא כדי למנוע כל לזות שפתיים, או כדי להרחיק ביניהם באופן מוחלט (באמתלה של חשש ללזות שפתיים).

23הירושלמי ממשיך: "אמר רבי אבין, אתיא דבית שמאי כרבנין ובית הלל כרבי יוסי בירבי יהודה. ליידא מילה? (לאיזה דבר?) רבי לעזר אומר ליורשה, דתנינן תמן וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפר נדריה. אמר רבי זעירא זאת אומרת שהיא כאשת איש לכל דבר" (שם). הירושלמי קושר זאת למחלוקת בפרק הבא (פ"ח מ"ט) ששם חלוקים התנאים הקדומים האם מי שגירש את אשתו ושהה אתה בפונדק חייב גט נוסף. המדובר בהלכה הרביעית בתוספתא (האם צריכה גט שני). ברור שהדבר אסור ומכוער, אבל השאלה היא האם יש לחשוש לקידושין. כל התנאים שהצריכו זאת הם כדעת בית הלל, ומי שלא הצריך גט (ואומר שאין חשש לקידושין) הוא כדעת בית שמאי. מתברר שלפי הירושלמי דעת בית שמאי לא נדחתה ויש מימרות ברוח דבריהם. 29 לתופעה זו ראו ספראי, הכרעה כבית הלל. עם זאת, יורשה לנו לפקפק בהשוואה. שם המדובר במקרה רגיל של גט וכאן בתקופה הקצרה, יחסית, שבין נתינת הגט לתנאי; שם הם התייחדו בפונדק, במקום פומבי למחצה, שאליו הזדמנו במקרה, וכאן בביתם (אגב הטיפול בחולה, או אגב חיים סדירים). אין ביטחון שבית שמאי יתמידו בדעתם שאינה צריכה גט נוסף, שכן בבית הפיתוי רב יותר. 30 ראו להלן פ"ח מ"ד, ושם ברור שגם לדעת בית שמאי היא איננה אשת איש לכל דבר, בניגוד לרבי יהודה.

24את דברי רבי מאיר ורבי יוסי מסביר הירושלמי לעניין קרבן אשם או חטאת: "בעילתה מהו? אית תניי תני בעילתה ברורה, ואית תניי תני בעילתה ספק. מאן דאמר בעילתה ברורה מביא אשם תלוי, ומאן דאמר בעילתה ספק, מת פטור, לא מת מביא חטאת" (מט ע"א). אם כן זו ממש מחלוקת. לדעת שניהם היא אסורה כמובן בבעילה לזר (ובייחוד), והשאלה היא כאשר נבעלה בשוגג לזר, האם הם חייבים מיד באשם תלוי (שכן הם עדיין לא יודעים אם יתקיים התנאי או לא), או שמא ימתינו לראות אם יתקיים התנאי, ולפי זה יביאו קרבן ודאי או ייפטרו לגמרי. קשה להבין את ההחמרה שתביא חטאת ודאי הרי כשחטאו לא הייתה ודאות בעבֵרה, וזו חומרה מן הסתם, כדי להרחיק מעבֵרה. הדעה "בעילתה ברורה" איננה במשנה, היא דעה נוספת (שישית). אשר לדברי רבי מאיר ורבי יוסי, אין הם חולקים אלא שרבי מאיר מדבר על העיקרון (בעילתה ספק) ורבי יוסי על קרבן האשם.

25הברייתא מצוטטת בבבלי, שוב בניסוח קרוב לתוספתא. הדעה שחוששים לקידושי כסף חוזרת, ואת המחלוקת על גט שני מיסב הבבלי למקרה שראוה שני עדים שנבעלה: "דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מחלוקת כשראוה שנבעלה, אבל לא ראוה שנבעלה – דברי הכל אין צריכה הימנו גט שני" (עג ע"ב). שאלת הקרבן אינה נזכרת בהיגד זה, ודברי רבי יוסי אינם מצוטטים. אבל בסוף הדף מצוטטת ברייתא שנידון בה עניין הקרבן ואף רבי יוסי נזכר בה.