משנת ארץ ישראל על משנה גיטין ז:ה

1אמר לאשתו, הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז – למתן הגט מצורף תנאי של תשלום. במקרה או שלא במקרה התשלום הנקוב כאן הוא בגובה הכתובה. אפשר שזו דרך לעקיפת הכתובה, ואפשר שזו דוגמה מקרית. מכל מקום, לפנינו מקרה פשוט של תנאי. בימינו מרבית התנאים מעין אלו הם ניסיונות של הבעל לסחוט את האישה תוך ניצול כוחו כנותן הגט. מובן שאי אפשר לדעת מה הרקע המשפחתי שעליו חשבה המשנה כשניסחה מקרה זה.

2הרי זו מגורשת ותתן – היא מגורשת מעכשיו וחייבת לו סכום כסף. מלשון התנא מסיקים חכמים שהגט הוא מעכשיו, ומועד תחולתו אינה מותנית במתן הכסף. כפשוטו, וכפי שאומר הבבלי הגט מותנה בכך שבסופו של דבר יימסר הכסף. לפי רב יהודה בוודאי, ונראים הדברים שגם לפי רב הונא, אם בפרק זמן כלשהו יתברר שהכסף לא ישולם (כגון שמת אחד מהם והיא טרם שילמה) התברר למפרע שהגט לא חל, כך שהכסף נותר כחוב כספי המנותק מהגט.

3משנה ה איננה לכידה עם משנה ג. במשנה ג התנאי היה מות הבעל, והמשנה קבעה שחייב להיכתב בגט שהוא מהיום. עתה אין הגבלה כזאת. יש אמנם הבדל קל בלשון. במשנה ג "אם מתי" (אם אמות) ובמשנתנו "על מנת" ניתן היה לפטור את שינוי הלשון כמשני (עריכות שונות), ואולי מתכוונת המשנה להדגיש דווקא את הבדל המינוח. "על מנת" לא נתפש כתנאי אולטימטיבי, אלא כתקווה מעין נספח לתנאי. לפי דרכנו אם רצתה המשנה לומר שההבדל בגט תלוי במינוח התנאי, הייתה אומרת זו. לפיכך מתבקשת הטענה שהמשנה שלנו (משנה ה') איננה דורשת שייכתב מהיום ולאחר התשלום, ובכל זאת הגט תקף מיום נתינתו.

4ברם, להלן בפירושנו למשנה ו נראה שהתוספתא קובעת במפורש שכל 'על מנת' הוא כהיום, כלומר שמשנתנו מהלכת בדרכה של משנה ג. כבר משנה ג קבעה שצריך להיכתב 'מהיום' ומכאן ואילך היא מניחה שכאילו כך כתוב בגט (כך יש לפרשו), ואיננה חוזרת על אותו דין. במשנה ו נחזור לנושא. לדעתנו, כל התנאי מוקשה. אדם רשאי לגרש את אשתו, אך מהיכן נשאבת הסמכות לחייבה ממון בעתיד. סתם בעל החי עם אשתו איננו יכול פתאום לבוא ולדרוש ממנה כסף, שלא במסגרת הסכם הנישואים. למה רשאי הוא להכתיב לה חוב עתידי, מי שמו לכך? עבור המשנה, התלמודים והמפרשים שאלה זו פשוטה, זה תנאי הגט, ואם לא תמלא את התנאי הגט בטל. בידי האישה להחליט אם לקבל את התנאי, או לא לקבל, ואז איננה מגורשת.

5העמדה זו של האישה כחייבת לציית לכל גחמה של הבעל ללא בסיס משפטי, נראית בעינינו קשה. יתר על כן להלן (פ"ט מ"א) נדון בתנאי אחר, ושם נקבע שגט עם תנאי עתידי פסול (לדעת חכמים). ניתן למצוא חילוקים בין משנתנו למשנה להלן, אך כפשוטו אלו גישות שונות, ומשנתנו כרבי אליעזר שם שהתנאי תקף והגט תקף, והיא חייבת למלא את התנאי. אם לא תמלא את התנאי גירושיה מתבטלים בדיעבד (מצב בעייתי בפני עצמו).

6על מנת שתתני לי מיכן ועד שלושים יום נתנה לו בתוך שלושים יום מגורשת ואם לאו אינה מגורשת – נקבע מועד לתשלום, ואם לא עמדה בו התנאי הופר והגט בטל. בניגוד למשנה הקודמת (ג) משנתנו אינה מתייחסת כלל לשאלה ממתי הגט חל. ברור שהגט חל מרגע נתינתו, ואילו במשנה ג נדרש הבעל להדגיש "מהיום". אין זו מחלוקת, אלא עיסוק בנושאים שונים, גם הלשון שם שונה מהלשון כאן. במשנה ג נדונו תנאים עתידיים שהגט אינו יכול להתקיים בהם, שכן לאחר מות האדם הוא אינו כשיר לגרש. משום כך נדרשה שם הקדמת התקפות ל"היום". לעומת זאת, משנתנו עוסקת בתנאים שאין בעיה עקרונית עם תקפותם ועל כן לא התייחס התנא לנקודה זו. התוספתא מבהירה: "שכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי" (פ"ה ה"ו), כלומר במשנתנו הגט כשר, ואין זה נושא המשנה.

7אמר רבן שמעון בן גמליאל מעשה בציידן באחד שאמר לאשתו הרי זה גיט [ י ] ך על מנת שתתני לי איסטליתי ואבדה אסטלתו – התנאי הוא החזר האיסטלה. איסטלה או איצטלא היא סוג של טוניקה שבספרות הרומית התייחדה לנשים. המדובר במעין שמלה שבה חור להשחלה של הראש. 31 קרום, ביגוד, עמ' 77-75; לטוניקה של הגבר ראו שם, עמ' 31 ואילך. לפי ההקשר מדובר באיצטלא של גבר, כלומר ההבחנה שבספרות הקלסית לא נשמרה בתנאי השפה המקומית. השפה המקומית היוונית, המכונה "קוינה", הייתה שפה עממית יותר שהרבה פרטים שהקפידו עליהם בשפה היוונית ה'קאנונית', נבלעו בה ללא הבחנה. גם במסכת יומא נזכרת איצטלא של גבר, במקרה זה הכוהן הגדול (פ"ז מ"ד). כן משמע ממקומות נוספים שבהם נעשה שימוש במונח זה. 32 בבא מציעא קיג ע"ב; שבועות לג ע"ב, ועוד. ב־צ, פ1 שנים עשר חודש. האיצטלא מופיעה במקורותינו בדרך כלל כבגד יקר ביותר, ומשמעות זו משתמעת גם ממשנתנו. 33 כך, למשל, נתן יוסף לאחיו איצטלות (בראשית מ"ה, כב לפי תרגום אונקלוס ויונתן). ראו עוד משנה יומא פ"ז מ"א; בבלי שבת קכח ע"א, ועוד.

8אמרו חכמים [ תתן ] – נוסף בשוליים, לו את דמיה – "איצטלא" היא חפץ מסוים, אבל מתן דמי החפץ נחשב כמילוי התנאי, שכן את התנאי אי אפשר לקיים. כך מוסבר בירושלמי, והאמוראים נחלקים האם כך הדין בכל התחייבות או רק משום שהקלו בתנאי גיטין (מט ע"א). הבבלי מדקדק יותר בצד המשפטי ורואה בכך מעשה לסתור, הרי הכסף איננו מילוי התנאי. הבבלי "משחזר" כאן מחלוקת תנאים שבה יש הטוען שחייב לתת לו את האיצטלא דווקא.

9בסדרת סוגיות מביאה המשנה מעשה. לעתים אין הוא בדיוק כהלכה שהוא בא להדגים. כפשוטם של דברים, עורך המשנה בא להסביר כיצד מתקיימת ההלכה בתנאי המעשה, והסברנו זאת לעיל פ"ד מ"ז. בזיהויה של ציידן דנו באותה משנה.