משנת ארץ ישראל על משנה גיטין ח:ג

1וכן לעיניין הקידושין – אם זרק את הכסף קרוב אליה היא מקודשת, קרוב אליו אינה מקודשת, מחצה על מחצה – ספק, ולעניין החוב – וכן הדין ביחסים בין בעלי חוב. אמר לו – בדפוס נוסף " בעל חובו ", זרוק לי חובי וזרקו לו קרוב למלוה זכה הלווה קרוב ללוה הלוה חייב מחצה למחצה שניהן יחלוקו – במקרה זה המלווה ביקש (דרש) חזרה את הכסף שפלוני חייב לו. הלווה זרק לו את הכסף, והכסף נפגע, נשרף או הושמד. אם זרק את הכסף קרוב למלווה, המלווה קיבל את כספו, ומעתה הכסף הוא באחריות המלווה, ואם ניזוק הלווה פטור מתשלום נוסף. אבל אם הכסף קרוב ללווה, החוב לא שולם, ואם הכסף אבד, הלווה טרם שילם את חובו. בגיטין וקידושין אין אפשרות ש'יחלוקו' אבל בחוב קיימת אפשרות כזאת והיא מנוצלת.

2מהמשנה משמע שממון המוטל בספק חולקים, ואין אומרים "המוציא מחברו עליו הראיה". אמנם לשטר אין מוחזק, אך אם הכסף כבר אינו מוטל על הקרקע ביניהם. אולי יש מי שמוחזק בממון (אדם שלישי שנטל את הכסף) או שהכסף הושמד. אבל הספק הבסיסי נותר. האם התשלום שולם או לא. בדרך כלל בשאלות של ספקות ממוניים, יש מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל, בית שמאי ובית הלל הנחלקים מה דינו של ספק ממון שיש לו שני תובעים בעלי כוח וטיעון שווים. בית שמאי פוסקים: יחלוקו, ובית הלל נוקטים המוציא מחברו עליו הראיה, כלומר "נכסים בחזקתם".

3דנו בכך בהרחבה בפירושנו לכתובות פ"ב מ"ו-מ"ט. ראינו כי עמדות דומות של שני הבתים מופיעות במשנה בבא בתרא: "נפל הבית עליו ועל אביו או עליו ועל מורישיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב יורשי האב אומרים הבן מת ראשון ואחר כך מת האב בעלי החוב אומרים האב מת ראשון ואחר כך מת הבן בית שמאי אומרים יחלוקו ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן" (פ"ט מ"ח-מ"ט), וכן במשנת בכורות: "רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשיהן כאחד... מת אחד מהן רבי טרפון אומר יחלוקו רבי עקיבא אומר המוציא מחברו עליו הראיה". 12 בכורות פ"ב מ"ו, והשוו שם מ"ז-מ"ט; תוספתא פ"ב ה"ח-ה"ט, מהד' צוקרמאנדל עמ' 536, וראו שם פט"ו מ"ז, ששם רבי עקיבא מהלך בדרך מוסרית הרבה יותר. רבי טרפון מקורב לבית שמאי ובמקרים רבים מהלך בשיטתם, והוא מעדיף חלוקה שווה. רבי עקיבא, לעומתו, מעדיף להטיל את נטל הראיה על התובע.

4משנת בבא מציעא דנה בוויכוח דומה בין שניים שמצאו טלית (פ"א מ"א), ופוסקת "יחלוקו" וזו עמדה כדעת בית שמאי, 13 אין זה מפתיע שמשנה סתמית פוסקת כבית שמאי וראו ספראי, הכרעה כבית הלל. או קרוב לה. לכאורה אפשר שזו דעת הכול, שכן שם שניהם מוחזקים (ושניהם אינם טוענים שההחזקה היא הוכחת בעלות קודמת, שהרי זו מציאה), אבל התוספתא שם (פ"א ה"א) פוסקת שכל אחד מקבל את מה שתפוס בו, והמוציא מחברו עליו הראיה. ספק אם התוספתא חולקת על המשנה או מפרשת אותה בלבד, שכן במשנה שם מדובר במקרה שאף אחד אינו תפוס. שאלה זו מעסיקה את סוגיית התלמודים למשנת בבא מציעא (ירושלמי פ"א ה"א, ז ע"ד; בבלי, ב ע"א ואילך). בשניהם מקובל שלתפוס עמדת יתרון: "הכל הולך אחר התפוס בעדים" (ירושלמי שם). אין שם מחלוקת מפורשת בין בית שמאי לבית הלל, אלא מחלוקת סתמית. אבל מכיוון שאנו יודעים על מחלוקתם, סביר לייחס את העמדות במשנה ובתוספתא לבית שמאי ולבית הלל בהתאמה (כלומר שהמשנה מנוסחת קרוב לבית שמאי, והתוספתא מעמידה את המשנה כך שתתאים לבית הלל).

5הכלל שלפיו המוציא מחברו עליו הראיה מקובל בספרות התנאים ללא עוררין, והוא הכלל הבסיסי של דיני ממונות, בפירושנו למשנת בבא מציעא נזכיר גם תנאים אחרים שלהם עמדות שונות. בוויכוח בין שניים אי אפשר להפקיע ממון מאחד הצדדים ללא הוכחה, וחובת ההוכחה על התובע (בבא קמא פ"ג מ"א). בהשאלה הועבר הכלל לכל ספקות טובין, כולל ספקות בדיני הרמת תרומות ומעשרות (משנה בכורות פ"ב מ"ו-מ"ח; תוספתא חולין פ"ג הי"א מהד' צוקרמאנדל עמ' 504 ועוד). 14 בתוספתא חולין פ"ג הי"א הספק הוא אם המחט שנמצאה בבית הכוסות הייתה שם לפני המכירה, ואז המוכר צריך להחזיר את הכסף או שבאה לשם אחרי המכירה, ואם כן זהו ספק ממוני. הוא הדין במשנת שבועות (פ"ז מ"ד), שם רבי מאיר פוסק כבית שמאי.

6במשנת ביכורים מצוטט הכלל בשמו של רבי אליעזר (פ"ב מ"ג), ובידוע, רבי אליעזר מהלך בשיטת בית שמאי. 15 גילת, משנת רבי אליעזר. הווה אומר, גם בית שמאי מקבלים את הכלל, אלא שבית שמאי מעדיפים את החלוקה השווה על פני העדיפות למחזיק, אך במקרה כמשנת בבא בתרא, כשההחזקה אינה שלמה, נעור הוויכוח וניסחו אותו במפורש כמחלוקת בין הבתים. משניות סתמיות אחרות מהלכות בשיטת בית שמאי ומעדיפות להעמיד נכסים בחזקתם, אך במקרה שאין חזקה נקבע ש"יחלוקו" (משנתנו ומשנת בבא בתרא פ"ב מ"ו).

7כללו של דבר, בית שמאי מעדיפים לחלק ולא להשתמש בטיעון "המוציא מחברו עליו הראיה" (או "יעמדו נכסים בחזקתם"), ובית הלל מעדיפים את הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה". עם זאת, שני הבתים מסכימים על עצם הכללים וחולקים רק בעדיפות, לאיזה כלל עדיפות. 16 ראו עוד בבא בתרא פ"ט מ"ח-מ"י. בבא קמא פ"ג מי"א בכמה מהמקרים יש מחלוקת מה עדיף, ובאחד מהם יש הסכמה בין שני הבתים.

8אם כן שני הכללים הידועים בעולם ההלכתי "המוציא מחבירו עליו הראיה", לעומת "ממון המוטל בספק יחלוקו" הם מחלוקת גלויה. בדרך כלל שנויה במשנה רק אחת הדעות, אבל במשנת כתובות (פ"ח מ"ו ומקבילתה יבמות פ"ד מ"ג) הן מוצגות בבירור כמחלוקת בית שמאי ובית הלל, ובתלמוד הבבלי כמחלוקת סומכוס ורבנן (בבלי בבא קמא לה; ע"ב בבא מציעא ב ע"ב). אף על פי כן הבבלי עמל להסביר שאין כאן מחלוקת חזיתית, וברוב המקרים הנידונים יסכימו שני החולקים בדין בגלל נסיבות מיוחדות. 17 ראו משנה ביכורים פ"ב מ"ו, בכורות פ"ב מ"ו-מ"ח; תוספתא חולין פ"ג הי"א, מהד' צוקרמאנדל עמ' 504 ועוד. ואכן מסתבר שיש מקרים שבהם יודו בית שמאי לבית הלל, אך המחלוקת היא חזיתית ונרחבת.

9בספרות הראשונים דיונים רבים בפרשה, וזאת בעקבות הנסיון ההרמוניסטי של הבבלי. בירושלמי בדרך כלל מוצגות שתי הדעות כמחלוקת: "אמר רבי יוחנן זו להוציא מידי סומכוס, שאומר כל הספיקות יחלוקו" (ירושלמי בבא מציעא פ"ח ה"ד, יא ע"ד). 18 ראו עוד תלמוד ירושלמי, כאן פ"א ה"א, מג ע"ב. שם החולקים הם רבי ורשב"ג. עם זאת בהמשך הסוגיה שם גם ניסיון להציע מקרה שבו אין מחלוקת חזיתית בין התנאים. מכל מקום החומר התנאי ברור, ואנו קיצרנו בדיון כאן.

10כפשוטה, משנתנו כבית שמאי והיא מצטרפת למשניות רבות המציגות את 'חולקין' כפתרון מיטבי. בכך מצטרפת למשניות רבות שנסתמו כדעת בית שמאי. 19 למשניות כדעת בית שמאי ראו ש' ספראי, הכרעה כבית הלל. אפשר שהירושלמי חש בקושי שהמשנה קרובה לבית שמאי, ולכן הסביר ש"יחלוקו" בעלות של כתיבת שטר חדש, שהרי כאילו אין ויכוח על עצם החובה הכספית. התירוץ חריף, אך איננו פשט. ברם, ייתכן שהמוטיבציה של הירושלמי איננה זו, אלא הקושי הוא שממקורות אחרים יוצא שכל עוד לא נכנס החוב/הקידושין/הגט לתוך רשות המלווה/האישה כאילו לא ניתן, ואם כן הדין כאן היה צריך להיות "אינה מגורשת".

11היתה עומדת בראש הגג וזרקו לה כיון שהגיע לאוור הגג הרי זו מגורשת – הגג הוא שטח בבעלות נפרדת, וברגע שהיא בו הרי הוא כחצרה. לא נאמר שהגג צריך להיות שלה, וכפי שאמרנו שליטתה קובעת ולא הבעלות הפורמלית. "כיון" בעברית הנהוגה כיום היא משמשת בעיקר כמילת סיבה, אבל בראשיתה היא מציינת זמן ומשמשת לתיאור הפעולה הקובעת (כמו "כאשר"), לעתים היא אף מופיעה כתיאור זמן בפני עצמו ולא במסגרת שרשרת אירועים. כך מציעה הגמרא כדי שבצק לא יחמיץ: "אפשר יעשנה בדפוס ויקבענה כיון" (פסחים לז ע"א; שם נד ע"א). נראה שיש לקבל את פירוש הערוך ש"כיון" כאן פירושו "מיד". 20 ערוך השלם, כרך ד, ערך "כיון", עמ' 207. כמעט כל המשניות שבהן הביטוי מופיע 21 נזיר פ"א מ"ט; פ"ו מ"ט, ועוד. מתפרשות יפה לפי פירוש זה, וכן משנתנו.

12הוא מלמעלן והיא מלמטן וזרקו לה כיון שיצא מרשות הגג ונימחק או נישרף הרי זו מגורשת – המשנה אינה מזכירה שיש צורך באמירה שלו, ומסתמכת על כך שהלומד מכיר הלכה זו מהמשנה הקודמת.

13משנתנו מקלה מאוד במרכיב של השליטה ומרחיבה מאוד את מרכיב הרשויות והקניין. אם הגט באוויר עדיין אין הוא בידה, אך די בכך שיצא מ"רשות הבעל". הבבלי מסביר שיש לגג מעקה, ולכן היא יכולה לשמור על הגט (עט ע"א). התלמוד מעמיד כך את המקרה הקודם – "היתה עומדת בראש הגג וזרקו לה", אבל את המקרה הזה מעמיד באופן אחר – "כגון שהיו מחיצות התחתונות עודפות על העליונות", אך שוב, הגבלה זו איננה במשנה.

14בכך סיימה המשנה את עיסוקה העיקרי בשאלות הספק.