משנת ארץ ישראל על משנה גיטין ח:ב

1אמר לה כינסי שטר חוב זה או שמצאתו מאחוריו קורא 6 בכתב היד מנוקדת הרי"ש כאן בצירה, אך נראה שאין זו אלא טעות, כפי שעולה מן ההקשר. במשפט הבא מנוקדת המילה בכתב יד זה בקמץ, וכך גם בכתב יד פרמה בשתי הפעמים. בכתבי יד מהענף הבבלי – "קוראה", "קוראתו" וכיוצא באלו. והרי הוא גיטה – הוא נתן לה את הגט, אך הטעה אותה והיא לא ידעה שזה גט, אינו גט עד שיאמר לה [ הרי ] הוא גטך – ידיעתה היא מרכיב חיוני במעמד קבלת הגט. המשנה משקפת תפיסה של האישה כתמימה וחסרת בקיאות, ואולי גם נעדרת ידיעת קרוא וכתוב על בוריו, שרק במקרה ולאחר מעשה בכל זאת קראה את הכתוב בשטר. אפשר כמובן להעמיד את המשנה כתאורטית, אבל בכל זאת אין זה מקרה שאין דיון מקביל במקרה שנותן שטר הטעה את חברו בצורה דומה, שכן אין לכך כל משמעות. רק בגט אישה יש צורך במודעות של האישה להליך הגט. המשנה מתארת מקרה ומשיחה לפי תומה, ואגב כך משקפת תודעה. תודעה זו של תפישת האישה משתלבת יפה בכל הידוע לנו על דמות 'האישה' באופן כללי בספרות חז"ל, וכנראה גם במציאות התקופה. היו כמובן גם נשים עסקניות ופעילות בתחום הכלכלי, ועסקנו בכך בפירושנו לכתובות פ"ה מ"ה. אבל המשנה שלנו מתרה לא לנצל את חולשתה של האישה ואת אי בקיאותה. אין תיאור של מקרה דומה שהאישה כתבה שטר גט כאילו בשם הבעל, נתנה לו את הגט ואמרה לו 'תן לי את הנייר חזרה' (איור 41).

2נתן בידה והיא ישינה או – המילה "או" היא כנראה טעות, איננה בעדי נוסח אחרים וקשה להולמה נעורה קורָא והרי הוא גיטה אינו גט עד שיאמר לה הוא גיטיך – שני המקרים הללו נמצאים גם בתוספתא אבל בה יש גם מחלוקת:

3אמר לה: 'כינסי שטר חוב זה' או שמצאתו מאחריו, והרי הוא גיטה ואחר כך אמר לה, 'הוא גיטיך', רבי אומר: גט, רבי שמעון בן לעזר אומר: אינו גט, עד שיאמר לה בשעת מתנה 'הוא גיטיך'. נתנו בידה והיא ישינה, ניעורה קורא והרי היא גיטה, ואחר כך אמר לה 'הוא גיטיך', רבי אומר: גט, רבי שמעון בן לעזר אומר: אינו גט, עד שיאמר לה בשעת מתנה הוא גיטיך (פ"ו ה"א).

4המשנה דורשת אמירה, אך אינה תולה זאת במפורש בזמן המסירה. או שהמשנה איננה ערה לבעיה שמעלה התוספתא, והתוספתא מאוחרת למשנה ומעלה שאלה מרמה שנייה, שאלה של פירוט. לפי הבבלי משנתנו כרבי ולפי הירושלמי משנתנו כרבי שמעון בן אלעזר, אך גם אפשר שהמשנה איננה כשניהם ואיננה סבורה עדיין שיש חשיבות לשאלה מתי נאמר המשפט.

5בתוספתא רבי שמעון בן אלעזר קובע במפורש כי האמירה חייבת להילוות למסירה, ואם לא נעשה כן הרי שאי אפשר לאמר "הרי הוא גיטך" למפרע. רבי, לעומת זאת, אינו רואה בדרישה לאמירה בזמן המסירה דרישה מהותית, אלא שלדעתו גם אם אמר 'הא גיטיך' לאחר שקראה וגילתה שזהו גט – כשר, ועל כן אם לא הייתה אמירה בשעת המסירה הרי שהגט תקף קל וחומר במקרה של הטעיה. 7 'מצאתו מאחוריו' איננו הטעיה, אלא שתיקה. עמדה זו עשויה להתבסס על קריאה דייקנית בפסוקים: הנתינה לאישה נדרשת במפורש בתורה, אך התורה אינה מזכירה אמירה כלל. מכאן עשוי היה רבי להסיק כי על אף הנורמה המחייבת של אמירה, הרי שגם אם האמירה תהיה מאוחרת למסירה, הגט כשר.

6כיצד מתבצעת האמירה הנזכרת במשנה? אמירה כזו צריכה להיאמר, מן הסתם, בפני עדים, והיא גם פתח לדרישה שתיאמר לפני בית דין. מכאן רק צעד אחד לכך שבית הדין צריך לאשר את הנתינה והאמירה, לקבוע לשם כך זמן וכללי התנהגות. כל אלה עדיין אינם במשנה, ובמשנה נעשה הצעד הראשון לקראת הפיכת הנתינה של השטר מנושא טכני למעמד טקסי במידת מה. כך גם הפכה במהלך הדורות כתיבת שטר הגירושין למעמד טקסי.

7כבר ראינו שכתיבת הגט מתחילה בהוראה מנוסחת של הבעל לכתוב גט ייעודי, כולל התנגדות לגט מוכן שהוכן בשביל מקרה אחר. עתה נדרשים כללי מסירה. המשנה חותרת אפוא לטקס מסודר, עם זאת המשנה מתארת נתינת גט גם ללא טקס ("זרק לה"), אך שוללת חלק מהמקרים. כך נוצר מצב שמי שחפץ שלא תתעורנה בעיות יבצע את כל התהליך הפיקוח ציבורי (בבית דין) ובמעמד מוסדר. אם אין נתינה כזאת של הבעל לאישה, צריכה הנתינה להיות בפני עדים (לעיל פ"ו מ"ב).

8נראה שבמקרה רגיל כשדיברו ביניהם על גירושין, אין צריך לומר דבר, כך משמע מן המשנה במעשר שני פ"ד מ"ז: "היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה גיטה וקדושיה ולא פירש. רבי יוסי אומר דיו, רבי יהודה אומר צריך לפרש". מצב כזה קיים וגם המשנה משקפת תקופה שבה ניתנו גיטין ללא מעמד מוסדר, אך דרישות המשנה מניחות את תשתית הצורך במעמד מוסדר. זאת יש לזכור, הקידושין נערכו בסדרת טקסים מוסדרים, ויש לצפות לכך שפירוקם יחייב גם הוא לא רק פרטי דין אלא גם טקס חברתי.

9כבמקומות שונים במשנה אף כאן אנו רואים כי רבי הציב במשנה עמדה השונה מעמדתו האישית, במקרה זה עמדת ביניים בין עמדתו ובין עמדת בן דורו, רבי שמעון בן אלעזר.

10בחלק האחרון של משנה זו אין ביטוי לאי הבנה של האישה כמו ברישא של המשנה. היא עירנית, יודעת לקרוא ללא כל הגבלה (איור 42).

11היתה עומדת ברשות הרבים וזרקו לה קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת – הגט שבקרבת האישה הוא בשליטתה, לכן אם הוא קרוב אליה הוא תקף.

12מחצה למחצה מגורשת ואינה מגורשת – היא מגורשת מספק, ובמצב כזה מטילים עליה את כל החומרות כדברי התוספתא הנסובים על משנה ז בפרק הקודם: "בינתים מטילין אותו לחומרו, מגורשת ואינה מגורשת" (פ"ה ה"ז). כפשוטם של דברים היא צריכה גט נוסף, ואם מת הבעל לפני שנתן לה גט נוסף – אינה מתייבמת אך חולצת מספק. בין אם בעלה כהן ואביה ישראל ובין אם להפך אינה אוכלת בתרומה, וכן הלאה. לא ברור מה חובות הממון וזכויות הממון שלה, שכן כאן אין "חומרה", וחומרה לזו היא קולה לזה. 8 בבלי עד ע"א: "וחכמים אומרים: מגורשת ואינה מגורשת. חכמים היינו רבי יוסי! איכא בינייהו דרבי זירא, דאמר רבי זירא אמר רבה בר ירמיה אמר שמואל: כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה". שני התלמודים מניחים שאדם קונה בד' אמותיו, ולכן אם הגט קרוב אליה בתוך ד' אמות הרי היא מגורשת ואם לאו אין היא מגורשת. "מחצה על מחצה" לשיטתם הוא כשהגט בד' אמות של שניהם (ירושלמי מט ע"ב; בבלי עח ע"א-ע"ב). ברם, קשה להלום פירוש זה עם לשון המשנה "קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת", אם כן בקרבה תלוי הדבר ולא במרחק ד' אמות. אכן, הסבת הכלל של קנייה בד' אמות לענייננו הנה אמוראית, ואילו בספרות התנאית מופיע כלל זה במציאה ולא בקניין רגיל שיש בו נותן ומקבל. בתלמוד: "אמר רב: ארבע אמות שלה – זהו קרוב לה, ארבע אמות שלו – זהו קרוב לו", אבל רבי יוחנן חולק עליו ואינו מצמצם את המשנה לארבע אמות: "רבי יוחנן אומר: קרוב לה – שנינו אפילו מאה אמה, וקרוב לו – שנינו אפילו מאה אמה". רב משתדל אפוא להכניס ללשון המשנה את המגבלה האמוראית של ד' אמות, ורבי יוחנן מתנגד לה. הסברנו קרוב יותר לדברי רבי יוחנן.

13מכל מקום ד' אמות אינן קונות באופן אוטומטי. רק במציאה הן מהוות סוג של קניין. כאמור אנו מציעים לפרש את משנתנו ב'שליטה' ולא בקניין פורמלי.

14המשנה במסכת פאה קובעת שעני שנפל על פאה או פרס טליתו עליה אינו קונה בכך את הפאה (פאה פ"ד מ"ג), ו"מעבירין אותה הימנו". לפי ההבנה הפשוטה בעלותו אינה חלה, ומותר לסלק את העני השוכב על הפאה. הביטוי "מעבירים אותה הימנו" מובן כאשר הוא מוסב על העני השוכב על הפאה, ואולי, בקושי, ניתן להחילו גם על העברת הטלית מעל הפאה. יש בכך ביטוי מובהק לכך שחכמים לא רק שאינם מכירים בשיטות קניין אלו, אלא גם מתנגדים ל"השתלטות" של אחד העניים. מכל מקום, ודאי שאין במשנה שם ביטוי להסכמה לקניין על ידי קרבה. כפשוטו, הכלל המופשט שד' אמותיו של אדם קונות לו הוא אמוראי בלבד. 9 דברי ריש לקיש משום אבא ברדלא (בבא מציעא י ע"א). בירושלמי (בבא מציעא פ"א ה"ד, ז ע"ד) נאמרים הדברים על ידי אבא ברדלא לגבי מציאה בלבד, אולם הם מובאים אף בסוגייתנו, הד לכך שלפחות עורך הסוגיה סבר כי דבריו יפים אף להקשרי קניין אחרים. אך גם מעבר לכך, הכלל מתאים למצב שבו אדם מצא מציאה והתקרב אליה. כאן אנו מצויים במצב שונה של תחרות חופשית בין רבים המעוניינים בפאה; אי אפשר להפעיל במקרה זה את הכלל שאדם זוכה בכל הנמצא בד' אמותיו בגלל הצפיפות והתחרות.

15למעשה, גם בתלמודים מצוי ההסבר הלא קנייני. הבבלי מגדיר זאת "יכולה לשומרו" (עח ע"ב); גם בירושלמי רמוז עיקרון זה והתלמוד מביא את התוספתא (פ"ו ה"א) שציטטנו כראיה לעקרון ה"שליטה". עוד נאמר בירושלמי (למשנה ג) שקרבה בלבד אינה מזכה, אבל קרבה עם אמירה "מזכה" גם בבבלי בבא מציעא י ע"ב יש מי שאומר כן. האמירה היא, אפוא, השלמת החסר שבקניין. תירוץ כזה הופיע גם בהקשר למשנת פאה, בדברי התלמודים שהעני לא אמר 'הרי הפאה שלי' ולכן לא זכה. ברם, כל זה אינו פשט המשנה. האמירה המדוברת אצלנו היא אמירת הבעל ולא אמירת האישה, והיא נדרשת לשם ידיעת האישה ולא לשם קניין, בלי קשר לשאלת הקניין, גט אינו חל ללא ידיעתה, וראו במשנה הבאה.

16משנת יבמות (פ"ג מ"ח) דנה בספק קידושין וספק גירושין, ומדגימה כיצד נוצרים ספקות כאלה: "כיצד ספק קדושין? זרק לה קידושין, ספק קרוב לו ספק קרוב לה – זהו ספק קידושין. ספק גרושין: כתב בכתב ידו ואין עליו עדים, יש עליו עדים ואין בו זמן, יש בו זמן 10 לנוסח, ראו דיוננו ביבמות פ"ג מ"ח. ואין בו אלא עד אחד – זהו ספק גרושין". כל אלו ספקות, וכמובן יש גם מצבי ספק נוספים. שלוש הדוגמאות הללו שנויות במשנתנו להלן (פ"ט מ"ד) כמקרים שבהם הגט פסול, אבל הוולד כשר. ההלכה במשנה שם ברורה, אבל במקבילות התנאיות והאמוראיות מצאנו שלל דעות על משמעותה של ההלכה.

17ניכר שהמשנה ביבמות רצתה להדגים את הספק על ידי משניות קיימות בפרק ט במסכת גיטין. פשוט יותר היה להגדיר שספק גט הוא אם הבעל זרק את הגט ספק קרוב לו ספק קרוב לה, כפי שמציע הירושלמי (יבמות פ"ג ה"ח, ה ע"א), 11 הבבלי, יבמות ל ע"ב, נדחק להסביר מדוע מקרה כזה אינו ספק גירושין, ומסביר את הספק במקרים סבוכים יותר, ולפשט המשנה אין צורך בהסברים אלו. וכפי שמשנתנו מציגה. אלא שההלכה נשנתה במקורה במסכת גיטין, ולכן ניתנו הדוגמאות מתוך משניות קיימות השנויות שם. הווה אומר, יסודה של משנת יבמות בפרק ט ובהקשר של גיטין. היא הועברה ליבמות כיוון שגם שם נידונות בעיות של ספק. את המקרה הפשוט של גט קרוב לשניהם (להלן, משנה ב) אין המשנה ביבמות מונה, משום שאיננו נמנה בפרק ט. משנת פרק ט אינה מונה את המקרה של משנתנו משום שהיא אינה עוסקת בספק, אלא ב"שלשה גיטין פסולין" ואצלנו הגט אינו פסול, הוא עצמו כשר, אלא שלא ניתן כהלכה.