משנת ארץ ישראל על משנה כתובות א:א

1בתולה נישאת ביום הרביעי – הנוסח "ביום" נמצא בנוסחאות מן הטיפוס הארץ-ישראלי, וכך אף בבראשית רבה פ"ה, יא (עמ' 66). אולם, במשניות שבדפוסים ובציטטה בבבלי בראש המסכת: "ליום", ובשיטה מקובצת: "כתב הריטב"א ז"ל בחדושיו בתולה נשאת ליום הרביעי כך היא הגירסא ברוב הספרים" 1 וראו דבריו של אפשטיין, מבוא, עמ' 1113. , ואלמנה ביום החמישי – אף בהלכה זו ישנו גיוון לשוני, והספרים שגורסים "ליום הרביעי" בבתולה גורסים אף באלמנה "ליום החמישי".

2לקביעת יום הנישואים של הבתולה ניתן הטעם בהמשך המשנה, אך לאלמנה לא ניתן כל הסבר במשנה גופה. בברייתא בתוספתא ובשני התלמודים מבואר: "מפני מה אמרו אלמנה ליום החמשי, שאם נושא אותה באחד מכל ימות השבת מניחה והולך למלאכתו, התקינו שיהא נושא אותה בחמשי, שיהא בטיל שלשה ימים, חמישי בשבת, וערב שבת, ושבת, שלשה ימי בטילה, נמצא שמח עמה שלשה ימים" (תוס', פ"א ה"א; ירו', כה ע"א; בבלי, ה ע"א).

3שתי ההלכות, נישואי אלמנה בחמישי ונישואי בתולה ברביעי, קשורות לאפשרות לנצל את השבת ל"גשר" של נופש ושמחה, כמו גם לנוהג לקיים בשבת יחסי אישות 2 על כך ראו במבוא למסכת שבת. התוספתא והתלמודים מזכירים עניין זה במגמה הפוכה, שאין לקיים יחסי אישות ראשונים בשבת עצמה, ואמנם היו שהחמירו בכך. ראו הדיון בירושלמי כאן כד ע"ד; בבלי, ה ע"ב, ובמבואנו למסכת שבת. .

4שפעמים בשבת בתי דינין יושבין בעיירות – המשנה מנמקת את ההלכה שבראש המשנה שבתולה נישאת ביום הרביעי, מפני שבשני ימים יושבים בתי דינים בעיירות, ביום השיני וביום החמישי שאם היה לו טענת בתולים – שאם תהיה לו טענה שלא מצא בתולים לאשתו, היה משכים לבית דין – יהיה משכים ביום החמישי לבית דין להתלונן עליה, ואם יישא את אשתו ביום חמישי וימתין עד יום שני יש לחשוש "משום איקרורי דעתא" (=דעתו תתקרר), כפי שאמור בבבלי (ט ע"ב), או בלשון התלמוד הירושלמי: "שלא יערב עליו המקח" (כד ע"ד). התוספתא פותחת את המסכת: "מפני מה אמרו בתולה ניסית ליום הרביעי, שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין. אם כן תנשא לאחר שבת, אלא מפני שמתקין צרכיו כל ימות השבת, התקינו שיהא נושא אותה ברביעי". הנחת היסוד של המשנה היא שכלה אמורה להיות בתולה. יתר על כן, החברה מעוניינת שאם אינה כזאת יתגרש ממנה בעלה, זאת אף שאיננו יודעים מתי איבדה את בתוליה. אפשר שאיבדה אותם בדרך הטבע (מוכת עץ) ואפשר שאיבדה אותם בהיותה רווקה, והחטא הוא מצומצם למדי. מכל מקום, מובע חשש שמא לא יגרש אותה הבעל למרות חטאה. הסבר זה איננו במשנה עצמה, ובהמשך נברר האם הוא מייצג את עמדת המשנה או תובנות מאוחרות יותר.

5התלמוד הירושלמי (כד ע"ד) פותח את המסכת: "בר קפרא אמר מפני שכתוב ב(ו)[ה] ברכה", שהרי בפרשת הבריאה ליום החמישי (בראשית א כ-כג) נאמר כי נבראו בו ביום החיה, העוף והדגה בים, "ויברך אֹתם אלֹהים" (פסוק כב). בהמשך הסוגיה נאמר: "שוין שאינה נישאת לא בערב שבת ולא במוצאי שבת. לא בערב שבת מפני כבוד שבת ולא במוצאי שבת. חברייא אומרין מפני הטורח. רבי יוסי אומר מפני כבוד שבת. מתניתא מסייעא לחברייא: מפני מה אמרו 'בתולה נישאת ביום הרביעי' כדי שיהא אדם מתקין צרכיו שלשה ימים זה אחר זה". אף בתלמוד הבבלי נזכרים שני טעמים אלו לנישואי בתולה ביום רביעי. בדף ה ע"א נזכרת דרשתו של בר כפרא: "בתולה נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים", ואף הנימוק של הכנה חוזר בתלמוד הבבלי כתשובה על שאלה: "ותינשא באחד בשבת?... שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה שלשה ימים אחד בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת וברביעי כונסה" (ב ע"א; ג ע"ב). אף בבראשית רבה נשנה הטעם של נישואי בתולה ביום הרביעי משום ברכה: "ויברך אתם אלהים. תמן תנינן בתולה נישאת ביום הרביעי ואלמנה ביום החמישי. למה, לפי שכתוב בהן ברכה" (פ"ח יב, עמ' 66). כללו של דבר, מצינו שלושה טעמים להלכה שבמשנה שהבתולה נישאת ביום הרביעי: א) הטעם השנוי במשנה ובתוספתא, "שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין"; ב) הטעם השנוי בתלמודים ובמדרש, מפני שכתובה בו ברכה. לכאורה טעם זה רלוונטי רק לנישואי אלמנה ביום חמישי, שהרי ברביעי לא נאמרה ברכה, כפי שטוען הירושלמי עצמו; יש אפוא להסביר כמו ליברמן שהכוונה היא לרביעי אור לחמישי ולחמישי אור לשישי. זאת ועוד, בטעמים מדרשיים מסוג זה אין צריך לדקדק; ג) הטעם השנוי בתלמודים: כדי שיהיה אדם טורח שלושה ימים. לולא הטיעונים שנביא בהמשך הרי שלפי דרכי המחקר המקובלות הנימוק הראשוני הוא עניין בתי הדין, וכאשר נימוק זה אבד טעמו, או נראה כבלתי מספק, נמצאו טעמים אחרים, נימוקים טכניים ותועלתיים מצד אחד, והנמקות ספרותיות ורעיוניות מצד אחר.

6מבחינת נוסח המשנה נראה שהטעם איננו חלק מהמסורת עצמה, והוא נוסף בשלב שני. ואכן, ממהלכה של הסוגיה בתלמוד הירושלמי נראה בבירור כי הנימוק שאם הייתה לו טענת בתולים ישכים לבית הדין לא היה לפניה במשנה. כפי שציינו, הסוגיה פותחת בטעמו של בר קפרא שכתובה בו ברכה. היא נושאת ונותנת במשמעו של טעם זה, ולאחר מכן נאמר: "רבי לעזר מייתי לה טעם דמתניתין שאם היו לו טענת בתולים היה משכים לבית דין", הרי שהטעם לא היה לפניו במשנה. הסוגיה ממשיכה: "מתניתא מסייעא לרבי לעזר מן הסכנה והילך נהגו לשאת בשלישי ולא מיחו בידן חכמים". הסוגיה מביאה ראיה לפירושו של רבי אלעזר מברייתא המוסבת על משנתנו, ואינה מציינת כי הדברים כתובים במשנה 3 העיר על כך קצרות זכריה פראנקעל במבוא הירושלמי, כ ע"א. . גם מדברי שמואל משמע שהטעם של "טענת בתולים" לא היה מוכר, או שלא נתפס כמחייב. זאת ועוד: הטעם של טענת הבתולים אינו אמור במשנה אחר ההלכה "בתולה נישאת ביום הרביעי" אלא לאחר ההלכה על האלמנה. אם כן, הייתה הלכה קדומה שבתולה נישאת ביום הרביעי וניתנו טעמים שונים להלכה, ואחד הטעמים נשתקע במשנתנו. עם זאת, בחירתו של העורך בנימוק זה איננה מקרית וטענת בתולים תופסת מקום מרכזי בפרק. זה אכן הנימוק שהעמיד עורך משנתנו במרכז, אך מבחינה "היסטורית" אנו מוצאים לפחות עוד שני נימוקים חילופיים או נוספים.

7הטעם של טענת הבתולים עורר קשיים רבים והם משתקפים בדיוניהם של שני התלמודים. הרי אף אם לא מצא בתולים שמא נבעלה לפני שהתארסה ואין בה כל פסול שבגללו אין לשאתה, ואולי הייתה אנוסה. מדוע, אפוא, קובעים חכמים את ההלכה כדי לעודד אותו לגרשה? בהמשך פרקנו אף שנינו במשנה ה: "האוכל אצל חמיו ביהודה אינו יכול לטעון טענת בתולים מפני שהוא מתיחד עימה". אם כן, המשנה מנוסחת לפי מנהג הגליל, זאת אף שהיא מדור יבנה שבו מרכזי הלימוד היו ביהודה, כפי שנראה להלן. בטיעון זה נרחיב להלן.

8ההלכה במשנה הולמת את הנוהג שבתי דין יושבים בשני וחמישי, אולם בימיהם של תנאים ישבו בתי הדין בערים כל יום 4 ראו ירו', כד ע"ד - כה ע"א, ובבלי, ג ע"א. . בספרות התנאית והאמוראית לא שמענו הלכה למעשה שבתי הדין יושבים בימי שני וחמישי. בדרך כלל החכם היושב עם תלמידיו שימש כבית דין, ואלו ישבו ולמדו דבר יום ביומו, ולא שמענו שיש ימים מיוחדים ללימוד. גם השווקים של ימי שני וחמישי אינם נזכרים; בעיירה היהודית היו חנויות קבועות שפעלו בכל השבוע. התוספתא כבר רומזת לטעם אחר, נוסף או חילופי, שהמועד שבמשנה מתאים לסדר היום השבועי של המשפחה ונישואין יש לקיים באמצע השבוע מסיבות טכניות.

9בתוספתא (פ"א ה"א) ובשני התלמודים (ירו', כד ע"ד; בבלי, ג ע"ב) נאמר: "מן הסכנה ואילך התקינו שיהא נושא אותה בשלישי ולא מיחו בידן חכמים". לא נאמר בתוספתא מה הייתה הסכנה, וכן לא פורש טיבה של הסכנה בתלמוד הירושלמי. בבבלי נאמר כי הסכנה היא "דאמרי בתולה הנשאת ביום הרביעי תיבעל להגמון תחילה". כפי שהעיר ליברמן 5 ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 187. , הרמיזה היא למנהג מכוער שייחסוהו למלכי המזרח 6 ראו הירודוטוס, ספר רביעי, סימן 168. . באופן דומה מתאר הירושלמי (ה"ה, כה ע"ג) את אשר אירע ביהודה בשעת השמד: "...וגזרו שיהא איסטרטיוס בועל תחילה". מנהג זה אינו מתועד בעולם הרומאי, אך מוכר היטב כמנהג המיוחס לזמנים ולמקומות שונים לאורך ההיסטוריה 7 עיינו למשל הירודוטוס, שם. . בכל המקרים ספק רב אם מדובר על נוהג רֵאלי. ודאי שהיו תופעות של אונס ושל שרירות לב, אך ניסוח משפטי של מעשה שחיתות זה נשמע יותר כדבר אגדה. כפשוטה מסתבר שהתוספתא עוסקת בימי גזרות הדת לאחר מלחמת בר כוכבא. בתקופה זו הסתירו ישראל את ההתקהלויות של שמחות מצווה, כמסופר בתלמודים: "קול מגרוס בע[נ]י משתה שם משתה שם 8 הנוסח "בעני" הוא על פי תשובת גאון הערוכה בתשובות הגאונים הרכבי, סימן שסא, עמ' 183. עני היא עיר לוויים בנחלת מנשה, כאמור בדברי הימים א ו נה. הנוסח בבבלי לפנינו שונה. אפשר שהכוונה ל"ענר" הנקראת על שם אחד מבעלי חברון, כשם שאשכול וממרא הם שמות מקומות. , אור הנר בברור חיל שבוע בן שבוע בן" (ירו', כה ע"ד; בבלי, סנהדרין לב ע"ב). שינו את היום המקובל ביום רביעי והקדימו את היום כדי להסתיר את השמחה ומעמד הברכות, וחיפשו דרכים כדי להודיע בעיר על הנישואין.

10עם ביטול הסכנה חזרו בארץ ישראל לנהוג כהלכה במשנה כפי שעולה בספר החילוקים, מתקופת הגאונים, סעיף לח 9 מרגליות, החילוקים, עמ' 86, וראו דבריו בעמ' 158. : "אנשי בבל משיאין ביום חמישי, ובני ארץ ישראל ברביעי, כהלכה: בתולה נשאת ביום הרביעי". בבבל לא היה לחובת הנישואין ביום הרביעי דווקא מעמד חזק כבארץ ישראל, ובסוגיית הבבלי (ג ע"א) אומר רב שמואל בר יצחק: "לא שנו אלא מתקנת עזרא ואילך שאין בתי דינין קבועין אלא בשני ובחמישי, אבל קודם תקנת עזרא שבתי דינין קבועין בכל יום אשה נשאת בכל יום" 10 מן הסתם היה הסדר ההיסטורי הפוך. בתחילה ישבו בתי הדין בימים נבחרים, ואחר כך, כשהתחזק היישוב והתחזק מעמד בית הדין, ישבו בתי הדין בכל יום. , והסוגיה מסכמת: "האידנא כקודם תקנת עזרא אשה נשאת בכל יום". לעומתה הסוגיה בתלמוד הירושלמי (כד ע"ד) מסכמת שאף אם בתי דינים יושבים בכל יום או אינם יושבים כלל נישאים ביום רביעי, "שלא לעקור זמנו שלרביעי". אם כן, נוהג הנישואין ביום רביעי אינו קשור לבתי הדין, וספק אם בפועל הם היו אי פעם הסיבה הרֵאלית לו. ואמנם הנוהג לא נעקר, כפי שעולה מ"מעשה באדם אחד מגדולי כבול שהיה משיא את בנו ברביעי בשבת ועשה סעודה לשושבינין" וכו' (פסיקתא דרב כהנא, פסיקתא כו, עמ' 387).

11התוספתא ומקבילותיה האמוראיות מעידות שבימיהם כבר לא היה הטעם של בתי הדין היושבים משמעותי, ותקופת הסכנה היוותה הזדמנות לשינוי המנהג. לאחר שה"סכנה" (גזרות הדת) חלפה לא שב המנהג הקדום לתקנו, ובמקום ששב ניתנו לו טעמים אחרים, מעשיים יותר. ימי שני וחמישי שימשו כימי שוק, ועל כן נקבע שגם קריאת המגילה לכפריים תיעשה בימים אלו, שהם ימי התכנסות לעיר (משנה, מגילה פ"א מ"א). ימי שני וחמישי נקבעו גם כימי הקריאה בתורה משום שההתכנסות בשוק שימשה הזדמנות טובה לקריאת תורה בציבור. מסיבה זו גם נקבעו ימים אלו כימי תענית. המערכת של ימי השוק שונתה, כנראה, בסוף ימי הבית או בדור יבנה. כפי שהראינו בפירושנו למגילה בוטלה בדור אושא ההלכה בדבר קריאת המגילה ביום השוק. כך גם בוטלה ההלכה בדבר נישואי בתולה ביום רביעי בעקבות הגזרות ולא הוחזרה עוד: "במקום שבתי דינין יושבין בכל יום תינשא בכל יום" (ירו', כד ע"ד). כאמור, מקורות אמוראיים כבר מוצאים סיבות אחרות לחתונה דווקא ביום רביעי, ובחלקם אף אין השיקול של ישיבת בית דין מוזכר כלל. מקורות תנאיים מאוחרים מתארים מצב שבו השוק פועל בכל הימים והכפריים מגיעים אליו פעם בשבוע, באחד מימי השבוע, "שכן דרך השוק להיות עומד בעיירות מערב שבת לערב שבת" (תוס', בבא מציעא פ"ג ה"כ). נראה שמהמאה השנייה ואילך התחזקה הפעילות המסחרית בעיירות, והשוק, או חנויות רבות, פעלו ביישוב בכל השבוע 11 אלון, מחקרים ב, עמ' 127-124. .

12להבדל היישובי המהווה את התשתית הרֵאלית להלכה שבמשנה עדות ארכאולוגית. מימי הבית נסקרו ונחפרו עיירות גדולות ומבני אחוזה, שהם מבנים משפחתיים גדולים ובודדים. תפרוסת זו בולטת במיוחד סביב העיר ירושלים (איור 5). לעומת זאת, מהמאות השלישית והרביעית נחשפו בעיקר עיירות גדולות וכפרים, אך בתי אחוזה מעטים (איור 6). הירשפלד עמד על כך וסבר שבימי הבית היו בתי אחוזה, ואילו לאחר החורבן נעקרה מציאות זו מהנוף הארץ-ישראלי (לפחות בחברה היהודית), ומי שלא התגורר ביישוב האם התגורר בכפרים בגודל בינוני. הירשפלד לא עסק במקורות התלמודיים, אך ברור שלדעתו לאחר ימי בית שני, בתפרוסת שהוא מתאר, אין מקום לשוק של שני וחמישי, ובכל צורות היישוב פעלו חנויות במשך כל השנה 12 הירשפלד, בתי אחוזה. . כנגדו טען ספראי כי תמונה זו מוגזמת, ולדעתו גם בימי הבית היו כפרים קטנים, וגם לאחר ימי הבית נבנו בתי אחוזה ובתי חווה 13 ספראי, מבנים בודדים; ספראי, הכלכלה, עמ' 311-222. . זאת ועוד; במאה הראשונה היו סביב ירושלים בתי אחוזה רבים, ואלו היו נפוצים בכל יהודה. בגליל הם היו מעטים יותר. מאז שהתפרסם פולמוס זה נתפרסמו חפירות של כפרים מספר משלהי הבית השני, כגון חורבת בד עיסא שליד מקומה של קרית ספר כיום, חורבת עתרי (איור 7, תמונה 1א), האתר שליד "עוקף שוהם", חורבת עמדאן ליד מודיעין החדשה ואתרים נוספים, כך שדומה שוויכוח זה הוכרע כדעה השנייה. מכל מקום, שני החוקרים מסכימים שלאחר ימי הבית חל שינוי בתפרוסת היישובית. תופעת בתי האחוזה והכפרים הקטנטנים הצטמצמה, והכפרים הקטנטנים התחזקו וגדלו. על רקע זה קל להבין את דברי רבי יהודה. תופעת השוק של ימי שני וחמישי הצטמצמה עד למאוד ונותרה על כנה רק במקומות בודדים, שכן בכפרי הבת שגדלו הוקמו חנויות עצמאיות. איננו יכולים לקבוע האם השינוי התחולל לאחר המרד או כבר בדור יבנה; כמו כן קשה לקבוע האם הוא התחולל בעיקר בגליל או גם ביהודה. מכל מקום, מרד בר כוכבא היה הזדמנות להיערכות הלכתית מחודשת, ובמסגרת זו שונתה ההלכה הקדומה וצומצמה למקומות שבהם הייתה עדיין רלוונטית.

13"טענת בתולים" מוצגת במשנה באופן ניטרלי. לא נאמר שהבעל חייב לגרשה, אלא שיש לו זכות להתלונן. אבל מהמקבילות, ובעיקר מהתלמודים, עולה שאם הייתה לו טענת בתולים אסור לו לקיימה (ירו', כה ע"א; בבלי, ג ע"ב). במשנתנו אין הד לגישה זו, ונחזור לכך להלן (מ"ז).

14כמו ברוב המשניות גם במשנה זו מוצג מנהג הגליל שלפיו בזמן האירוסין אין בני הזוג מקיימים יחסי אישות. אבל מנהג יהודה היה שונה ובני הזוג התרועעו זה עם זו, וכנראה אף קיימו יחסי אישות, אם כי אולי לא בצורה סדירה. יש להניח שבתנאים אלו כל החשש של טענת בתולים מתקבל בדרך שונה (להלן מ"ה). אין זאת אלא שטענת הבתולים אינה המניע ההלכתי היחיד לקביעת יום הנישואין. עם זאת, הערכנו שאכן המנהג הקדום הושפע מכך שבתי הדין ישבו ביום חמישי, וטענת הבתולים נחשבה לחשש בר קיימא. הווה אומר, כל זה הוא לפי המנהג המכונה "גלילי". להלן נשוב לשאלה מרתקת זו (פירושנו למ"ה).

15אם כן, אפשר שהרקע למנהג הוא האפשרות לפנות לבית דין, ואפשר שסיבותיו הראשוניות אחרות. אם אנו מניחים שמנהג יהודה הוא הקדום, הרי שעניין בית הדין הוא משני ומאוחר לנוהג עצמו. ברם, העורך סבור היה שזו הסיבה העיקרית להלכה. כל הפרק עוסק בהלכות הקשורות לטענת הבתולים, וברור שלפי דרכו הניח העורך שגם משנתנו מתמקדת בעניין טענת הבתולים. יש לציין שעורך המשנה העדיף את הטעם ה"משפטי" על פני טעמים מדרשיים וחברתיים, אף על פי שכפי שראינו הטיעון המשפטי חלש ביותר.

16מכל מקום, הקביעה שבתולה נישאת ליום רביעי נשמרה במסורת ישראל אף שאבד הטעם ה"מקורי" של בתי הדין, וכאמור אנו מפקפקים אם אכן היה זה הטעם המקורי. בכל אופן, מנהג זה מופיע במקורות מאוחרים, ואף "כתובת קלן" מאנטינואי שבמצרים (מאה ד) נערכה ביום רביעי 14 לכתובה זו ראו במבוא למסכת. .

17אם כן, לסיכום, הפער בין המקורות מעלה שתי אפשרויות מרכזיות להבנת התפתחות הטעמים לדין הנישואין ביום רביעי:

18א. המשנה המקורית שנתה את הדין בלבד, ללא הטעם. בתקופת המעבר שבין התנאים והאמוראים רווחו כמה נימוקים חילופיים לדין זה. סביב הדור השני לאמוראים חדר אחד הטעמים האלה אל תוך נוסח המשנה, בבבל ואחר כך בארץ ישראל.

19ב. המשנה המקורית שנתה את הדין ואת טעמו, כפי שמופיע לפנינו, אלא שבמקביל לטעם שבמשנה רווחו טעמים נוספים, או נוצרו עם הזמן. האמוראים הראשונים, בהמשך לתוספתא, ראו עצמם מחויבים לדין המשנה, אך לא בהכרח לטעם. כך יכלו שמואל, בר קפרא ואחרים להציע נימוקים חילופיים.

20להלן נשוב לניתוח הרקע הרֵאלי למשנה, ונראה שההסבר הראשון הוא הדרך היחידה להבנת ההתפתחות ההיסטורית.