משנת ארץ ישראל על משנה כתובות א:ב

1בתולה – שנישאת, כתובתה מאתים – זוז או דינר (הזוז הוא המינוח היהודי לדינר).

2טבלת העריכים 15 על פי קינדלר, הטביעה היהודית.

3הכתובה היא השטר המסדיר את יחסי הממון שבין האישה הנישאת לבעלה. בכתובה נרשמים הכספים והחפצים אשר האישה מביאה עמה מבית אביה והערכתם. בכתובה נפרטים אף החובות של הבעל כלפי אשתו בעודה בבית בעלה, החובות כלפיה וכלפי הצאצאים והתחייבויות לפדותה, כל החובות כפי שהם נפרטים במשנה (במיוחד בהמשך משנתנו פ"ד מ"ו-מי"ב) ובמקורות תנאיים ואמוראיים, וכפי שנפרטים בכתובתה של אישה אלמנה, בבתא בת שמעון מעין גדי, בשנים הסמוכות למרד בר כוכבא 16 ראו במבוא למסכת. . אולם, במשנה ובספרות החכמים בכללה משתמשים במילה "כתובה" בעיקר לציון ההתחייבות הכספית של הבעל לאשתו במקרה של גירושין או מות הבעל. המשנה קובעת כי כתובתה של הבתולה הנישאת היא מאתיים זוז. הסכום מאתיים זוז הוא מעין סכום בסיסי של הון. המשנה בפאה פ"ח מ"ח שונה: "מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה". הסכום של מאתיים זוז הוא הסכום המינימלי אשר הבעל חייב להתחייב בו עם עריכת הכתובה, אולם רשאים לקבוע כל סכום נוסף, כפי ששנינו להלן בראש פרק ה: "אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף".

4בתולדות הכתובה עסקנו במבוא. נסתפק כאן בכך שחז"ל הכירו שלושה סוגים של סכומי מינימום לכתובה. הכתובה הרגילה סכומה המינימלי 200 זוז. כתובת אלמנה ומי שאין לה בתולים מאה זוז, וכתובת בת מיוחסים (כוהניות) ארבע מאות זוז (להלן מ"ה). כל אלו סכומי מינימום, ואדם רשאי להוסיף על הכתובה (פ"ה מ"א).

5ואלמנה – שנישאת, וכיוצא בה גרושה הנישאת, כפי שמוכח מההמשך, מנה – כתובתה מאה זוז או מאה דינר. כפי שאמור בפרק ה אף בכתובתה של אלמנה אם רצה להוסיף יוסיף. בבתא, שהייתה אלמנה, קיבלה בכתובתה "כסף זוזין ארבע מאה" 17 שם, שורה 6. .

6בתלמוד הירושלמי (כה רע"ב) מובא בשם שמואל כי מאתיים הזוזים שבכתובה צריכים להיפרע ב"שקל הקודש", כלומר ב"מנה צורי" היוקרתי שהיה ההליך המקובל בסוף ימי בית שני (איור 8, תמונה 2). במבוא עסקנו בשאלה מדוע נקבע סכום זה. חכמים הניחו כי הכסף המקראי ("שקל הקודש") שווה ארבעה דינרים של זמנם, כך שחמישים כסף שוויים מאתיים דינר. אמוראי ארץ ישראל, לעומת זאת, וביניהם ריש לקיש בשם רבי יודן נשייא, סבורים כי מאתיים הדינרים של הכתובה הם ב"מטבע יוצא", כלומר במטבע הנוהג בזמנם. נראה שההבחנה קשורה לטיב המטבע, כלומר להרכב המתכתי של המטבע. מטבעות צור היו ידועים בעולם העתיק בשיעור הגבוה של כסף בגוף המטבע. במטבעות כסף אחרים היו לעתים אחוזים גבוהים יותר של מתכות אחרות. מחלוקת האמוראים היא, אם כן, האם יש לכתוב בכתובה את הערך הנגזר ממטבעות צור, אף אם הסכום במושגי המטבע המקומי גבוה ממאתיים זוז, או שמא ניתן להסתפק במאתיים זוז במושגי המטבע המקומי, אף אם ערכם במושגי צור נמוך ממאתיים זוז 18 ראו עוד: פרידמן, נישואין, עמ' 257-253. . ייתכן שהסכום הכתוב בתורה כ"דמי בתולין" השפיע על גובה הכתובה, אף שמאז התורה עבר ערכו של הכסף שינויים רבים.

7בתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן הארוסין – בתולה שהתארסה והתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין, או בתולה שהתאלמנה באירוסיה ואחי בעלה קיים בה חליצה. ההלכה מחייבת ייבום או חליצה אף לארוסה. הלכה זו אינה אמורה במפורש במקורות תנאיים אלא במדרש תנאים לדברים, כה ה (עמ' 165): "החוצה – להביא את הארוסה" 19 ואולי אין דברי בעל מדרש הגדול לקוחים ממדרש תנאים אלא מעין דברי הגמרא בבבלי, יומא יג ע"ב. מדרש התנאים משוחזר ברובו מתוך מדרש הגדול, אבל בעל מדרש הגדול כלל במדרשו לא רק ציטוטים (מעובדים) ממדרש התנאים אלא גם מקורות אמוראיים ובתר אמוראיים. , אולם הלכה זו מובנת לאור התפיסה שבעצם טקס האירוסין הוא הטקס המחייב ויוצר זיקה משפטית בין בני הזוג. אף השומרונים, לפי מסורות רבות בספרותנו, החזיקו בה 20 ראו ירו', יבמות פ"א ה"ו, ג ע"א; בבלי, קידושין עו ע"א ועוד. כן משמע מנוסח התורה של השומרונים. . כל אלה נידונות כבתולות, ולכן, כתובתם מאתים ויש להם טענת בתולים – שאם לא מצא הבעל בתולים יש לו הזכות לבוא בטענה ולבטל את הכתובה, שהרי האלמנה או הגרושה מן האירוסין נישאה בחזקת בתולה. כאמור, כל זה הוא לפי מנהג הגליל.

8הגיורת – הקטנה שנתגיירה עם אביה או עם אמה 21 ראו דברי רש"י בבבלי, יא ע"א, ד"ה "על דעת בית דין", ובשיטה מקובצת בשם הרשב"א. , שכן בהמשך המשנה נאמר שנתגיירה בהיותה בת פחות משלוש שנים, והרי אינה יכולה להתגייר מדעתה בקטנותה, והשבויה – הקטנה שנפדתה, והשפחה – הכנענית הקטנה שנשתחררה, שניפדו או שניתגיירו או שנשתחררו פחותות מבנות שלוש שנים ויום אחד – דינן כדין בתולות אף אם נבעלו, שאין ביאת קטנה בת פחות משלוש שנים ביאה ובתוליה חוזרים (משנה, נידה פ"ה מ"ד ולהלן משנה ד). הירושלמי מדגיש היבט אחר והוא הכרעת בית הדין – בית הדין קבע את אשר קבע (אולי מתוך שהניחו שקטנה מבת שלוש שנים אינה אחראית למעשיה ולכן אין עליה חטא), וריבון העולמים בחכמתו דאג לכך שאין מעשה ביאה פוגע בבתולים 22 ירו', כה ע"ב; נדרים פ"ו ה"ח, מ ע"א; סנהדרין פ"א ה"ב, יט ע"א. אותה דרשה במשמעות עקרונית יותר, על כוח בית הדין, ראו ירו', שם פ"ו ה"ז, כג ע"ד. כמו כן: "ואותו היום שישראל גזרו הוא היום ראש השנה אף הוא לאלהי יעקב, שהוא מקיים גזירתם, ומסכים על ידם, הוי אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי (תהלים נז ג), שהוא מסכים על דעתם של ישראל" (מדרש תהילים, ד ד, עמ' 44). . הדגש בדרשה זו הוא שהכרעת בית הדין יוצרת את המעשה הטבעי, בניגוד לגישה הפשוטה שהכרעת בית הדין נובעת מהטבע. זהו רעיון תאולוגי מרחיק לכת שאנו מכירים אותו מפרשת קידוש החודשים והחגים 23 ראו המבוא למסכת ראש השנה. . אין לו הד במקורות התנאיים בנוגע לדין בתולים, אך התלמוד הירושלמי מעבירו לכאן.

9הנחת המשנה וכל מקורות חז"ל היא שהגיורת אינה בתולה. בפועל לא הייתה להם דרך בדוקה לבדוק בתולים, אף שהיו דרכי "בדיקה" עממיות. לכך חברה התפיסה שהגויים אינם שומרים על דרכי צניעות, וסתם נערה שאינה מבית ישראל ודאי שאינה בתולה. לכן הגיורת גם אסורה לכהן. קיום יחסים עם ילדים היה תופעה מוכרת ורווחת בקרב תרבויות עתיקות, כולל התרבות הרומית, עם זאת, מבחינה עובדתית, ספק אם ההנחה שסתם בת נכרי איננה בתולה אכן הייתה מוצדקת באשר לכל העמים הסובבים. גם לעמים אחרים היו הלכות צניעות ובנות העילית לא היו הפקר, במיוחד בגילאים הצעירים. אולם, הנחה זו אינה מבוססת בהכרח על מידע עובדתי כי אם על תפיסה רעיונית ותודעה עצמית של עליונות תרבותית כלפי האחר.

10עם זאת, ראוי לציין שבמשנתנו הגיורת איננה פגומה כשלעצמה וייחוסה כשר, אלא שקיימת בעיית הבתולים והביטחון בהם. זאת לעומת משניות אחרות שבהם משתמע שלגיורת מעמד חברתי נחות יותר והיעדר בתולים הוא רק תירוץ, או מרכיב אחד במערך כללי הרואה בה בלתי מיוחסת. נעסוק בכך בהרחבה במבוא לקידושין.

11המשנה מניחה שהשבויה נבעלה מאונס, אלא שבקטנה מבת שלוש אין האונס משפיע על הבתולים והם "מתאחים". ביררנו שאלה זו אצל רופאי נשים, ואכן יש אפשרות שקטנה שנבעלה לא נקרעו בתוליה אלא נמתחו בלבד בגלל גמישותם. עם זאת, אנו מציעים שההלכה לא התחשבה רק בשאלה הרפואית אלא גם בכך שהקטנה ודאי לא שיתפה פעולה ולא נטמאה במובן הנפשי של המילה, וכן להלן (פ"ב מ"ו). עם זאת, ההנחה היא שכל שבויה נאנסת. להלן (פ"ג מ"ב) יחלוק רבי יהודה על הנחה זו, ונדון בכך במקומו.

12מכל מקום, הבתולים לא נפגעו ולכן כתובתם מאתים – כדין כל בתולה מישראל, ויש להם טענת בתולים – כשנישאו כשהן גדולות והבעל לא מצא בתולים, הרי שנבעלה לאחר גיורה או שחרורה. משנתנו מדגישה את ערך הבתולים כנכס חברתי שיש לו השלכות מרחיקות לכת על "כבוד המשפחה" ועל הזכויות וה"ערך" הכספי של הנערה (להלן פ"ג מ"א).

13אחד הביטויים לערך הבתולים שאיננו קשור עם ההערכות על התנהגות מכוערת של הנערה הוא היחס לבוגרת. "בוגרת" היא נערה שטרם נישאה אך כבר אינה צעירה. דעה אחת במשנת יבמות קובעת שכהן לא יישא בוגרת (פ"ו מ"ו), זאת כנראה מתוך ההנחה שאינה בתולה, ש"כלו בתוליה" (ספרא אמור, פרשה ב ה"ז, צד ע"ד) 24 והשוו ירו', הוריות פ"ג ה"ב, מז ע"ד; בבלי, צז ע"ב; יבמות נט ע"א. .

14השאלה היא האם כל בוגרת היא בחזקה זו, או שמא מדובר בבוגרת כזאת שכלו לה בתוליה. שאלה שנייה היא מה טיבה של הגדרה זו, האם חכמים סברו שזו תופעה טבעית או שהחליטו להעלים עין מהאפשרות שמא זו איבדה את בתוליה במעשה "מכוער" שלא ייעשה. נפתח במדרש התנאי: " 'אשה בבתוליה יקח' – פרט לבוגרת שכלו בתוליה; רבי אלעזר ורבי שמעון מכשירים בבוגרת" (ספרא, שם) 25 והשוו ירו', הוריות שם. . נראה כי את דרשת תנא קמא יש להבין באופן הבא: התורה חייבה במפורש את הכהן הגדול לשאת רק אישה בבתוליה כדי להדגיש כי אסור לו לשאת אישה בוגרת אם כלו כבר בתוליה. כלומר, הפסוקית "שכלו בתוליה" אינה תמורה ל"בוגרת" כי אם תיאור – אסור לכהן לשאת את הבוגרת אשר כלו בתוליה. אם כן, לתפיסתם, לא כל בוגרת כלו בתוליה, אבל הכהן הגדול אסור לו לשאת אישה שכלו בתוליה. עם זאת, האישה אינה מואשמת בהתנהגות שאינה ראויה. חכמים מניחים שבתוליה אבדו בדרך הטבע, כמו "מוכת עץ" שאיבדה את בתוליה כתוצאה ממאמץ גופני. קשה להעריך כיום האם אכן היה סיכוי שאישה תאבד את בתוליה כתוצאה ממאמץ ממושך, ישיבה בתנוחה "מזרחית" במשך שעות ארוכות או פעילות דומה, שכן המדע בן זמננו לא חזר על ניסוי זה בתנאי הבריאות והמזון של הימים הקדומים, ברם, מהתייעצות עם רופאי נשים עולה שאין סיכוי רב שהגיל בלבד יגרום לפקיעת קרום הבתולין. לכאורה אפשר היה לפרש שמשנתנו מדברת על בוגרת מבוגרת בהרבה מגיל שתים עשרה, וכן משמע מהירושלמי המגדיר שמדובר בבוגרת ש"עברו ימי הנעורים" או "בוגרת כלו בתוליה במעיה מוכת עץ יצאו בתוליה לחוץ" (יבמות פ"ו ה"ד, ז ע"ג).

15אבל ממקורות אחרים משמע שכל בוגרת היא בחזקת מי שכלו בתוליה. התוספתא למשנתנו (פ"א ה"ג) מדגישה שלמרות זאת כתובתה מאתיים, כמו זו של אילונית (שאינה ראויה ללדת – להלן), ומצד שני אין לה "טענת בתולין" (שם שם; בבלי, נידה סד ע"ב), כלומר שמי שנשא אותה אינו יכול להתלונן שלא מצא לה בתולין, אדרבה, מניחים בבירור שאם הבתולים אבדו הרי שהדבר אירע מזמן בלא כל "כיעור". ביטוי אחר לכך הוא שהאונס אותה פטור מקנס, כיוון שמן הסתם כבר לא היו לה בתולים, וממילא אין האונס אחראי לאבדן הבתולים שלה (תוס', פ"א ה"ג; מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, כב טו, עמ' 208). מכל מקום, הבוגרת היא "כחבית פתוחה" (ירו', כד סע"ד).

16עבור קדמונינו היו הבתולים משום "נכס" רב חשיבות. הבוגרת, אפוא, הפכה בהדרגה ממועמדת ראויה לנישואין למועמדת מסוג ב. אמנם חכמים שומרים על גובה כתובתה, אבל "ערכה" בשוק הנישואין פוחת בהדרגה. קשה לדעת האם הערכות אלו משקפות באמת את החברה היהודית. חכמים הטיפו לנישואים בגיל צעיר 26 ראו המבוא למסכת קידושין. , והיחס לבוגרת הוא חלק מהדמוניזציה של הבגרות שלא בחסות הבעל השומר. עם זאת, גם חכמים "מודים": "בוגרת לא בטל חינה, בתול(י)ה מן הנישואין בטל חינה" (ירו', כה ע"ב) 27 אישה נשואה, אף שהיא עדיין בתולה, בטל חינה. . אין סתירה הלכתית בין המימרות, והן בעיקרן הערכה חברתית. נושבת מהן רוח שונה. מי שאמר שאין לה טענת בתולין הוריד מערכה, ומי שאמר שלא בטל חינה שימר את ערכה ואת מידת האטרקטיביות שלה. ההבדל הוא, כמובן, גם בגישה וגם בגילה של הבוגרת.

17מכל מקום, לפי חלק מהמקורות כל סתם בתולה נחשבת כבר כמי שאיבדה את בתוליה, אך ראינו גם מקורות המצמצמים הנחה זאת לבוגרת מיוחדת, מבוגרת יותר. כאמור, קשה להכריע האם חכמים החליטו להתעלם מהאפשרות שהבתולה חטאה ומצאו לה פתח שבו תולים את אבדן בתוליה בדרך הטבע, או שמא אכן תנאי החיים גרמו לכך שאישה בוגרת איבדה את בתוליה שנים מעטות לאחר נערותה. יש מקום לטענה שהפירוש הראשון רֵאלי יותר. אילו נחשבה אישה בת עשרים כמי שחזקתה שכבר אינה בתולה היה הדבר גורם לירידה דרסטית של גיל הנישואין, שהרי החברה ייחסה לבתולים חשיבות רבה עד למאוד, על כן צריך היה לצפות לכך שאנשים יימנעו מלשאת מי שקרוב להניח שכבר אבדו לה בתוליה. מצד שני, כפי שנראה במבוא למסכת קידושין ובעקבותיהם של חוקרים אחרים, לא היה גיל הנישואין כה נמוך 28 שרמר, זכר ונקבה, עמ' 125-122; רובין, גיל הנישואים. , ובפועל היו נישואי בוגרת המצב הרגיל והרווח בחברה. על כן סביר שבדרך כלל נמצאו לבוגרת בתולים, ואם לא נמצאו לה בתולים פירשו חכמים את הדבר בצורה מקלה ונטו להעניק לטענותיה אמינות שמבחינה פיזיולוגית לא הייתה מוצדקת. עינינו הרואות שצעירות בנות עשרים טרם איבדו את בתוליהן, אלא אם כן קיימו יחסי אישות. בתולים הם כמו כל רקמה אחרת בגוף והגיל אינו גורם לבקיעתם, אלא אם כן נפרצו בכוח. כמובן קשה להעריך מה הייתה השפעת התנאים הקדומים על בריאות הבנות ועל האפשרות של פריצה טבעית של קרום הבתולים. מכל מקום, כפי שנראה להלן, כל נערה יכולה לטעון "מוכת עץ אני" (כלומר שאבדו בתוליה בדרך הטבע), ומחלוקת תנאים היא האם מקבלים את דבריה. לעומת זאת, בוגרת שטענה כן קיבלו את דבריה ואף הניחו מראש שזו הייתה הסיבה. אם אכן אנו צודקים שחכמים פירשו בצורה מקלה את היעדר הבתולים והניחו שאכן לבוגרת אבדו בתוליה בדרך הטבע אף על פי שידעו שהסבר זה מלאכותי, הרי שאות הוא שרמת שמירת הצניעות לא הייתה כה גבוהה, מחד גיסא, ויש בכך הסבר למדיניותם של חכמים להעדיף נישואים בגיל צעיר, מאידך גיסא. אם אכן ידעו חכמים שברוב המקרים הבתולים לא אמורים להיפגע בדרך הטבע גם אצל בוגרות (בנות 40-14) הרי שהמדיניות ההלכתית מקלה ראש בערך הבתולים ומעלימה עין מתביעות הצניעות. כל זאת בחסות חוסר הידע הרווח בציבור (הגברי) לגבי האנטומיה של המין השני, וכדי לאפשר לבוגרת להינשא.

18שאלת נישואי כהן גדול ובוגרת יידונו בפירושנו ליבמות (פ"ו מ"ו), ולא הובאו כאן הדברים אלא כדי להדגיש את חשיבות הבתולים.

19ביטוי אחר לערך הבתולים הוא הקנס הניתן לנערה הנאנסת. הקנס תלוי בהערכתנו האם יש לה בתולים. אם אין לה בתולים היא זכאית לפיצוי על הנזק והכאב, אך הקנס ניתן רק למי שאיבדה את בתוליה במעשה האונס. רק אחת כזאת ברור שניזוקה נזק בר קיימה (להלן פ"ג מ"א). במקביל, הקשר בין הקנס לבתולים איננו חד משמעי, שכן הגיורת והמשוחררת זוכות לקנס כזה אף שהן נחשבות כמי שאין להן בתולין. נמצאנו למדים שבפועל לא נתפס אבדן הבתולים כסיבה היחידה לקנס.

20עוד נעיר שכבר במקורות התנאיים (להלן מ"ו) לא נתפס היעדר הבתולין רק כאסון המעיד על פגם מוסרי חמור, שאינו ניתן לתיקון, או על פגם קשה בטיבה של הכלה המיועדת, אלא כ"מיקח טעות", לא חמור יותר מסתם מום בסתר (להלן פ"ז מ"ח). ייתכן שביטוי זה מלמד רק על ניסוח משפטי של הפגם המוסרי שאיננו ניתן לתיקון בגוף האישה, אך ייתכן שהוא מלמד גם על גישה סלחנית יותר כלפי אבדן הבתולים, ותחושה שבעצם היעדר הבתולים איננו משנה את מהותה של האישה ואת טיבה הסגולי.