משנת ארץ ישראל על משנה כתובות י:א

1כל הפרק עוסק בחלוקת הרכוש בין נשים מספר, וכל המשניות נפתחות באותה נוסחה: "מי שהיה נשוי (נשואי) שתי נשים" או "שלוש נשים" או "ארבע נשים". לפי נוסח המשנה קשה לעמוד על הקשר בין הפרקים, אבל כפי שנראה גם במשנתנו יש דיון בכתובה ראשונה ובַכלל שהמחזיר גרושתו עושה כן על דעת כתובה ראשונה. התוספתא משרשרת, אפוא, את פרקנו לפרק הקודם. עורך המשנה הכיר את הברייתא שבתוספתא, ואמנם לא כלל אותה במשנה אך ראה בהלכותיה חלק מהדיון במשנה.

2מי שהיה נשואי שתי נשים ומת – לשתי הנשים כתובה, אבל ירושת הבעל אינה מספיקה לשתי הכתובות, הראשונה קודמת לשנייה יורשי הראשונה קודמים ליורשי השנייה – הבעל חייב לשלם את התחייבויותיו לפי הסדר. לראשונה שעבוד על נכסי הבעל, ולכן היא ויורשיה קודמים. אגב כך אנו שומעים שיורשי האישה זוכים בכתובתה. במקרה רגיל שבו האישה מתה בהיותה נשואה הבעל יורש את אשתו (לעיל פ"ו מ"א), אבל אם גירשה יש לה יורשים אחרים (בניה, אביה, אחיה וכן הלאה).

3נשא את הראשונה ומתה נשא את השנייה ומת הוא השנייה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה – אם הראשונה מתה הוא יורש את כתובתה, וליורשיה אין דבר. ממילא השנייה היא אשתו ולה הוא חייב את מלוא כתובתה, כהתחייבות ראשונה. המשנה מבחינה בין האישה לבין יורשיה, ויורשי הראשונה באים רק אחר האישה השנייה. הבבלי מסביר שהמשנה רומזת להסדר "כתובת בנין דיכרין" (לעיל פ"ה מ"י) שבו התחייב הבעל שבני האישה "ירשו את כסף כתובתה יתר על חלקם" (בתרגום). ירושה זו היא כחוב שהוא חייב להם, והחוב בא לאחר הכתובה. כפי שהצענו בתחילה, אפשר להבין את המשנה גם ללא הסבר זה. בלשון "השנייה ויורשיה" הכוונה לכתובה שלה וליורשי הכתובה שלה. מכיוון שהבעל מת היא זכתה בכתובתה, וממילא יורשיה עומדים במקומה. אבל ליורשי הראשונה אין כל תביעה על כספי כתובה, אלא הם רוצים את חלקם בירושה הכללית וזו תשולם להם רק לאחר תשלום הכתובה. אפשר, אפוא, להסביר כך את המשנה, אך הסבר הבבלי עדיף בהיותו רֵאלי יותר, שכן הסדר "כתובת בנין דיכרין" היה תקני ורגיל. במשנה הבאה נשוב לשאלה זו.

4בתוספתא מובאים פרטים נוספים: "1. מי שהיה נשוי שתי נשים ומת – הראשונה קודמת לשנייה ויורשי הראשונה קודמין ליורשי שנייה. 2. גירש את הראשונה והחזירה אליו, וחידש לה כתובה – כתובה ראשונה של ראשונה, קודמת לשניה ויורשיה. שניה ויורשיה קודמין לכתובה שניה של ראשונה. 3. במי דברים אמורים? בכתובה, אבל במזונות שתיהן שוות. 4. האשה והבנות שתיהן שוות" (פ"י ה"א; ירו', לד ע"ד). ההלכה הראשונה היא המנויה במשנה, והשנייה עוסקת במחזיר גרושתו. רחל אשתו הראשונה, ובלהה השנייה; אם כתב לאשתו הראשונה (רחל) כתובה אחרת, הרי שכתובת האישה השנייה (בלהה) קודמת לזו של רחל, ואם הסתמך על הכתובה הראשונה הרי שכתובת רחל קודמת. החזרת גרושה נחשבת לא לבניין חדש אלא לשיקום הבניין הקודם ולכן רחל חוזרת למעמדה הקודם, ובדרך כלל על סמך כתובתה הראשונה (לעיל פ"ט מ"ט). משפט זה הוא חוליית הקישור לפרק הקודם שהסתיים בדיון בעניין זה.

5ההלכה השלישית היא לעניין מזונות. דין מזונות שונה מכתובה. לכתובה משועבדים הנכסים ושִעבוד ראשון תופס, אבל חובת המזונות היא חובה שוטפת ושתיהן שוות בה, וגם האישה והבת שוות בה. לעיל שנינו דיון ארוך האם הבעל חייב במזונות בתו, וכאן ברור שהוא חייב בהם (פ"ד מ"ה). אפשר אמנם לפרש את הברייתא כמדברת לאחר מות האב, ועל חובתו זו לא חלק איש מעולם. ההתחייבות לכתובה היא מרגע כתיבתה, ולכן ככל שמועד הכתובה קודם כך ההתחייבות קודמת. לעומת זאת חובת המזונות היא חוב שנוצר כל יום ויום ובו כל זכאֵי המזונות שווים, ואין אומרים שמי שנולד קודם זכאי קודם. ההסבר המשפטי איננו מספק, שהרי גם כאן התחייבות המזונות היא מרגע הלידה או היווצרות החוב (מועד הנישואין). אפשר שהסיבה העיקרית היא המידע שעליו התבססו הנישואין. השנייה התחתנה כאשר כבר ידעה על ההתחייבות לראשונה, אבל חובת המזונות נוצרת כל יום מחדש. מאידך גיסא אפשר שצריך לרופף מעט את המסגרת המשפטית, ואין כאן רק שיקול משפטי אלא תחושה רגשית; כתובה היא התחייבות גדולה שיש להתאימה ליכולתו של הבעל, אבל מזונות יש לספק מעט בכל יום ויום. כל זכאֵי המזונות זכאים להם דבר יום ביומו, ורק ביום האחרון, שבו תיגמר הירושה, צריך יהיה לדון מי קודם במנת האוכל האחרונה.

6בתלמודים מתנהלים דיונים מפורטים יותר, על פרטים, כגון קבורת הראשונה וירושת שנייה, אירוסי הראשונה לעומת נישואי השנייה, מזונות הבנות לעומת כתובת האם וכו'.

7שאלה שנייה שעולה בתלמודים היא תוצאת ההלכה במשנה. יורשים שקיבלו את כתובת אמם פרשו מחלוקת הירושה. אם יש בירושה יותר מתשלום שתי הכתובות, הרי שכל אחד מהצדדים עשוי לרצות לספק לשני את הכתובה ולנשלו בכך מיתר הירושה (בבלי, צ ע"ב; ירו', לד ע"ד) 1 סימנו לבבלי לפני הירושלמי משום שסוגיית הבבלי מציגה את המחלוקת התנאית והירושלמי מסייגה. . שאלות אלו מצויות מחוץ לתחום דיוננו.