משנת ארץ ישראל על משנה כתובות י:ד

1"הא מתניתין וגמרא דילה שקלי וטרו בה קמאי ז"ל ולא סלקא להון כל עיקר" [משנה זו והגמרא שלה נשאו ונתנו בה הראשונים ז"ל ולא עלתה להם כל עיקר – דברי הרי"ף בפתיחת פירושו למשנה זו]. לפנינו אחת המשניות הקשות; מאמצים רבים הוקדשו במשך הדורות כדי לפענחה לאשורה.

2מי שהיה נשואי לשלוש נשים ומת כתובתה שלזו מנה ושלזו מאתים ושלזו שלוש מיאות ואין שם אלא מנה חולקות בשווה – מנה הוא מאה דינר. אמנם יש פער בגודל הכתובה, אבל לכל אחת מגיע מינימום של כתובה, ולכן החלוקה נעשית בשווה. בהמשך תברר המשנה מהו אותו "מינימום" שאחריו מתחילה חלוקה לפי גודל ההתחייבות של הבעל. אין במשנה התייחסות לשאלה איזו כתובה נכתבה ראשונה, ולהלן נדון בכך.

3היו שם מאתים שלמנה נוטלת חמשים – את המינימום שלה, ושלמאתים ושלשלש מאות שלשה שלשה של זהב – דינר זהב הוא 25 דינרי כסף. החלוקה היא כזאת: הראשונה מקבלת את המינימום שלה (50 דינרים – מחצית מערך כתובתה), ושתי האחרות מתחלקות בנותר (150 דינרים) שווה בשווה, לפי העיקרון של חלוקה שווה ולא לפי גודל הכתובה.

4שלב א

5חלוקה מינימלית – 50 דינר לכל אחת (סה"כ 150 דינר) – נותר עודף של 50 דינרים לחלוקה.

6שלב ב

750 דינרים מתחלקים בשווה בין בעלות זכות היתר.

8קשה להבין את ההיגיון של המשנה. ניתן להציע שני עקרונות. הראשון, חלוקה שווה לפחות עד כדי הכתובה הרשומה, כלומר 66 דינר לכל אחת. השני, חלוקה לפי גודל הכתובה. חובו של הבעל הוא 600 דינר, ויש רק 200 דינר לחלוקה; כל אחת תקבל שליש מחובה (כתובתה), האחת שליש מנה, השנייה שני שליש והשלישית מנה שלם.

9אפשר גם להבין את העיקרון שכל אחת תקבל מינימום של חצי מנה, ואם אין בירושתו גם כדי חצי מנה לכל אחת תתחלקנה בשווה. אבל מה ההיגיון שבמה שנותר לאחר חלוקת חצי מנה, תתחלקנה שווה בשווה ולא לפי גודל הכתובה? בסוף המשנה ננסה להציע את פתרוננו.

10היו שם שלוש מאות שלמנה נוטלת חמשים – חלקה המינימלי, ושלמאתים מנה ושלשלוש מאות ששה שלזהב – החלוקה היא:

11של מנה – חצי מנה – 50 דינרים

12של מאתיים – מנה – 100 דינרים

13של שלוש מאות – שישה דינרי זהב, שהם 150 דינרים

14סה"כ 300 סלעים.

15כל אחת מקבלת את חלקה המינימלי (50 סלעים, סה"כ 150 סלעים). את 150 הסלעים שנותרו מחלקים בין השנייה והשלישית לפי גודל הכתובה ביחס של 3:2 (300:200): השנייה מקבלת 50 סלעים והשלישית 100 סלעים. אפשר גם לנסח את החלוקה אחרת. יש לבעל כדי לשלם חצי מחובו (300 מתוך 600 שקלים), וכל אחת מקבלת חצי מכתובתה.

16וכן שלושה שהיטילו לכיס [ ו ] הותירו או פחתו כך הן חולקין – הדין איננו מיוחד לכתובה, אלא לכל חלוקה בין שותפים שהם בגדלים שונים.

17בכל אחת מדרכי ההסבר שהצענו המשנה איננה עקיבה. התלמודים גם הם התקשו בעניין זה. בירושלמי (לג ע"ד) ובבבלי (צד ע"א) מובאים דברי שמואל המכנה את ההסדר במשנה "שוחדא דדייני 10 בבבלי "שודא דדייני", והוא חל רק אם שני השטרות הם מאותו יום. לשני שטרות שיצאו על שדה אחת אי זה מהן שירצו בית דין להחליט מחליטין", כלומר אין כאן הלכה אלא הדבר נתון לשיקול הדעת של בית הדין, ולפנינו החלטות אפשריות באחד המקרים שבאו לפני בית הדין. התלמוד מקשה שהרי מהמשנה משמע שהיא מציעה מפתח כולל. התלמוד חוזר בו ומציע בשם שמואל: "שמואל אמר במרשות זו את זו..." (ירו', שם), כלומר ההלכה היא פרי הסכמים שעשו ביניהן הנשים. הירושלמי והבבלי מביאים כל אחד לחוד מקרה אחר שבו נהגו כשמואל. בעצם, שמואל חולק על המשנה (משנה ד ומשנתנו כאחת). כך לפי מסקנת הבבלי, וכנראה גם לפי הירושלמי.

18התוספתא קובעת שדין החלוקה השווה שורר בכל המקרים: "שלשה שהטילו לכיס ונגנבו מהן, מביאין השאר לאמצע וחולקין. שנים שהטילו לכיס, זה מנה וזה מאתים ועשו פרקמטיא, שכר לאמצע. לקח זה בשלו ולקח זה בשלו ונתערבו, זה נוטל לפי שלו וזה נוטל לפי שלו" (פ"י ה"ד). עיקרון החלוקה השווה שורר אלא אם כן כל אחד עשה עסק בנפרד, שאז הוא גובה לפי חלקו. כלומר, התוספתא מנסחת הבחנות הגיוניות בדרכי החלוקה, אבל לפי המשנה מוצעות דרכי חלוקה אחדות שאינן עקיבות.

19מה סבר עורך המשנה? הירושלמי מצמצם את המשנה למקרים מיוחדים, אך אין בכך פתרון לשאלה אלא תחושה שהמשנה בלתי הגיונית. גם התלמוד הבבלי מתקשה בהבנת המשנה, גם הוא מתרץ את המשנה בהסכם פרטי מסוים שנעשה בין הנשים ומסיים: "תניא: זו משנת רבי נתן; רבי אומר: אין אני רואה דבריו של רבי נתן באלו, אלא חולקות בשוה" (צג ע"א). אם כן, אין ההלכה כמשנתנו.

20ראשונים עמלו לפרש את המשנה, ולא מצאנו הסבר הולם לה אלא בדברי רב סעדיה גאון: "אף על פי שהלכה כרבי ולא כרבי נתן 11 הגאון מסתמך כאן על דברי התלמוד שציטטנו לעיל. , ואף על פי ששמואל מעמידה בכותבת זו לזו ולפצותה מדין ודברים, וכי רב יעקב משמיה דרבינא מעמידה בשתי תפיסות 12 אלו ההסברים למקרה המיוחד שעליו מדברת המשנה לפי התלמוד הבבלי. , אף על פי כן מקום הניחו לנו גם אנו, ויכולנו להעמידה בתנאי בית דין על הממון הנמצא למת. 1. כל אשה שהוא פחות מכתובתה לא תעדיף על שלפניה. 2. ושהוא יתר על כתובתה תטול כאשר הוא עד כדי כתובתה בשוה, והנשאר לפי חשבון. 3. לפיכך: בהיות שם מנה, שהוא פחות מכתובת השנית והשלישית, לא יעדפו על כתובת הראשונה, ולכן יחלקו שלשתן בשוה. 4. ובהיות שם מאתים, הראשונה נוטלת חמישים לפי שהוא יתר על כתובתה נוטלת שלשים ושלשה ושליש, שהוא בשוה מן המנה האחד, ומן המנה השני ששה עשר ושני שלישים שהוא שתותו לפי חשבון, ושלישית לא תעדיף על השנית אלא תטול כל אחת שבעים וחמשה. 5. ובהיות שם שלש מאות, הרי אין פחות מהגדולה שבכתובות, ולפיכך יטלו לפי חשבון, ראשונה חמשים ושניה מאה ושלישית מאה וחמשים" (אוצר הגאונים לכתובות, עמ' 310).

21הפירוש קשה, אך לפחות יש בו עקיבות. הגאון אומר בפשטות שהוא "מעז" לחלוק על התלמוד, ומצדיק גישה זו באופן עקרוני 13 במבוא הכללי לפירוש המשניות הבאנו דברים אלו בשמו של הגאון, ואנו רואים בהם סיוע לדרכנו. . לדעתו יש כאן "תנאי בית דין", כלומר מעין החלטת פשרה, שאין בה היגיון אך יש בה עקיבות. הכללים הם:

221. אם אין בירושת הבעל כדי כתובה של אישה תקבלנה כולן בשווה (משפט 3 של הגאון מביא את המקרה הראשון במשנה).

232. אם יש יותר מכתובתה היא נוטלת את חלקה בפרופורציה לחלקה בירושה: הראשונה (של מנה) – נוטלת שישית, השנייה (של מאתיים) – שליש והשלישית (של שלוש מאות) – חצי.

243. הדגמה של הכלל הראשון, הוא המקרה הראשון במשנה.

254. הדגמה של הכלל השני, המקרה השני במשנה. אם יש בירושת הבעל מאתיים, הראשונה (זו שכתובתה מנה) נוטלת חמישים. חמישים אלו מורכבים משליש מהמנה הראשון (חלקה בשווה) ושישית מהמנה השני, שהוא חלקה בסך כל הירושה (סה"כ 50 סלעים), כיוון שבירושה יש יותר מכתובתה, והשנייה והשלישית חולקות בשווה את 150 הדינרים שנשארו (75 לכל אחת) שכן אין בירושה כדי כתובתן.

265. אם יש שם שלוש מאות דינר (המקרה השלישי במשנה), יש שם כדי כתובת כל אחת לחוד, ותתחלקנה לפי חלקן היחסי (ראשונה – שישית, שהם חמישים דינר, שנייה – שליש, שהם מאה דינר, והשלישית – 150, שהוא מה שנותר).

27דומה שלמרות החריפות הרבה הסבר שמואל בירושלמי פשוט יותר; יש כאן החלטה שרירותית, פרי פשרות בין טיעונים שונים, ולפי שיקול בית הדין. המשנה נותנת דוגמה לחלוקה לפי שיקול דעת, ולא כלל משפטי. הפרק ערוך בדירוג: שתי נשים, שלוש וארבע (משנה ה), ולכן ניתנה דוגמה של שלוש נשים, אך זו דוגמה מקרית בלבד.

28כאמור, המשנה איננה מתייחסת לקדימות בזמן, בניגוד למשניות א ו- ה. אפשר להעמידה כשכל שלוש הכתובות הן מאותו זמן, ואפשר שהמשנה באה להדגיש את עיקרון החלוקה היחסית ואיננה מתייחסת לקדימות בזמן, זה תפקידה של המשנה הבאה.

29לאחרונה זכתה משנה זו לפרשנות מזווית חדשה של תורת המשחקים, מידי פרופ' ישראל אומן, חתן פרס נובל. לפי הצעתו של אומן (יחד עם פרופ' מ' משלר), משנתנו מתבססת על העיקרון של משנת "שנים אוחזין" (בבא מציעא פ"א מ"א). לפי עיקרון זה, בוויכוח ממוני בין שני צדדים מקבל כל צד את החלק שהשני אינו תובע והשאר מתחלק בשווה. כך, במקרה שבו "זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי – האומר כולה שלי ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים והאומר חציה שלי ישבע שאין לו בה פחות מרביע; זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע". כלומר, ראובן תובע חצי ועל כן "מוותר" על החצי השני לשמעון, ושמעון מקבל מחצית זו. היתר, השנוי במחלוקת, מתחלק ביניהם בשווה, כך שראובן מקבל בסופו של דבר רבע ואילו שמעון מקבל בסופו של דבר שלושה רבעים.

30החלת כלל זה על משנתנו מסובכת, שכן המשנה מדברת על מקרה של שלושה צדדים. על כן הציע אומן כי בכל מצב נתון החלוקה תהיה כזאת אשר במחלוקת בין שני צדדים תותיר על כנו את העיקרון של משנת "שנים אוחזין". משנתנו תוסבר, לפיכך, באופן הבא:

31מקרה א: נכסים בערך של מנה (100 דינר)

33מקרה ב: נכסים בערך של מאתיים

34מקרה ג: נכסים בערך של שלוש מאות

35ההיגיון שבגישה זו הוא שעלינו להביט על סכסוך מעין זה כעל מערכת של סכסוכים זוגיים המוכרעים לפי עיקרון אחד – עיקרון "שנים אוחזין". היגיון זה ניתן לשכפול לכל מספר של צדדים, על כל סכום 14 ראו אומן, שלוש נשים; אומן ומשלר, תורת המשחקים. .

36הבעיה ההלכתית הנדונה במשנה זו רלוונטית לפיכך אף לשתי נשים, אך במקרה זה החישוב פשוט יותר ועל כן העמידה אותו המשנה דווקא בשלוש נשים. לבחירה זו משמעות ספרותית, כפי שנראה להלן.

37קשיים מספר קיימים בפירוש זה. אחד מהם הוא שבמקרה שיש נכסים בערך של מאתיים אין שום היגיון לטעון שהאישה הראשונה מוותרת על זכותה לכתובה מלאה. לפי הטבלה מוצגת הראשונה כמי שוויתרה לשנייה על 100, ותובעת רק מאה ולא את כל כתובתה. הראשונה טוענת שההתחייבות לה קודמת להתחייבות לכל האחרות ומגיעים לה כל המאתיים. כן תטען השנייה, שכלפי הראשונה מגיעה לה חלוקה שווה, אבל כלפי השלישית מגיעה לה עדיפות מוחלטת.

38במקרה השלישי הקושי רב עוד יותר. הראשונה אמורה לתבוע לכל היותר 200, שכן זה המרב שבו התחייב הבעל בכתובה. לפי זה, הוויכוח עם האישה השנייה הוא רק על 100, ככתוב בטבלה.

39זאת ועוד. אם אנו מפרקים את מערכת ההידיינות למערכת זוגית הרי שגם החלוקה לחצי צריכה להיות חצי מהסכום שבוויכוח (במידה שנותר בקופה סכום מתאים).