משנת ארץ ישראל על משנה כתובות י:ג

1היו שם נכסין ( שאין להם ) כבראוי – הכוונה לנכסים העתידים ליפול לידי היורשים, כגון הלוואה האמורה להיות מוחזרת, ספינה בים וכיוצא באלו, ואינן כבמחוזק – הם אינם נחשבים כנכסים קיימים לצורך החישוב האמור במשנה הקודמת. הנוסח ברוב העדים הוא "היו שם נכסין בראוי – אינן כבמוחזק", או מעין זה 5 הווי"ו של "ואינן כבמוחזק" היא וי"ו הנשוא, ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 1083. . גם הלכה זו מקטינה במודע את הסיכוי לממש את הסדר "בנין דיכרין", רבי שמעון אומר אף על פי שיש שם נכסים שאין להם אחריות אינן כלום עד שיהיו שם נכסים שיש להם אחריות יותר על שתי כתובות דינר – לצורך החישוב אם ניתן לחלק את הירושה על פי תנאי הסדר "כתובת בנין דיכרין" נלקחים בחשבון רק קרקעות ולא מטלטלין, וזאת בהתאם לתפיסה שכתובה גובים רק ממקרקעין. נכסים עתידיים הם בוודאי נכסים שאין להם אחריות, כך שדברי רבי שמעון מתייחסים אף לרישא של המשנה.

2"נכסים שאין להם אחריות" הוא מונח משפטי מובהק, וכוונתו לקרקעות שרק הן עשויות להיות עירבון להלוואה. הוא נקבע משום שקרקע מהווה אחריות לשטר, ובא בניגוד למטלטלין שהם נכסים שאינם מהווים אחריות לשטר. כאמור, זהו ניסוח משפטי שבא לאחר שנקבעו הכללים המשפטיים העיקריים של "אחריות נכסים". אבחנה זו בין קרקעות, המהוות אחריות להלוואה, ובין מטלטלין, שאינם ערבים להלוואה, חוזרת בהלכות תנאיות רבות והיא מוסכמה כללית שלא מצאנו חולקים עליה 6 משנה, פ"י מ"ג; תוס', פ"ד הי"ח; בבא מציעא פ"א מ"ו; תוס', פ"א ה"ה ועוד. . מאוחר יותר לא היססה ההלכה היהודית לגבות חובות גם ממטלטלין, אם כי במגבלות רבות.

3דברי רבי שמעון במשנה משקפים תפיסה הלכתית שרק הקרקעות הועמדו כאחראיות לשטר, ולא מטלטלין. במקורות מקבילים משמע שבפועל נתפסו כל הנכסים כאחראים לשטר. בשטרות מדבר יהודה הדבר כתוב במפורש 7 ראו פירושנו לעיל, פ"ד מ"ז. , ואילו המשנה קובעת כעיקרון שכך הדין אפילו אם לא נכתב במפורש (לעיל פ"ד מ"ז). נראה שלפנינו התפתחות הלכתית. בשלב ראשון נתפסו רק הקרקעות כאחראיות. מאוחר יותר התפתחה תפיסה מרחיבה (שנועדה להגן על האישה ואולי גם על כל תובע אחר). השלב הראשון לא היה בהכרח מתוקף חוק, אלא הנוהג המציאותי שרק בקרקע היה מספיק כדי לכסות את הכתובה. נוהג זה משתמע מסתם הדיון בהלכות אחרות, כגון המחלוקת במשנת גיטין איזו קרקע מפקיעה האישה לטובת כתובתה (גיטין פ"ה מ"א). אנו מציעים מערכת של התפתחות כרונולוגית, אבל מבחינת הנתונים אפשר שאלו שני נוהגים מקבילים, או אולי גם תקנה פורמלית מול נוהג הלכה למעשה.

4גאוני בבל חידשו שגובים כתובה גם ממטלטלין, ומאז מופיעה הלכה זו כדרך המלך של גביית כתובה 8 שאילתות דרב אחאי גאון, חיי שרה טז; הלכות גדולות, הלכות כתובות לו. אין זה מונע מגאונים לצטט את הסוגיות הקובעות שאין גובים כתובה אלא מקרקעות, כגון שאילתות דרב אחאי גאון, ויצא כא, ועוד. ראו בהרחבה על כל העניין: ברודי, מחוקקים, עמ' 314-303. . בעל הלכות גדולות מצטט את סוגיית הגמרא האומרת "אמרי נהרדעי לכרגא, למזוני דאשת איש, לקבורה, מזבנינן בלא אכרזתא בין ממקרקעי ובין ממטלטלי" (למס, למזונות אשת איש, לקבורה מוכרים ללא הכרזה בין מקרקעות בין ממטלטלין – הלכות גדולות, הלכות כתובות לו). אלא שבגמרא שלנו (פז ע"א; ק ע"ב) חסרות המילים המודגשות. עם זאת, הדעה שלמזונות ו/או לכתובה גובים מקרקעות נזכרת בתלמוד ומיוחסת לרבי מאיר או לרבי מני 9 בבבלי, פא ע"ב, ובהלכות גדולות, שם שם: רבי מני. . אמנם ההלכה הרווחת היא שכתובה גובים רק מקרקעות (כגון בבלי, נא ע"א וע"ב), אך כאמור הדעה שגובים אותה גם ממטלטלין נזכרת (שם; יבמות צט ע"ב). כן נזכרת אפשרות שלמזונות גובים ממטלטלין, אך לא לכתובה (סח ע"ב).

5הדברים מפורשים יותר בסוגיות אחרות. בירושלמי מסופר: "ציפור בת אבשלום – רבי סימון ורבי יעקב בר אידי בשם רבי שמעון בר בא אנא ורבותינו גבינו לה מן המטלטלין כמנהג מקומה" (גיטין פ"ה ה"ג, מו ע"ד). אם כן, יש מנהג מקומי לגבות כתובה (או מזונות) ממטלטלין. כמו כן: "רב שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן נהגו העם בערבייא להיות גובה מן הבושם ומן הגמלים ודכוותה בלבד מן הבושם שבאותו הלילה. ארמלתא דרבי חונה גבי לה מן המטלטלין כמנהג מקומה" (ירו', לג ע"ד). אם כן היה מנהג מקומי לגבות ממטלטלין, ובערביה שבה עסקו בסחר בבשמים גבו מבשמים. המקבילה הבבלית שונה בפרטים, אך נשמר בה העיקרון ההלכתי: "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: גמלים של ערביא, אשה גובה פרנא (כתובה) מהם" (בבלי, סז ע"א), ובהמשך עוד דוגמאות לגבייה ממטלטלין, והבבלי מסביר שמדובר בסחר איתן שעליו מסתמכים בעת ההלוואה.

6אם כן, בשלב התנאי גבו כתובה רק מקרקע. רק הקרקע נחשבה לערובה בטוחה. זו עדות למיעוט מסחר בטובין ולמקומה המרכזי של הקרקע בכלכלה. בתקופת האמוראים התפתחו מנהגים מקומיים של גבייה ממטלטלין, במקומות שבהם היה סחר נפוץ במצרכים מוגדרים. מנהג זה הפך להלכה הרווחת כאשר העם היהודי התרחק מעבודת הקרקע, וממילא לא הייתה עוד הקרקע הבטוחה הרגילה, והמטלטלין תפסו את מקומן של הקרקעות בשטרות השונים.

7לאור רקע זה עלינו לחזור לפרשנות המשנה בירושלמי. בתלמוד שתי הצעות. האחת שמחלוקת רבי שמעון וחכמים היא בגביית כתובה ממטלטלין. חכמים אומרים שגובים (אך רק ממטלטלין הנמצאים בעין), ורבי שמעון סבור שאין גובין כתובה ממטלטלין. לעומת זאת: "רבי יוסי בירבי בון אמר: כל עמא מודיי בעיקר שתי כתובות שהן קרקע, מה פליגין באותו הדינר. רבי שמעון אומר קרקע ורבנין אמרין מטלטלין. רבי בא בר זבדא בשם רב: ברם נהגו בסוריא להיות גובין מן הנחושת ומן הצועות. רבי אבהו בשם רבי יוחנן: ובלבד מן הצועות שבאותו הלילה. רב שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן: נהגו העם בערבייא להיות גובה מן הבושם ומן הגמלים ודכוותה בלבד מן הבושם שבאותו הלילה. ארמלתא דרבי חונה גבי לה מן המטלטלין כמנהג מקומה" (ירו', לג ע"ד). אם כן, את המחלוקת במשנה מסביר רבי יוסי על בסיס ההנחה שגובים כתובה רק מקרקע, אבל המחלוקת היא האם בחישוב גודל הירושה הכוללת מתחשבים במטלטלין. התלמוד מוסיף דוגמאות לגביית כתובה ממטלטלין מיוחדים שהם אמצעי מסחר מקובל. בסוריה גבו מנחושת, כלומר ממטבעות נחושת שהיו ההליך הרגיל, ובערביה מהבשמים, שהעברתם הייתה ענף מסחרי חשוב בערביה. ה"צועות" הן כנראה מצעות ונחשבו כנספחי קרקע, וכן אומרת הגמרא בשבת (קכז ע"ב) המציעה את הכרים והכסתות כדרך לפרעון חוב, אם כי שם הפירעון הוא גם ממטלטלין. פריט זה חסר במקבילה באליהו זוטא (פט"ז, עמ' 6). נראה, אפוא, שמרכיב זה היה מקובל ומודגש יותר מחוץ לארץ ישראל.

8חידושם של גאוני בבל החל, אפוא, בארץ ישראל בצורה חלקית כבר בתקופת התלמוד. אפשר גם שהמהפך החל בתקופה התנאית, אבל המינוח התנאי הרגיל הוא שמטלטלים מכונים "נכסים שאין להם אחריות" (משנה, קידושין פ"א מ"ה ועוד).