משנת ארץ ישראל על משנה כתובות יב:א

1הנושא את האשה ופסקה עימו שיהא זן את בתה – מנישואים קודמים, חמש שנים חייב לזונה חמש שנים – ולקיים את התחייבותו, אף אם האישה נפטרה או שהם התגרשו.

2נישאת לאחר ופסקה עמו שיהא זן את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים – לכאורה היה מקום לומר שמכיוון שמזונות הבת מובטחים הרי שהראשון נפטר מהתחייבותו. יתר על כן, ההתחייבות של הראשון כרוכה הייתה בהסכם הנישואים, ולכאורה משפג הסכם הנישואים (או שגירשה הראשון או שמת) פגה ההתחייבות. אך המשנה רואה בהתחייבות של הבעל מרכיב עצמאי ששום אירוע איננו פוגם בו, לא יאמר הראשון כשתבוא לביתי אזונה – הזנה בבית היא כמובן זולה יותר, אלא מוליך מזונותיה למקום שהיא אימה – גם כאן ההתחייבות עומדת בפני עצמה ועליו לזונה ללא כל הסתייגויות במקום שבו היא נמצאת, אצל אמה, וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זונים אותה כאחת – שני הבעלים מוכנים לכסות יחדיו (בחלוקה) את מזונותיה, אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונותיה – ההתחייבות לזון את הבת אינה כרוכה בנישואים, ואינה תלויה בכך שלבת אין פתרון אחר, אלא היא כהתחייבות ממונית בגובה המזונות.

3הבבלי מביא ברייתא הקובעת כי בגירושין או במות האב הבת או הבן הקטנים נשארים אצל האם: "דתניא: מי שמת והניח בן קטן לאמו, יורשי האב אומרים יהא גדל אצלנו, ואמו אומרת יהא בני גדל אצלי, מניחין אותו אצל אמו, ואין מניחין אותו אצל ראוי ליורשו. מעשה היה ושחטוהו ערב ראש השנה" (קב ע"ב). הברייתא שהוא מביא היא התוספתא (פי"א ה"ד), והיא דומה לברייתא לבד מסיומה: "מעשה היה באחד ושחטוהו בערבי פסחים". יש להעיר כי אמנם המשנה דיברה על בת והברייתא על בן, אך אין סיבה לחשוב שההלכה לא תהיה זהה בבן ובבת. ייתכן שבעזרת הבאת הברייתא במקום זה סייע הבבלי ביצירת סימטריה זו. משנתנו עוסקת במקרה שהאם אחראית לילדים או שסתם מנסה לנצל את ההזדמנות ולשדרג את מעמדם. לעומת זאת הסיפור בתוספתא מעיד לא רק על מקרה אלא על תודעה חברתית שבמוות או בגירושין הילדים נותרו בדרך כלל ברשות האם. נושא זה מחייב הרחבה ובירור נוסף.