משנת ארץ ישראל על משנה כתובות יא:ו

1[ הממאנת ] היתומה – בכתב יד קופמן ובכתבי יד ארץ-ישראליים נוספים: "היתומה" 30 כך ב- ז, פ, פב, ג10, ג20. ; בעדי הנוסח של המשנה בבבלי ובדפוסי המשנה: "הממאנת". הממאנת היא לעולם יתומה מאב שאמה או אחיה השיאוה בקטנותה, שהרי אילו היה לה אב בזמן נישואיה לא היה חל עליה דין מיאון (ראו פירושנו ליבמות פי"ג מ"א). אולם, מובן שלא כל יתומה היא ממאנת. הירושלמי (לד ע"ג) גרס "היתומה" ופירש שהכוונה ליתומה הממאנת, וכתבי היד שצוינו משקפים אפוא את מסורת ארץ ישראל, בלי פירושו של התלמוד. בבבלי יש מחלוקת בדיני הכתובה: "רב תני: קטנה יוצאה בגט – אין לה כתובה, וכל שכן ממאנת; שמואל תני: ממאנת אין לה כתובה, אבל יוצאה בגט – יש לה כתובה" (ק ע"ב). כפי שהראה אפשטיין אין זו מחלוקת בגרסת משנתנו, אלא בפירושה: האם ה"יתומה" המדוברת היא ממאנת, שיוצאת בעצם מיאונה, או קטנה אחרת שנישאה והתגרשה בהליך רגיל 31 אפשטיין, מבוא, עמ' 190-188. . מכל מקום, סתם "יתומה" בספרות התנאים היא יתומה קטנה, ואם בגרה אין עוד ליתמותה משמעות הלכתית. בתוספתא מוצגות עמדות אחרות לגבי יתומה: "רבי ליעזר אומר יתומה יש לה בלאות, רבי יהודה אומר משם רבי ליעזר יתומה יש לה פירות" (פי"א ה"ד). מכל מקום התוספתא גרסה במשנה "יתומה", שכן דברי רבי אליעזר מהווים הערה על ההלכה שבמשנה. לכאורה ברור שסתם יתומה בוודאי יש לה כתובה. אפשר שדברי רבי אליעזר מכוונים ליתומה סתם שלא זו בלבד שיש לה כתובה אלא שיש לה כל הזכויות, כגון פרות ובלאות.

2אם אכן מדובר בממאנת נראה כי המשנה גורעת את זכותה לכתובה, שכן סיום נישואיה נעשה על דרך הפקעתם – כביכול מעולם לא נישאה. אשר על כן, אין היא זכאית לדמי הביטוח בעבור נישואין אלה. יתר על כן, הממאנת חופשייה לצאת, ללא הליך הלכתי מסובך, בניגוד לגירושין הדורשים הליך שהצד השליט בו הוא האיש. אשר על כן, האיש אינו מתחייב לה לכתובה בשעה שהיא חופשייה להפסיק את הקשר בקלות.

3אולם יש אפשרות נוספת להבין דין זה של "יתומה". ייתכן כי הכתובה ושאר הזכויות השנויות כאן נתפסות כחלף המוהר. ראינו כבר במבוא כי בין התנאים קיימת גישה הרואה את הכתובה כפיתוח של המוהר. מכיוון שבאופן בסיסי המוהר ניתן לאב, אישה שנישאה כאשר כבר אין לה אב אינה זכאית לכתובה. זאת בשונה מאישה שנישאה ולאחר מכן התייתמה, שהיא זכאית לכתובה בשל חיוב המוהר של הבעל כלפי האב בזמן הנישואין, בדומה לדין האיילונית בסיפא של משנתנו.

4והשנייה – מי שהיא אסורה עליו משום "שניות", כלומר שהיא ערווה, אך לא מאלו המנויות במפורש בתורה. המשנה מגדירה זאת בבירור: "כלל אמרו ביבמה כל שהיא איסור ערוה, לא חולצת ולא מתיבמת. איסורה איסור מצוה, ואיסור קדושה, חולצת ולא מתיבמת. אחותה שהיא יבמתה חולצת או מתיבמת. איסור מצוה שניות מדברי סופרים, איסור קדושה אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, ובת ישראל לנתין וממזר" (יבמות פ"ב מ"ג ומ"ד).

5"איסור ערוה" שנזכר במשנת יבמות אינו צריך הסבר, רשימת העריות נמנתה בתורה בפרשות העריות והעורך סבור היה שאין צריך לחזור על כך. "איסור מצוה" הן עריות האסורות רק מדברי סופרים, כגון אם אמו, אם אבי אמו וכיוצא באלו. התוספתא מונה את הרשימה המלאה: "שניות מדברי סופרים: אם אמו ואם אביו אשת אבי אביו ואשת אבי אמו אשת אחי אמו מאביו ואשת אחי אביו מאמו ואשת בן בנו ואשת בן בתו. מותר אדם באשת חמיו ובאשת חורגו ואסור בבת חורגו וחורגו מותר באשתו ובבתו" (יבמות פ"ג ה"א; ירו', ג ע"ד; בבלי, כא ע"א) 32 השוו עוד תוס', יבמות פ"ו ה"ג, ובפירושנו ליבמות פ"ד מ"ז. בתלמודים מתנהל דיון האם "יש להן הפסק", כלומר האם האיסור מתגלגל על הדורות הבאים או לא. ראו בבלי, יבמות כא ע"א; כב ע"א, שם מונה רב ארבע נשים שיש להן הפסק, והתלמוד מוסיף אחרות. בירושלמי (יבמות פ"ב ה"ד, ג ע"ד) זו מחלוקת אמוראים. . התוספתא ממשיכה בבירור מקרים מסופקים ומורכבים נוספים, ולא נעסוק בהם.

6בכתב יד קופמן ליבמות שנוי "איסור מצוה עריות מדברי סופרים" וכן ב- פ, פ1, ג1, ג7 של המשנה וב- ג42, א, ח של המשנה בבבלי; ביתר עדי הנוסח: "שניות" 33 "שניות" במשמעות דומה יש בדיני טהרות, ושם ה"שניות" טמאות בטומאה ברמה נמוכה יותר (משנה, טהרות פ"א מ"ז-מ"ח; זבים פ"א מ"ה; ידים פ"ג מ"א) ועוד. במקרה שלנו המונח "שניות" בא משום שאיסורן מהווה מעבר למעגל שני (קרובות של קרובות), מעבר לאיסורי העריות שבתורה. ה"שניות" הן העתקה של כל הקרובות האסורות על האדם אל קרובות בדרגה דומה, ורחוקה יותר, של אביו, אמו, בנו ובתו. בלשון הירושלמי: "אשת בנו תורה, אשת בן בנו שנייה לה" (יבמות פ"ב ה"ד, ג ע"ד), ושם מובאות דוגמאות נוספות. . לפי מצב הטקסט שבידינו לנוסח "עריות" עדיפות ברורה, שכן הוא בכל עדי הנוסח הטובים. אבל בתוספתא (יבמות פ"ב ה"ג; פ"ג ה"א) ובמשנה אחרת ביבמות (פ"ט מ"ג) ובמקורות ארץ-ישראליים שלא חלו בהם ידי מעתיקים: "שניות" 34 ראו מסכת עריות המצויה בסוף כתב יד קופמן למסכת נשים הי"א, והיא מודפסת אצל היגר, דרך ארץ רבה פ"א, עמ' 270 ועוד. .

7כל העריות הנזכרות בתוספתא אינן כתובות בתורה, והן חידוש של חכמים. המינוח "דברי סופרים" הוסבר, בספרות ההלכה האמוראית, כאיסור "מדרבנן". כאמור לעיל (פירושנו לפ"ט מ"א), וכפי שהראו כבר גילת ודה פריס, בתקופת התנאים "מהתורה" משמעו איסור חזק, ו"דברי חכמים" או "סופרים" הם איסור פחות חזק ותו לא. המפרשים הקלסיים למשנה פירשו, בעקבות אמוראים (בבלי, יבמות כ ע"א; סנהדרין נג ע"א; ירו', ג ע"ד), שהאיסור נקרא "מצוה" משום ש"מצוה לשמוע דברי חכמים". אלא שהסבר זה קשה; הרי חכמים הטילו מצוות רבות ולא שמענו שמכנים אותן "איסור מצוה"! לכאורה ניתן להסביר ש"מצוה" באה להחליף את המונח "חובה", ולבטא איסור "רך" יותר. דיון ארוך הקדשנו לכך ביבמות פ"ב מ"ד ונקדיש במסכת סוטה פ"ח מ"ז, ונראה שיש לנושא פנים לכאן ולכאן.

8הייבום של נשים שהן עריות האסורות מדברי תורה אינו אפשרי, לכן אין צורך בחליצה לפטרה מן הייבום. הייבום של נשים האסורות על היבם מדברי סופרים מחויב באופן ראשוני מן התורה, ורק האיסור המשני מונע את קיום הייבום. אשר על כן, על נשים אלה לחלוץ. איסור הקדושה אינו חמור כערווה ולכן היה ניתן להציע שחובת הייבום תגבר על איסור ה"לאו", אולם המשנה קובעת שאף במצב זה אין לאפשר את הייבום, אך על האישה לחלוץ.

9והאילונית – אילונית היא מי שאינה יכולה ללדת, ונרחיב בכך להלן. משנתנו סבורה שהנישואין עם אילונית בעייתיים, ואין היא זכאית לכתובה. במשנת יבמות שנינו: "כהן הדיוט לא ישא אילונית אלא אם כן יש לו אשה ובנים. רבי יהודה אומר: אף על פי שיש לו אשה ובנים לא ישא אילונית, שהיא זונה האמורה בתורה. וחכמים אומרים: אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות" (פ"ו מ"ה). התורה קבעה כי אסור לכוהן לשאת "זונה". רבי יהודה מציג גישה עוינת לאילונית – היא "זונה". גישתו של רבי יהודה קיצונית. לדעתו כל ההצדקה לקיום יחסי אישות היא הולדת ילדים. אישה החיה עם בעלה ומקיימת יחסי אישות למטרה זו היא אישה כשרה, אבל אם היחסים לא נועדו להעמיד ולדות הרי הם כזנות. ברור גם שרבי יהודה מדבר על אישה שגלוי וידוע שהיא אילונית, ולא על אישה רגילה שרק לאחר זמן התברר שאינה יולדת. לדעת חכמים "זונה" היא מי שחיה חיי אישות מופקרים, או מי שחזקה עליה שחיה באופן כזה. במשפט זה מובע בוז עמוק לנוהגי צניעות של גויים, חכמים מניחים שאין אצלם צניעות, כפי שהרחבנו בפירושנו לפ"א מ"ב. כלומר, לדעת חכמים "זונה" היא מי שנחשבת ל"מופקרת" (בבלי, יבמות, סא ע"ב), והאילונית אינה מופקרת. בהקשר זה חשובה מימרתו של רבי אליעזר: "פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה" (תוס', קידושין פ"א ה"ד; בבלי, יבמות סא ע"ב; ספרא, אמור, פרק א ה"ז, צד ע"ב). רבי אליעזר רואה ביחסי אישות בין איש ואישה שאינם נשואים ואינם מתכוונים להינשא באופן זה "זנות". המשותף לרבי אליעזר ולחכמים הוא בכך שנדרש מעשה, או חזקת מעשה, בלתי ראוי של האישה כדי שתוגדר כ"זונה". רבי יהודה, לעומת זאת, קובע מעמד של "זונה" לאישה על פי מצבה הביולוגי, אף על פי שאין כאן אותו פגם מוסרי.

10דין האיילונית והיחס אליה נדון במבוא.

11אין לה כתובה – זכות אוטומטית לכתובה. מסתבר שאם כתב לה הבעל כתובה – הכתובה מחייבת.

12לא פירות – אם הביאה לו נכסי מלוג בנישואיה 35 דיני הרכוש שהאישה מביאה בנישואיה נידונו לעיל פ"ה מ"א. הבעל מקבל אחריות עליהם. בנישואים רגילים הבעל אוכל את פרותיהם והקרן נשמרת לה. בנישואים שאינם תקינים לכאורה לא היה הבעל אמור לקבל את הפרות, אבל ההלכה היא שאין לה זכות בפרות. כלומר, לעניין זה היא נחשבת אישה רגילה והנכסים שהביאה עמה הם מתנה שהעניקה לו משלו (ירו', לד ע"ג). מקומה של הלכה זו ברשימה זו קשה. הרשימה מונה את שאין לה, וכן בהמשך: "ולא מזונות ולא בלאות" – כולם דברים שהיה חייב לתת לה בנישואין רגילים, ולא מה שאינו מגיע לה בנישואין רגילים. הירושלמי מציע גם פירוש שני: "מהו 'לא פירות'? שאינה יכולה להוציא ממנו אכילת פירות שאכל" (לד ע"ג), שאף אם אכל הבעל את הפרות (וגירשה) אין האישה זכאית לקבל החזר על פרות אלה שאכל 36 רש"י פירש באופן אחר: מכיוון שאין לבעל זכות לפרות במקרים שבמשנתנו הרי שאף אינו חייב לפדותה, שכן הגמרא קבעה במקום אחר: "תקנו... פירקונה תחת פירות" (בבלי, מז ע"ב). .

13ולא מזונות ולא בלאות – אישה רגילה זכאית למזונות (פ"ד מ"ד; פ"ה מ"ח), ומלבושים שהתבלו הם שלה (פ"ה מ"ח). לנשים הללו אין זכויות אלו. כיוון שהנישואים אינם מוכרים מבחינה משפטית אין מדובר בגט אלא בהפרדה בין בני הזוג; כיוון שאין מדובר בגט אין האישה זכאית להגנה כלכלית הנלווית לגירושין רשמיים. כמו כן אין היא כפופה עוד לבעלה מבחינה כלכלית ולכן אין היא מקבלת דמי כתובה, כלומר היא לא מוכרת כאשתו לעניין זה. היא לא זכאית לתשלום דמי מזונות המשמשים ביטוי מובהק לקשר מחייב בין בעל לאשתו, כשם שאין הוא חייב עוד לדאוג ללבושה (פ"ה מ"ח). ניתוק מעין זה בין בעל לאישה נזכר בספרות התנאים פעמים מספר: בעניין אישה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה "מת בעלך" ונישאה ואחר כך בא בעלה (משנה, יבמות פ"י מ"א); בעניין אישה הנישאת על בסיס גט פסול (משנה, גיטין פ"ח מ"ה), וברייתא בבבלי (נדה יב ע"ב) בעניין אישה שיש לה וסת ואסורה לשמש. כל אלה הם מקרים שהקשר הכלכלי משמש בהם ביטוי מובהק לאיסור קשר נישואים. עם זאת, מתמיה חוסר השוויון בין הגבר לאישה במקרה של נישואי ערווה. עמדנו על כך בפירושנו ליבמות, ובמסגרת של פרקנו נסתפק בכך שבמקרה של מיאון ה"עוול" כלפי האישה מועט ואולי אף אינו קיים כלל. למעשה היא זו המפרה את ההסכם, וממילא תביעתה לטובות הנאה חלשה.

14אם מתחילה נטל [ ה ] לשם איילונית יש לה כתובה – שהרי על דעת כן נטלה, ולעיל שנינו גם מחלוקות בנושא זה.

15אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין יש להן כתובה – אמנם הנישואים אסורים, אך הם תקפים ואינם מתבטלים מאליהם.

16את דיוננו במשנת יבמות (פ"ב מ"ד) סיימנו בטבלה המסכמת דלהלן:

17איסורי נישואים:

18אין לה 37 הדברים אינם מפורשים במשנה, אך ברורים מקל וחומר. תופסים 38 ראו לעיל פ"ג מ"א ופירושנו לה. ?

19התוספתא מונה חלק מההלכות הללו ברצף ומוסיפה עליהן: "שניות מדברי סופרים אינן כאשתו לכל דבר, אין להן כתובה, לא פירות, ולא מזונות, ולא בלאות, ואין זכיי לא במציאתה, ולא במעשה ידיה, ולא בהפר נדריה, יורשה, ומטמא לה, יש לו בה קדושין וצריכה ממנו גט. היא כשירה, והולד כשר, כופין אותו להוציא. רבי יהודה אומר אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, איסור מצוה. שניות מדברי סופרים, איסור קדושה..." (יבמות פ"ב ה"ד). ההלכה, בסגנון של משנתנו, חוזרת גם במשנת יבמות (פ"ט מ"ג).

20במשנת גיטין נמנית רשימה ארוכה יותר (13 פריטים) שהעובדה שקידושי האישה פגומים מתבטאת בהם (פ"ח מ"ו; תוס', יבמות פי"א ה"ט ועוד). שם נעסוק בסיבות הלכות אלו, ונסתפק כאן בקביעה שלהלכה בסיס פורמלי משפטי. בנישואי ערווה הנישואים אינם תופסים וממילא אין לאישה זכויות של אישה נשואה, ואף לא חובות של נשואה, וההלכה בעניין זה מאוזנת.