משנת ארץ ישראל על משנה כתובות יב:ג

1אלמנה שאמרה [ אי ] אפשי לזוז מבית בעלי – לאחר מות הבעל זכאית האישה או לקבל את כתובתה או להישאר בבית בעלה ולקבל מזונות מהנכסים או מהיורשים. במשנה (לעיל פ"ד מי"ב) מוזכרים שני מנהגים בשאלה בידי מי זכות ההכרעה, והמשנה אומרת שמנהג אנשי ירושלים והגליל היה שבידי האישה ההחלטה האם לעזוב את בית הבעל ולקבל את כתובתה ומתי, ובניגוד לכך נהגו אנשי יהודה שזכות ההחלטה היא של היורשים (לעיל פ"ד מי"ב). משנתנו מהלכת בשיטת אנשי ירושלים והגליל, וזכות ההחלטה היא של האלמנה.

2אבל בתוספתא מוצגת גישה שונה: "אלמנה שאמרה אי איפשי לזוז מבית בעלי, אין היורשין יכולין לעכב על ידה, שכך הוא כבודו של בעלה. אמרה אי איפשי לזוז מבית אבה, יכולין היורשין לעכב על ידה, שכך היא ברכת הבית מרובה" (פי"ב ה"ג). מקומה של האישה בבית בעלה, ורק בהסכמת שני הצדדים היא רשאית לחזור לבית אביה. זאת הן משום "כבוד בעלה", ביטוי המסביר את צוואותיו של רבי שנצטט להלן, והן משום "שברכת הבית מרובה", היא מוסיפה לעצמתו הכלכלית של בית בעלה המנוח.

3אין היורשין יכולין לומר לה לכי לבית אביך ואנו זנים אותך – ב- מ, נ, ב ובשולי כתב היד נוסף: [ אלא זנין אותה בבית בעלה ] ונותנין לה מדור לפי כבודה – כאמור זכות ההחלטה היכן להתגורר היא של האישה, והיתומים צריכים להיענות לדרישותיה באופן המכבדה. התוספתא מבהירה מהו "לפי כבודה": "האשה שמת בעלה, יושבת בבתים כדרך שישבה בהן בחיי בעלה, משתמשת בעבדים ושפחות, בכלי כסף, בכלי זהב, כדרך שמשתמשת בהן בחיי בעלה. שכך כותב לה תהא יתבה בביתי, ותתזני מנכסאי, כל יומי מיגד אלמנותיך בביתי" (פי"א ה"ה; ירו', לה ע"א; בבלי, קג ע"א). התוספתא רואה את ה"כבוד" בהמשכיות של מעמדה מכפי שהיה בחיי בעלה. [ אמרה ] אי אפשי לזוז מבית אבא יכולין היורשין לומר לה אם את אצלינו יש ליך מזונות ואם אין את אצלינו אין ליך מזונות – היורשים רשאים במקרה כזה לחייבה לקחת את כתובתה ולוותר על הדרישה למזונות. הנחת המשנה היא שאם היא מתגוררת אצל היתומים יש לה מזונות, ואם היא ב"בית אביה" היא זכאית לכתובה, אך לא למזונות. הזכות היא של היורשים שכן מזונות בבית זולים יותר, כמות ששנינו לעיל במשנה א 6 וראו עוד בבלי, בבא בתרא קמד ע"ב, אותו טיעון לעניין אחר. .

4אם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והן ילדים – האלמנה צעירה ולכן אינה חשה בנוח עם ילדי בעלה מנישואיו הקודמים. מצב כזה יש בו חשש פריצות, כפי שמנסח זאת הירושלמי: "משום שם רע" (לה ע"ב). כמו כן, במצב זה עשויה להיות בעיה למשק הבית לפרנס אותה כראוי.

5זנים אותה והיא בבית [ אביה ] – וחכמים, מתוך גישתם המוסרית ותפיסתם את דיני צניעות, מעניקים לה זכות גם לבחור מקום מגורים אחר וגם לקבל מזונות ב"בית אביה". לא מן הנמנע שחכמים מעניקים נימוק מוסרי, "שם רע", למצב שהבעייתיות שבו איננה רק מוסרית. אישה צעירה מתקשה לשלוט בבנים גדולים בני אחת עשרה, למשל, והבעיה איננה רק מוסרית.

6בתלמודים מובאת עדות מרגשת על צוואתו של רבי שהורה לבניו "אל תזוז אלמנתי מביתי" (ירו', לד סע"ד), ולפי מסורת אחרת: "אמר: לבני אני צריך. נכנסו בניו אצלו. אמר להם: הזהרו בכבוד אמכם; נר יהא דלוק במקומו, שולחן יהא ערוך במקומו, מטה תהא מוצעת במקומה" (בבלי, קג ע"א). אין צריך להבין משפט זה על בסיס משפטי. מבחינה משפטית זכותה של האם מובטחת, ובקשתו של האב הגוסס איננה נחוצה. אי אפשר ללמוד מכאן שרבי נהג כבני יהודה וציווה על יחס מיוחד לאשתו. יש לזכור שכל המערכת איננה רק משפטית. ליתומים יכולת ללחוץ על האם ולהציק לה גם תוך מתן כבוד פורמלי לה. רבי נהג כמו אב ובעל טוב ומתחשב, ואין כאן יותר מעדות לאופיו האישי, בעיני מוסרי הסיפור.