משנת ארץ ישראל על משנה כתובות יב:ד

1כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם – המשנה חושפת טפח נוסף במערכת היחסים של האלמנה עם משפחת בעלה. האישה יצאה לבית בעלה מרצונה (זאת לפי מנהג ירושלים והגליל, או שלא מבחירתה, כמנהג יהודה) ובחרה בכתובה, אך לאחר זמן רב טרם גבתה אותה. אבל דחייה אין משמעותה ויתור על הכתובה וזכות הגבייה עומדת לה, ו כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנה שיש בעשרים וחמש שנה שתעשה טובה כנגד כתוב ( ה )[ תה ] – אם היא בבית בעלה היא זכאית למזונות, אך לא לכתובה. אבל מותר לה לשנות את עמדתה במהלך השנים, ואז היא זכאית לקבל את כתובתה. כך נוצר סדר דברים שיש בו קושי כלכלי. האישה נהנית ממזונותיה שנים מספר, ועדיין זכותה לקבל כתובה. רבי מאיר רואה בעשרים וחמש השנים פרק זמן שבו ערך הכתובה הסטנדרטית עומד כנגד ה"טובה" שנעשתה לה במשך שנים אלה. רש"י פירש כי הטובה המדוברת היא השימוש שלה בנכסי בעלה במשך השנים ל"טובה", כלומר לנתינה שלא על בסיס עסקי לשכנותיה. בעקבות רש"י הלכו מפרשי הדורות. אולם בירושלמי מצוי פירוש אחר: "בטובה שעשו לה שנחלטה ניכסיה בחיי בעלה" (לה ע"ב). מפרשי הירושלמי נחלקו כיצד להבין זאת (ראו להלן), אך נראה שההבדל הבסיסי בין פירוש זה ובין פירושו של רש"י הוא שלפי הירושלמי אין המדובר בטובה שהיא עשתה אלא בטובה שנעשתה לה ביחס לנכסיה. לשני הפירושים המילה "טובה" מתפרשת כהוראתה הרגילה בלשון חז"ל – סיוע וולונטרי של איש לרעהו שלא על בסיס עסקי, כפי שיוסבר להלן 7 למונח "בטובה" ראו פירושנו לשביעית פ"ד מ"א. , אולם נראה כי פירוש הירושלמי עדיף, שכן סביר יותר להעמיד כנגד הכתובה את הטיפול בנכסים ולא את הטובות הקטנות שאישה עושה לשכנותיה (ומן הסתם אף מקבלת מהן במקביל), דברי רבי מאיר שאמר משום רבן – במשניות שבבבלי ובדפוסי המשנה נוסף "שמעון בן" 8 אפשטיין (מבוא, עמ' 1201) עמד על הקושי שבנוסח זה לאור צעירותו של רבן שמעון בן גמליאל מרבי מאיר ומשום שבמקומות רבים דווקא רבן שמעון בן גמליאל הוא המצטט את רבי מאיר. אולם אף במקבילה שבתוספתא מצוי כאן "רבן שמעון בן גמליאל", ולפיכך הציע אפשטיין כי מדובר ברבן שמעון בן גמליאל הראשון, אביו של רבן גמליאל דיבנה. גמליאל – לאחר 25 שנים נאכלה כתובתה של האישה ואין לה יותר זכות לכתובה אלא רק להמשך מזונות, וחכמים אומרים כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם – זכות המזונות והנאות אחרות שיש לאישה מהנכסים אינם רלוונטיים ואינם מתקזזים, והכתובה ממשיכה להיות מעין ביטוח ליום עזיבתה את בית בעלה, וכל זמן שהיא בבית ( בעלה ) [ אביה ] גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנה – ודאי שמדובר בבית אביה, כמו ביתר עדי הנוסח. לאישה יש זכות לתבוע את דמי הכתובה במשך עשרים וחמש שנה מיום עזיבתה את בית בעלה. מה ההסבר לשיטת חכמים? מ' אלון סבור כי יש כאן ביטוי לתפיסה המכונה כיום "התיישנות" 9 אלון, התישנות; אלון, המשפט העברי, עמ' 110. . ההסבר לחוק ההתיישנות הוא פורמלי: לאחר זמן כה רב אי אפשר לברר את הצדק, העדים שכחו את אשר היה, חלק מהם נעדר, ומעל לכול מרחף ענן החשש מדוע עתה נזכר בעל החוב בחובו. עצם הדחייה משמש נימוק כנגדו. חוק ההתיישנות אינו מאפשר לתובע להסביר את ההיגיון שבהחלטותיו, אף שייתכן שהעדים קיימים וכל הנתונים ניתנים לבירור, ויש סיבה לדיחוי. מכל מקום, תפיסת ההתיישנות מהווה מחסום פורמלי בניגוד לטענות על אמינות שאותן ניתן אולי לברר, והן עניין לבית דין. פירוש משנתנו על בסיס הלכה בדבר התיישנות קשה משתי סיבות עיקריות. האחת היא שהמקרה שלנו הוא חריג בעולם המשפט העברי; בדרך כלל אין בו חוק התיישנות במשמעות הפורמלית של החוק. במשמעות זו הוא מופיע רק מהמאה הארבע עשרה לערך 10 אלון, שם, מונה דין זה כמקרה יחיד של התיישנות במשפט התלמודי; ראו עוד ערוסי, התיישנות. תודתנו לפרופ' ל' מוסקוביץ על העזרה בבירור. . בחוק הרומי נזכרת התיישנות, אך רק בצורה חלקית ביותר. בחוק הסורי-רומי יש התיישנות מסוג אחר. יתום בן עשרים וחמש שנה רשאי לטעון נגד חלוקת הירושה, ובהגיעו לגיל עשרים ושמונה אין הוא יכול עוד לערער על החלוקה. להוציא את הצד החיצוני (הזכרת המספר 25) הרי שהחוק הסורי והיהודי שונים זה מזה. הסיבה השנייה היא שזה הסבר משפטי-פורמלי ואילו משפט המשנה נוטה להתרחק מפתרונות פורמליים ופרוצדורליים, ומעדיף את הטענות הענייניות והישירות. התלמודים שבהם נעסוק להלן התחבטו במשנה, וגם הם לא העלו את טיעון ההתיישנות אלא טענה שונה במקצת (שהאישה מוחלת), והסבר זה איננו מתקבל. אם אכן לפנינו שימוש ברעיון ההתיישנות הפרוצדורלית הרי שזו חריגה מהמקובל במשפט העברי. אמנם אנו מרשים לעצמו להסביר את המשנה לא רק לפי התובנות התלמודיות, אבל במקרה זה היעדר ההסבר של התיישנות מהתלמודים, והיעדר מינוח לו, מוכיח שתפיסת "חוק התיישנות" לא הייתה מוכרת בדורות שלאחר המשנה. עם זאת, הקשיים שהעלינו אין בהם כדי לשלול את הפירוש. "התיישנות" איננה רק נימוק פורמלי, מאחוריה תפיסה ברורה של דיני הראיות. לאחר שנות דור איש אינו זוכר עוד האם הכתובה שולמה, האם היה מעמד של ויתור על הכתובה (לטובת היורשים שהם בני האישה), ומן הסתם חלק מהמעורבים כבר נפטרו וקשה לחזור ולברר את הנתונים. המשנה איננה מזכירה את ההתיישנות משום שאכן טרם נקבע המינוח לכך, אך כאמור הקושי לברר את העובדות קיים והוא עשוי להסביר את ההלכה, גם אם טרם נקבע "חוק התיישנות" בצורה משפטית-רשמית.

2הסבר אחר, קשה יותר, הוא שבעשרים וחמש השנים שילמו הבנים מזונות לאישה בבית אביה. אמנם הם אינם חייבים בכך, אך במשפחה מוותרים זה לזה מסיבות שונות. לאחר עשרים וחמש שנים כלתה כאילו הכתובה. הסבר כזה דחוק יותר, שכן הוא אינו כתוב במפורש.

3עשרים וחמש שנה לאחר מות בעלה:

4הסברנו את עמדות חכמים ורבי מאיר כבעלות היגיון כלכלי מסוים. עדיין אין החישוב כלכלי לגמרי משום שהדברים תלויים בגובה הכתובה ובהכנסות ממנה, ואף בהכנסותיה ממעשה ידיה. חלק מהשאלות הכלכליות הללו מעורר הבבלי (קד ע"א). הבבלי מציע שעשרים וחמש שנה הן ממוצע, ובעצם חובם של הבנים נמדד לפי מצבם הכלכלי והמאזן הכלכלי בין מה ששילמו כמזונות ובין סכום הכתובה. בדרך זו נסוג התלמוד מההלכה שבמשנה.

5עמדתם של חכמים, לעומת זאת, תוקפת את הנושא מכיוון אחר. אם האישה נמצאת בבית בעלה נשמרת זכותה לכתובה. הרי היא טרם נפרדה מהיורשים (שלעתים הם גם ילדיה), וכל השנים ברור היה לה שכאשר תיפרד מהם תגבה את כתובתה. בימים שהייתה עמם היו ההכנסות מכתובתה ומעשה ידיה תמורה מסוימת למזונותיה, וכתובתה נשמרה. במשפחה אין מתחשבנים על מזונות ועל הכנסות, ועם הפרֵדה מהמשפחה מגיעה לה הכתובה. אך אם ישבה בבית אביה נפרדה בפועל ממשפחת בעלה, ואם לא תבעה את כתובתה זמן כה רב הרי שוויתרה עליה. השיעור של 25 שנה אין לו מקבילה בספרות חז"ל, והכוונה למעין "דור" במונחים שלנו.

6הקושי במשנה לשיטת רבי מאיר (לפי פרשנותנו) רב. אם החישוב הוא כלכלי אנו מצפים לתהליך כרסום בכתובה, נניח של כ- 4% לשנה, ואז תוך 25 שנה הכתובה נאכלת. אבל קשה להבין מצב שבו עשרים שנה האישה אוכלת מזונות ואז זוכה לכתובה שלמה. מצד שני, מנכסי הבעל העומדים כמקור לתשלום הכתובה יש הכנסות, וכך גם מנכסי המלוג של האישה, וצריך היה להציע חישוב אחר, "פרוגרסיבי" יותר. זאת ועוד; כל הקביעה האחידה קשה, הרי הדבר תלוי בגובה הכתובה. ייתכן שהיא יותר מדמי כלכלה של עשרים וחמש שנה וייתכן שהיא פחות מהם. במקביל היה מקום לתלות את החישוב גם בגובה דמי המזונות, כפי שמתלבט הירושלמי.

7הירושלמי, לפי פירוש קרבן העדה (לה ע"ב), מסביר שאין כאן חישוב כלכלי אלא שלאחר עשרים וחמש שנה שבהן טיפלו היורשים בנכסיה מחלה האישה על כתובתה 11 בירושלמי (לה ע"ב) מועלית טענה שכל זה באישה שאין לה כתובה, כלומר אין לה שטר, והיא סומכת על תנאי בית דין ועל הסכמת היורשים. לאחר עשרים וחמש שנה תביעתה כבר חלשה ויש כאן מעין חזקה, אבל אם יש לה כתובה גובה לעולם, כמו במקרה הראשון במשנה שבו לא קיבלה מזונות מהיורשים. אך בתלמוד מובעת גם דעה אחרת הפוסלת אבחנה זו. כך גם בבבלי, קד ע"א. , כלומר אין כאן חישוב כלכלי של אכילת התרומה אלא הבנה ביחסי אנוש, ומי ששהתה עם היורשים בנחת עשרים וחמש שנה בוודאי מחלה על כתובתה מרצונה 12 זאת בשונה מהפירוש שהצענו לירושלמי לעיל. . הירושלמי, לפי פירוש זה, מתעלם אפוא מהפן הכלכלי שהצגנו לעיל.

8לאור שאלות כלכליות אלו צריך לומר שהמשנה מצביעה על חשיבה שאיננה רק כלכלית. אנו רגילים לחשב שאלות מסוג כזה לאור נתונים כלכליים-כמותיים (פחת הדרגתי וכו'), ברם במשנה אין כאן חישוב כלכלי מדוקדק אלא קביעות סכֵמתיות שלא לפי תנאי הריבית וממשק ההכנסות. קביעות כאלו מתאימות לחברה קדומה שאינה מחילה על כל השאלות את כללי החישוב הכלכלי. השוק מצומצם יחסית, ודרך החשיבה איננה של מאזן כלכלי. כך, למשל, בכל המשנה והתלמוד אין חישוב כלכלי של ערך הזמן. התלמודים חשו כבר בקשיים שהעלינו, אלו נובעים משיטת חשיבה אחרת של עריכת מאזן הכנסות והוצאות, חישובי ריבית ופֵרות ושאר מרכיבי המאזן. הסברי התלמודים מעידים שהם כבר ערים לשיטת מחשבה כלכלית מפותחת זו, על כן הם מעבירים את הכרעות המשנה לתחום הלא-כלכלי של "מחילה" וויתור על התביעה מסיבות של קרבת נפש ואהבה משפחתית.

9הירושלמי מסביר גם ש"מקולי כתובה שנו" (לה ע"ג), כלומר אין זה מן הדין שתוותר על כתובתה, אלא שקל הקלו בכתובה. זהו מינוח שהתלמוד משתמש בו במקומות שההחלטה צודקת פחות ויש בה פגיעה באישה, מתוך שקלול הרצון שלא להכביד על הבעל את עול הכתובה במקרה הנתון.

10משנתנו עוסקת לכאורה, כבשאר המסכת, בכתובה קיימת, כלומר בהתחייבות הכתובָה בשטר כתובָּה של ממש, ועל אף זאת היא טוענת כי במקרים מסוימים מתבטלת התחייבות זו בחלוף זמן. אולם בשני התלמודים מוצב סימן שאלה באשר להנחה זו, ויש מחלוקת מה הדין במקרה שיש שטר כתובה. בירושלמי הדיון מוכרע כפשט משנתנו, כלומר אף במקום שיש שטר כתובה לאחר זמן ההתחייבות מתבטלת, ואילו בבבלי ההלכה מוכרעת כדעה הנותנת תוקף תמידי לשטר הכתובה.

11מתה יורשיה מזכירים – תובעים, את כתובתה עד עשרים וחמש שנה – אם עשרים וחמש שנה לא נתבעה הכתובה הרי שכבר נסתיימה ההתחייבות של יורשי הבעל ואין ליורשים עוד תביעה, כמו שהסברנו לעיל. הסיפא מתאימה לשיטת חכמים המייחסים לעשרים וחמש השנים משמעות של התיישנות.

12בתוספתא נוספו דברי רבי ישמעאל המהלך בשיטת רבי מאיר, אלא שקובע כתקרת זמן שלושים שנה 13 "שלשים" בכתב יד וינה ובדפוס ("ל' "), אך בכתב יד ערפורט ובקטע גניזה הנוסח "שלש". כנגד זה מוזכרת בבבלי, צו ע"א, תקופת התיישנות של שלוש שנים למזונות. אם לא נקבל את עדות כתבי היד הנ"ל של התוספתא הרי שכאן בא לידי ביטוי ההבדל בין קרקעות למזונות שוטפים. . התוספתא מוסיפה ומשרשרת את שיטת חכמים עם הסיפא של המשנה: אם היא בבית אביה ומזכירה (תובעת) את כתובתה יש לה כתובה, ואם לאו – אין לה כתובה, והוא הדין ליורשיה (פי"ב ה"ג).