משנת ארץ ישראל על משנה כתובות יג:ב

1מי שהלך לו למדינת הים ועמד אחר ופירנס את אשתו – מסקנתנו במשנה הקודמת היא שהאישה רשאית לרדת לנכסי בעלה בהיעדרו ולהשתמש בהם למזונותיה. משנתנו עוסקת באדם שלישי שהתערב ומימן כמימון ביניים את צורכי האישה.

2חנן אומר איבד את מעותיו – מה שנתן לאישה נתן, והבעל איננו חייב להחזיר לו. יש כאן מעין אין-אונים של ההלכה. הבעל לא התחייב לנותן ועל כן אין לו מחויבות חוזית כלפיו; הבעל אמנם חייב במזונות אשתו, אך כפי שראינו ישנם קיזוזים אפשריים או מנגנונים חילופיים, ולא בכל מקרה יצטרך הבעל בסופו של דבר לשלם לאשתו. אשר על כן, לא ברור שתהיה בידי האישה עילה לתבוע מזונות באופן רטרואקטיבי מבעלה וממילא לא תקום זכות לאחר לתבוע מהאישה או מבעלה את ההחזר. הירושלמי מסביר שהבעל יטען שהיה מפייס את אשתו. כלומר אין התכחשות לחובתו המשפטית, אבל בפועל הדברים היו מסתדרים, או שהיא הייתה עובדת, או שמשפחתה הייתה מסייעת לה ללא התחשבנות עם הבעל. רמז לגישה זו מצוי בתוספתא שכבר הבאנו: "מי שהלך למדינת הים ובא ואשתו תובעת מזונות אם אמר הוציאו לה מעשה ידיה במזונותיה הרשות בידו, ואם פסקו לה בית דין מזונות מה שפסקו פסקו" (פי"ג ה"ד). הפתרון של התוספתא בעייתי ביותר. חובת המזונות נתפסת ברוב המקורות התנאיים והאמוראיים כמוחלטת. עמדנו על כך שבפועל היו גם נשים לא מעטות שעמדו ברשות עצמן, נהנו מעצמאות כלכלית ואף פרנסו את משפחתן, אבל מבחינה משפטית חובת המזונות היא חובת הגבר, ועצמאות כלכלית היא זכות ששניהם צריכים להסכים לה, ובעיקר האישה המפסידה בכך זכות כספית. לפי פשוטה של המשנה בפרק ה (מ"ז) אם הבעל איננו מספק את מזונותיה הרי שהוא בבחינת מורד. אמנם מותר להשתית את הנישואים על הסכם הדדי הקובע שהאישה זוכה לעצמאות כלכלית (מעשה ידיה לעצמה ומזונותיה עליה), כפי שראינו לעיל (תוס', פ"ד ה"ז ועוד), אבל הסכם כזה צריך להיות הסכם של התניה הדדית מסודרת, ואם אינו ברצון האישה "יוציא ויתן כתובה" (בבלי, סג ע"א; עז ע"א; ירו', גיטין פ"ט ה"ט, נ ע"ד). בדרך כלל עלו המזונות בהרבה על הערך הכספי הישיר של מעשה ידיה, שהרי קשה לתמחר את עבודות הבית הרבות.

3אם כן, לפי התוספתא יש לבעל דרך משפטית שלא לשלם מזונות, ותהיה זו פרשנות מרחיקת לכת לפרש את דברי חנן לאור התוספתא. עדיף לפרש כירושלמי שאמנם מבחינה משפטית הוא חייב במזונות, אבל בפועל יש שהבעל חומק מחובה זו. חובתו איננה נותנת לאחר זכות לממשה. כפי שראינו בפירושנו למשנה הקודמת, ספק גם אם בית הדין יממש את זכותה למזונות בהיעדרו.

4אפשר גם לפרש את דברי חנן בצורה מתונה יותר. הבעל אמנם חייב, ובית הדין רשאי לכפות במקרה כזה, אבל עדיין אין בכך זכות לכל אחד להפוך בית דין לעצמו ולחייב את הבעל. אם האישה תעשה זאת זו זכותה, אך לא כל אחד רשאי להתערב בין בני הזוג, או בַמשולש בית דין – הבעל – האישה. במילים אחרות, מעשה וולונטרי של ראובן, המשלים את מחויבותו המשפטית-כספית של שמעון שלא על דעתו, אינה מחייבת משפטית את שמעון לפצות את ראובן על הוצאותיו.

5למעשה חנן מזהיר את הסביבה לא להתערב בסכסוך המשפחתי, אלא אם כן מישהו רוצה לתרום לאישה מרצונו. כפי שראינו גם בפירושנו למשנה הקודמת, אין לפרש את דברי חנן כהיתר מלכתחילה לאישה לגבות, או כהסתייגות ממנו.

6ונחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו יישבע כמה הוציא ויטול – אם הוא חייב במזונות ומישהו שילם במקומו, הרי שהוא חייב להחזיר לו.

7אמר רבי דוסה בן ארכינס כדבריהם אמר רבן יוחנן בן זכיי יפה [ אמר ] – הושלם בשוליים : חנן הניח מעותיו על קרן הצבי – התנאים מדור יבנה מאמצים כל אחד עמדה אחרת, כמו במשנה הקודמת. אך בניגוד למשנה הקודמת, כאן אין רבן יוחנן בן זכאי מסתפק בציון הצד הצודק, אלא מוסיף ביטוי ציורי כדי להמחיש את מעשיו של אותו אדם. הביטוי, שזו לו ההופעה היחידה בספרות התנאים, בנוי ממשחק מילים בין "קרן" במובנה הכלכלי ובין "קרן" במובן הטבעי. על ידי כך הוא משיג העצמה של הפער בין ציפייתו האפשרית של האדם בשעת מעשה (לקבל חזרה לפחות את הקרן) ובין התוצאה בפועל ("איבד את מעותיו"). הצבי מופיע בספרות התנאית כדוגמה לחיה קלת רגליים שאין לצודה בקלות, משום כך הנחת מעות על קרנו כמוה כאיבוד הכסף 31 ראו תוספות יום טוב על משנתנו. התוי"ט ממשיך ומציע כי הנשירה השנתית של קרני הצבי מוסיפה מטען למטפורה. למעשה קרני הצבי, להבדיל מקרני האייל, אינן נושרות, אם כי במינים מסוימים הקליפה נושרת ומתחלפת. .

8שני התלמודים (ירו', לה ע"ד; בבלי, קח ע"א) רואים במשנה דיון כללי על מצב של אדם ששילם את חובו של חברו. מבחינה משפטית הצדק עם התלמודים, דין האישה כדין כל בעל חוב. אלא שיש להבין, כאמור, את הדיון יותר סביב הרקע המשפחתי המיוחד. במקרה רגיל ודאי אין זכות לאדם שלישי לקבל החזר על תשלום חובו של בעל חוב רגיל באופן וולונטרי, ללא הסכמת בעל החוב. מקרה זה שונה. במשנה הקודמת נדונה האפשרות שהיא תגבה את חובת בעלה למעשה באופן חד-צדדי (עם הגבלה של שבועה), וכאן מתדיינת המשנה על זכותו של אדם שלישי לקבל החזר על סיוע לאישה בעת צרתה, ומן הסתם מדובר במישהו מקרובי משפחתה או מקרובי משפחת הבעל 32 עיינו עוד מחלוקת רבנו תם ור"י הזקן, בתוספות קז ע"ב, ד"ה "חנן". . עמדת "בני כהנים גדולים" הכירה בזכות זו, ואילו אדמון דחה אותה.