משנת ארץ ישראל על משנה כתובות יג:ג

1אדמון אומר שבעה – מכאן מתחילות שבע ההלכות של אדמון.

2מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובין הבנים יורש [ י ] ן והבנות ייזונו – הבנות מקבלות דמי מזונות לפי מפתח שנדון בו להלן, והבנים מתחלקים בירושה. לבנות אין זכות ירושה אבל יש להן זכות למזונות, וזו חובת היתומים לפרנסן מהירושה. המשנה אינה מפרטת כיצד החלוקה מתבצעת, האם היתומים מקבלים עליהם את פרנסת הבנות או שהבנות מקבלות סכום חד-פעמי המספיק למזונותיהן. עד כאן אלו דברי הקדמה שאינם שנויים במחלוקת. ההמשך שנוי במחלוקת ולפני דברי אדמון מופיעים דברי תנא קמא, שהם ההלכה המקובלת בספרות חז"ל. סידור ספרותי זה הפוך מסידור שתי המשניות הקודמות (שבהן קדמו דברי חנן לדברי החולקים עליו).

3נכסים ממועטים – יש להניח שזה היה המצב התדיר והרגיל בארץ, אך המשנה מציגה זאת כאן כאפשרות משנית ובאופן אחר במקומות אחרים, כפי שנראה להלן, הבנות יזונו – הבנות מקבלות תחילה את חלקן והבנים מקבלים את העודף, ואם אין עודפים: ו [ ה ] בנים ישאלו 33 כך הנוסח בכל כתבי היד של המשנה, ואף בדפוס ראשון. בכתבי היד של המשנה בבבלי הנוסח הוא "יחזרו". הירושלמי (לו ע"א) מתעד נוסח נוסף, "ישענו". בכתב יד אסקוריאל לירושלמי מסכת בבא בתרא: "יסחרו", והוא הוא. עיינו אפשטיין, מבוא, עמ' 114, והרשלר, כתובות, קח ע"ב, הע' 12. על הפתחים – אין להם ירושה ואם הם קטנים יחזרו על הפתחים, או יעבדו, על כל פנים הירושה משמשת כמקור למזונות הבנות. נראה כי הלכה זו דואגת לכבודן של הבנות ואינה מעוניינת כי הן תשאלנה על הפתחים, פעולה העשויה להניב מצבים בעייתים. לפי תנא קמא מעמדן של הבנות יציב יותר – תמיד תהיה דאגה למזונותיהן מתוך נכסי האב. מעמד הבנים יש בו יתרון וחיסרון – במצב של נכסים מרובים הם יורשים את הנכסים ורק מפרישים את הצריך למזונות הבנות; במצב של נכסים מועטים אף מזונותיהם אינם מובטחים ועליהם לשאול על הפתחים.

4אדמון אומר בשביל שאני זכר הפסדתי – אדמון תוהה על האפליה נגד הגברים המובעת בעמדת תנא קמא. לכאורה אדמון אינו מנסח כאן עמדה משלו 34 קריאה שלפיה אדמון מסתפק כאן בתמיהה ולא בהבעת עמדה הציג רבנו תם, תוס' קח ע"ב, ד"ה "אדמון". , אך ייתכן להסיק מתוך שאלתו כי הוא סבור שבמקרה של נכסים מועטים יהיה מעמדם של הבנים שווה לזה של הבנות וכולם ייזונו ויחזרו על הפתחים באותה מידה 35 ניסח זאת אחרת רבי יעקב בעל הטורים, טור אבן העזר, סימן קיא, "לעולם ירשו הבנים הכל". . ייתכן, אמנם, לפרש את דברי אדמון שלא כשאלה אלא כחיווי שבו אדמון מציין את העובדה (החריגה, כנראה) שבמצב האמור במשנה מעמד הזכרים פגיע יותר. בדבריו של אדמון יש אי צדק בולט. במקרה שהנכסים מרובים הזכרים מרוויחים, ומטיבם של הסדרים כאלה שמדי פעם יוצא שגם הצד השני מפסיד. עם זאת, בהחלט ניתן להבין את גישתו של אדמון המתנגד לכך שיהיה מקרה שבו הגברים יפסידו.

5אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון – בניגוד לדפוס בשתי המשניות הקודמות, כאן אין לפנינו שני צמדים של חולקים (חנן – בני כוהנים גדולים; רבן יוחנן בן זכאי – דוסא בן הרכינס) אלא תנא מוקדם (אדמון) כנגד תנא אנונימי, והסכמה של תנא מדור יבנה (רבן גמליאל) לדברי האחד בלבד (אדמון). אף על פי כן, נראה כי ההלכה התנאית לא סברה כאדמון אלא כתנא קמא, כפי שעולה ממקורות מספר. אף התלמודים התלבטו האם לראות בדברי רבן גמליאל פסיקת הלכה. בשני התלמודים מובאת המימרה "כל מקום ששנינו [בבבלי: שאמר] רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון – הלכה כיוצא בו [בבבלי: כמותו]" (ירו', לו ע"א; בבלי, קט ע"א). אולם בירושלמי באה מימרה זו לאחר מימרה שקבעה ש"שבעה דברים אמר אדמון אין הלכה כיוצא בו"; כמו כן, בסוגיית הבבלי נעשה מאמץ לצמצם כלל זה ולפרשו באופן אחר. פסיקת ההלכה במשנתנו נתונה במחלוקת ראשונים, אך המגמה השלטת, מתקופת הגאונים 36 ראו תשובת רב נטרונאי גאון, מהדורת ברודי, סימן שיא. ואילך, היא בבירור שלא כאדמון 37 ראו בית יוסף, אבן העזר, סימן קיא, ד"ה "ומה שכתב שרשב"ם". .

6אנו רוצים להציע אפשרות נוספת, מורכבת 38 חלק מהצוות שעסק בפירוש מסכת כתובות הסתייג מקריאה זו של המשנה וסבר כי הכרה בזכות הבת לרשת נראית דווקא כמנוגדת לדבריו של אדמון. . ביקורתו של אדמון מוסבת אמנם, לכאורה, על הסיפא ("הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים"), אך למעשה הוא בא לערער אף את הרישא ולחלוק על דיני הירושה הפרושיים. לפי הצעה זו סבר אדמון שהבת תירש עם הבן; לא הזכר יפסיד ולא הנקבה תפסיד אלא יירשו בשווה. עמדה זו היא עמדת הצדוקים המוכרת לנו ממקורות אחרים: "אומרין בית סיין 39 כך בכתב יד וינה. בדפוס ראשון: "ביתותיים". ראו נעם, מגילת תענית, עמ' 86. : קובלני עליכם פרושים: מה אם בת בני, הבאה מכח בני, שבא מכחי, הרי יורשתני, בתי הבאה מכחי אינו דין שתרשני? אומרין פרושין: לא. אם אמרתם בבת הבן, שכן חולקין עם האחין, תאמרו בבת שאין חולקת עם האחין?" (תוס', ידים פ"ב ה"כ, עמ' 684). עמדתם של הצדוקים (=ביתוסין) ברורה. הבת יורשת כמו הבנים. לעומת זאת עמדתם של הפרושים ברורה פחות, שהרי משתמע מהברייתא שגם הם מסכימים עם ה"קל", כלומר שבת הבן יורשת את סבה מכוחו של אביה שהיה בן רגיל. המדובר במצב שהסב אברהם נפטר ולו שני בנים, יצחק וישמעאל. ליצחק בן ולישמעאל בת. יצחק וישמעאל נפטרו. במקרה כזה מתחלקים הנכד והנכדה של אברהם בירושה, הנכד מכוח אביו יצחק והבת מכוח אביה ישמעאל.

7במגילת תענית נאמר שבכ"ד אב (או טבת) מציינים יום האסור בתענית משום ש"תבנא לדיננא" – שבנו לדיננו, וההסברים האמוראיים הם שנדחתה עמדת הצדוקים שהבת תירש עם הבן. בבבלי חוזר הסיפור שבסכוליון למגילת תענית ונוסף: "אמר רב הונא אמר רב: כל האומר תירש בת עם בת הבן, אפילו נשיא שבישראל – אין שומעין לו, שאינן אלא מעשה צדוקין; דתניא: בארבעה ועשרים בטבת תבנא לדיננא, שהיו צדוקין אומרין: תירש הבת עם בת הבן, נטפל להן רבן יוחנן בן זכאי..." (בבא בתרא קטו ע"ב). ייתכן שהנשיא הוא רבן גמליאל שתמך באדמון, והברייתא "נוזפת" בו על שאימץ את העמדה הצדוקית. הווה אומר, הבבלי הבין שאדמון פוסק כצדוקים ורבן גמליאל אימץ עמדה מזוהה עם הצדוקים, ויש לדחות את דבריו. ללא זיהוי הנשיא עם רבן גמליאל הרי שניסוחו של רב תמוה, מוזר ומיותר.

8הד נוסף לעמדת הצדוקים יש במעשה בבבלי שבת: "אימא שלום דביתהו דרבי אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הואי. הוה ההוא פילוסופא בשבבותיה, דהוה שקיל שמא דלא מקבל שוחדא. בעו לאחוכי ביה; אעיילא ליה שרגא דדהבא, ואזול לקמיה, אמרה ליה: בעינא דניפלגי לי בנכסי דבי נשי. אמר להו: פלוגו. אמר ליה: כתיב לן: במקום ברא ברתא לא תירות. אמר ליה: מן יומא דגליתון מארעכון איתנטלית אורייתא דמשה, ואיתיהיבת עון גיליון, וכתיב ביה: ברא וברתא כחדא ירתון. למחר הדר עייל ליה איהו חמרא לובא. אמר להו: שפילית לסיפיה דעון גיליון וכתב ביה: אנא לא למיפחת מן אורייתא דמשה אתיתי ולא [אלא] לאוספי על אורייתא דמשה אתיתי, וכתיב ביה: במקום ברא ברתא לא תירות. אמרה ליה: נהור נהוריך כשרגא! אמר ליה רבן גמליאל: אתא חמרא ובטש לשרגא" (קטז ע"א-ע"ב) [אימה שלום אשתו של רבי אליעזר הייתה אחותו של רבן גמליאל. היה פילוסוף אחד בשכנותו, שיצא לו שם שאינו מקבל שוחד. רצו לצחוק עליו; העלתה היא נר של זהב, והלכה לפניו, אמרה לו: רצוני שנחלוק בנכסי בני אדם. אמר להם: חלוקו. אמר לו (רבן גמליאל): כתוב אצלנו: במקום בן בת לא תירש. אמר לו: מהיום שגליתם מארצכם ניטלה תורת משה, וניתן אוונגליון, וכתוב בו: בן ובת יירשו כאחד. למחר חזר (רבן גמליאל) והביא לו חמור לובי. אמר לו (הפילוסוף): עיינתי בסוף האוונגליון וכתוב בו: אני לא להפחית מתורת משה באתי ולא [אלא] להוסיף על תורת משה באתי, וכתוב בה: במקום בן בת לא תירש. אמרה לו (אימא שלום): האר אורך כנר! אמר לו רבן גמליאל: בא החמור ובעט בנר] 40 המסורת מייחסת לרבן גמליאל עמדה השונה מדעתו שבמשנה. חילופי עמדות מסוג זה תדירים מסיבות שונות, ובדרך כלל איננו מעירים על כך. . כאמור, זו עמדתו לפי ההסבר הפשוט של המשנה, ולפי השערתנו מיוחסת לו בבבלי עמדה שונה מזו שבמשנה.

9מטרת הסיפור לתקוף את שופטי הגויים הלוקחים שוחד 41 בחוק הרומי ובחוק הסורי-רומי ירושת האישה היא כירושת הבעל. . הסיפור מיוחס לדור יבנה, אך מן הסתם עבר עריכה אמוראית. עושה רושם שהפילוסוף הוא נוצרי המאמין באוונגליון ומצטט ממנו משפט, אולי מאוונגליון אבוד 42 כמה מסורות נוצריות מספרות על אוונגליון נוסף שהיה כתוב עברית (או ארמית) ואבד. אוונגליון זה תיאר את מעשי ישו כפי שהשתמרו והובנו במסורת היהודית-נוצרית. שהיה כתוב ארמית. איננו יודעים מה הייתה עמדת הנוצרים לגבי ירושת הבת, אך כאמור המשפט "ברא וברתא כחדא ירתון" משקף את עמדת הצדוקים.

10אם אכן יש ממש בהצעה זו שאנו מעלים אותה כהשערה הרי שהיא משתלבת בטענה שאדמון היה בעמדת ביניים בין הצדוקים לפרושים, ובנושא זה תמך בעמדה הצדוקית. אין זה מפתיע שהעמדה הצדוקית אומצה גם על ידי חלק מהחכמים, כפי שראינו גם בנושאים אחרים 43 ראו פירושנו לפאה פ"א מ"ו ועוד. . בכל אופן, יש לסייג קביעה זו בכך שפירוש זה אינו הפירוש המשתמע מהמשנה כשלעצמה.

11המילה "בשביל" משמשת כאן במובן של "היות ש...", כפי שהיא משמשת פעמים מספר במדרשי ההלכה התנאיים. יש לציין כי במשנה שימוש זה הנו יחידאי. "בשביל" משמש בלשון המשנה בדרך כלל כמילת תכלית שאחריה תוצאה או פעולה המביאה לתוצאה, או שאחריה מושא התכלית. אמוראי בבל בסוגיה שעל משנתנו הבינו את "בשביל" כאן כ"אף על פי".

12לעיל בפ"ד מ"ו שנינו: "זה מדרש דרש רבי לעזר בן עזריה לפני חכמים בכרם ביבנה. מה הבנים אינן יורשין אלא לאחר מיתת אביהם, אף הבנות לא ייזונו אלא לאחר מיתת אביהם". אנו התחבטנו האם רבי אלעזר בן עזריה דורש נוסח של הכתובה, וסיכמנו שהוא דורש משנה קדומה, ולמעשה מפרש אותה כפשוטה. אפשר שהכוונה לנוסח שונה של משנתנו שהיא עוסקת, כאמור, בימי הבית. בדיוננו במשנה שם ראינו גם דעות חולקות, כדעת אדמון שגם הבנים זכאים למזונות, אבל ירושה לכולי עלמא מגיעה רק לבנים 44 משנתנו מצוטטת בתנא דבאי אליהו פכ"א, עמ' 122, וגם שם ברור שהמחבר מניח שההלכה איננה כאדמון. .

13השלב האחרון של התפתחות ההלכה התנאית הנו בתוספתא: "רבי אומר: כל אחת ואחת נוטלת עישור נכסים" (פ"ו ה"ג). רבי קובע שהבת מקבלת מעשר מהנכסים, והרי זו ממש ירושה.

14כאמור, הניסוח במשנה הוא כללי ואינו מספק צורת חישוב. האם קודם מנכים סכום חד-פעמי שמספיק לכל כלכלת הבנות, או שמא הבנים יורשים ומתחייבים לפרנס את הבנות. בירושלמי מתדיינים על כך (לה ע"ד), וכך גם בספרות הראשונים. משנתנו מצויה כלשונה אף במקומה הטבעי במסכת בבא בתרא, פ"ט מ"א, במסגרת הדיון על הסדרים משפחתיים בעת ירושה.

15לפירושים שהצענו לדברי אדמון ניתן להוסיף כמה הערות פרשניות:

16ראשית, ניתן לקרוא את אדמון בקריאה משפטית – אדמון אינו חולק על השיקול החברתי שהוביל לאפליית הבנים במקרה של נכסים מועטים אלא על עצם הפעלת שיקול חברתי במקום שבו התורה קבעה תרשים הורשה ברור. כאמור בכמה מקומות בפירושנו, הירושה נתפסת בספרות התנאית כפעולה אוטומטית המתרחשת עם המיתה ואדישה לנסיבות חיצוניות. אם כן, בשל שיקול חברתי כזה ("בשביל שאני זכר") אין אפשרות להפקיע את זכויות הירושה.

17שנית, ניתן להביט על דברי אדמון כאילו נאמרו בתמיהה מסוימת, שכן לעתים נוצרת תדמית של ההלכה התלמודית כמפלה את האישה לרעה באופן בסיסי. אשר על כן, במבט מגדרי עשויים דברי אדמון להיראות כתדהמה של החברה הגברית כאשר באופן חריג הוא מוצא עצמו מופלה לרעה. תדהמה זו חושפת, לכאורה, כי תודעה של זכויות יתר מקובעת אצל התנאים הגברים. אולם, על רקע מסכת כתובות ניתן להביט אחרת על דברי אדמון. לאורך כל המסכת עקבנו אחרי מאמצי התנאים לבנות מנגנונים המגנים על האישה דווקא בשל חולשתה המעמדית. הצבת דברי אדמון לקראת סיום המסכת מאפשרת לקראם, בעיני העורך לפחות, כאמירה כללית על מסכת כתובות: על אף היתרון המעמדי של הגבר, הרי שהמסכת טורחת לחזק את האישה ולמנוע פגיעה בה 45 קריאה זו עולה בקנה אחד עם פתיחת הסוגיה בתלמוד הבבלי, "מאי קאמר?", ועם תשובות אביי ורבא שאינם מסתפקים בהנחה בסיסית של יתרון מעמדי כללי. .