משנת ארץ ישראל על משנה כתובות יג:ה

1הפוסק מעות לחתנו 50 ב- ז "לחותנו", והרי זה מתן כסף לאבי הבעל או לאבי האישה, ונראה בבירור כי מדובר בטעות. – בנוהג שבעולם האב מבטיח לזוג הצעיר, כלומר לבעל, מתנות. מתנות אלו היו חלק ממערך ההסכמים שלפני הנישואים (פ"ו מ"ג-מ"ה), ופשט [ לו ] 51 המילית "לו" נוספה בגיליון כ"י קופמן וחסרה בעדי נוסח טובים רבים. את הרגל – "פשיטת רגל" היא מושג מקובל בעברית של ימינו, אך בלשון התנאים זהו ביטוי חריג. הפועל פש"ט בלשון חז"ל מתייחס בדרך כלל עם המושא הישיר, רגל, כמשמעו המילולי, ליישור הרגל (לעומת "כיפוף"). מפרשי המשנה הציעו הסברים מספר למטפורה המשמשת במשנתנו. רש"י הציע שני פירושים – הראשון הוא שהנתבע מגיש כביכול את רגלו לתובע ומציע לו את הטיט שעל רגליו, כאומר שרק זאת נותר לו. השני הוא שהנתבע מציע כביכול לתובע לתלותו ברגלו על העץ, שכן ממילא אינו יכול לשלם. הרמב"ם לעומת זאת פירש את הביטוי שלא באופן מטפורי – פשיטת הרגל כוונתה הליכה בדרך ארוכה, כלומר האב נמצא במקום רחוק ועל כן אינו יכול לשלם. מבין הפירושים, פירושו הראשון של רש"י נראה כמתאים ביותר לשימוש החז"לי הרווח ל"פשט את הרגל" – האדם מותח את גופו כמראה שאין לו דבר 52 נראה כי אילו כיוונה המשנה ליוצא לדרך ארוכה הייתה נוקטת במינוח הרגיל, "הלך למדינת הים". אפשר גם שהדימוי הוא מסוס שאם הוא פושט את רגליו (שוכב) זה סימן למחלה קשה, ולכן אין לסוס עוד תקווה. .

2תהי יושבת עד שילבין ראשי [ ראשה –לעיל (פ"ה מ"ב) ראינו כי במסגרת תקופת האירוסין הצדדים מתארגנים לנישואין ובתום תקופה זו אמור האיש לשאת את האישה. המשנה אף קצבה את התקופה בשנים עשר חודש. במקרה שלנו, מכיוון שהאב לא מימש את הבטחתו הרי שהבעל רשאי לעכב את הנישואין, שכן לכאורה התנאי למימוש הנישואין לא מולא. מאידך גיסא, האישה מאורסת ואסורה על כל אדם אחר ועל כן היא כבולה לארוס. תנא קמא מתאר זאת באופן ציורי: האיש רשאי להשאיר אותה במצב זה "עד שילבין ראשה", כלומר אל תוך זקנתה.

3אדמון אומר – ומדבר בשם האישה. בחלק מעדי הנוסח נוסף במשנה כאן ובמשניות הבאות המשפט "יכולה היא שתאמר" (חסר בכל עדי הנוסח חוץ מ- נ, ט), אילו אני פסקתי על עצמי אהי יושב עד שילבין ראשי ] – התחייבתי ולא ביצעתי, אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור – אדמון טוען שאמנם התנאי לא בוצע, אך הוא היה בין החתן לבעל, והאירוסין הם הסכם בין הבעל לאישה, ואי עמידה של האב בתנאי אינה עילה לכך שהארוס לא יעמוד בתנאי.

4אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון – מבחינה משפטית התנאי של האב איננו מחייב את האישה, ותביעתה מוצדקת לחלוטין, כפי שטוען אדמון. אבל בפועל נראה כי לא כך היו הדברים. הכסף שאבי הכלה פסק לחתן, והכסף שהיא פסקה לו, היו, מן הסתם, יחידה אחת, וכדרכו של עולם האב פעל לטובתה ובתיאום אִתה (יותר נכון היא פעלה בתיאום אִתו). ההפרדה ביניהם היא אמנם נכונה מבחינה משפטית; אדמון עומד על ההפרדה המשפטית בין האב (והתחייבותו) לבין הבת (שלה הארוס התחייב), אבל מבחינה חברתית ומציאותית האב והבת הם אותו צד וחובתו וזכותה קשורות זו לזו, לפחות מנקודת מבטו של הארוס.

5במבוא למסכת קידושין נביא את דעתו של שרמר שלמרות אי האחידות בנושא הרי שממקורות רבים יוצא כי הבת התחתנה לאחר בגרותה. עם זאת ודאי שאם היה אביה חי הוא סייע לה במעשה הנישואים, ובהיעדרו עשו זאת בני משפחתו, אף על פי שהייתה עצמאית מבחינה משפטית.

6במקבילות יש מגמה למזער את החידוש במשנה. בתוספתא ובתלמודים יש מסורת נוספת באשר למחלוקת אדמון וחכמים: "אמר רבי יוסה בי רבי יהודה: לא נחלקו אדמון וחכמים על שפסק לה אביה שהיא יכולה לומר 'אבא פסק עלי, מה אני יכולה לעשות? או כנוס או פטור'. על מה נחלקו? על שפסקה היא בעצמה – אדמון אומר: יכולה היא שתאמר 'סבורה הייתי שאבא נותן לי; עכשיו שאין אבא נותן לי, מה אני יכולה לעשות? או כנוס או פטור' " (תוס', פי"ב ה"ד; ירו', לו ע"א; בבלי, קט ע"א). רבי יוסי בי רבי יהודה הוא תנא מאוחר, בן דורו של רבי יהודה הנשיא. מסגנון דבריו נראה כי מסורת אחרת, כנראה של משנתנו, לפניו, והוא מסייגה. ההעמדה החילופית של המחלוקת מציגה את חכמים כמסכימים שתנאי של האב אינו יכול לגרור השלכה כה כבדה על הבת. לפי מסורת זו, נקודת המחלוקת היא דווקא התחייבות הבת עצמה – האם יכולה היא להסיר את אחריותה ולהטילה על אביה או שמא יש אחריות לדבריה והיא עשויה לשאת בתוצאות החמורות של כך. בשני התלמודים מצמצמים אף באופנים נוספים את עמדת חכמים.

7בתוספתא חוזרת ההלכה בתוספת קלה: "אמר רבן גמליאל: רואה אני את דברי אדמון. הפוסק מעות לבתו קטנה ופשט את הרגל כופין אותו ליתן, שזכין ואין חבין לו" (פי"ב ה"א). התוספת היא שהאב אינו רשאי לחזור בו, ועליו לגייס את הכסף. אין כאן מחלוקת על המשנה אלא הוראה לעשות מאמץ, אך ודאי שלא תמיד מאמץ כזה אפשרי.