משנת ארץ ישראל על משנה כתובות יג:ו

1העורר על שדה – התובע טוען שהשדה שייך לו, והוא חתום עליה עד – הוא חתום כעד על מכירתה מאדם אחר לאדון הנוכחי. מדובר במצב שבו העורר טוען כי בעלותו קדמה לבעלות של המוכר הנוכחי, וכי לטענתו בעלותו הופרה שלא כדין, אדמון אומר – ב- פב (בגיליון): "יכול הוא שיאמר", השיני נוח לי והראשון קשה ממני – העורר אומר שטענתו אמת והוא מתרץ את הסכמתו להיות עד על מכר אחר בכך שיותר נוח לו לגבות מהשני (הקונה). בדרך זו הוא מתרץ את שתי הקביעות: האחת, שהוא היה שותף משפטי למכירת השדה בעבר, והאחרת שיש לו תביעת בעלות על השדה, תביעות שלא העז עד עתה לגלות. אדמון מעניק לגיטימציה לטענה זו. אין זאת אומרת שאדמון קובע שהעורר זכה בדין, אלא שאין פוסלים אותו על הסף עקב מעורבותו הקודמת במכירת השדה בין שני אנשים אחרים, וחכמים אומרים איבד את זכותו – בעצם מעורבותו של העורר במכירת השדה הרי שהוא שותף להצהרה שהשדה שייך לפלוני, ובכך איבד את זכותו לטעון לבעלות עליו. נקודת המחלוקת המשפטית בין אדמון לחכמים היא הבנת תפקיד העד בחתימה על שטר מכירה. לפי שיטת אדמון, העד בסך הכול מצהיר כי ראה את מעשה הקניין על השדה בין המוכר ובין הקונה ואין זה מעניינו לעמוד על מעמד השדה או תולדותיו. חכמים, לעומת זאת, מבינים כי עדותו של העד היא על תקפות העסקה. ממילא משתמע כי לשיטת חכמים על העד לברר את פרטי המקרה לפני שהוא חותם. מכיוון שכך, אם העד חתם על השטר הרי שהוא אינו יכול לטעון טענה משפטית הסותרת את ההליך הקנייני שעליו הוא חתום. אבל אפשר גם שהמחלוקת היא על אמינותה של טענת העורר.

2הביטוי "השני נוח לי..." מתפרש במובנים שונים על פי הנוסחים בעדי הנוסח השונים. בדפוסים, כמו גם בכתבי יד אחדים (ג20, ל, רג ועוד) הנוסח הוא "השני נח לי והראשון קשה ממנו", כאשר "ממנו" חוזר אל "השני". כלומר, הדובר מביע בסיפא של המשפט זה את יחסי הקושי בין "השני" (הקונה) ובין "הראשון" (המוכר). לעומת זאת, הנוסח שברובם הגדול של כתבי היד הוא "הראשון קשה ממני", החוזר אל הדובר. כאן עוסק הדובר ביחסים שבינו ובין כל אחד משני האנשים האחרים הנזכרים במקרה זה. כלומר, הדובר קובע שבעוד שהראשון נוח לו השני קשה לו, ועל כן הוא מעדיף לתבוע מהראשון.

3עשאה סימן לאחר איבד את זכותו – אם העורר אינו חתום על שטר מכר בין שני אנשים אחרים אלא היה מעורב באופן שיוסבר יסכימו אדמון וחכמים שאיבד את זכותו. "איבד את זכותו" הוא מונח נדיר המופיע פעמים ספורות במשנה ובתוספתא, כפי שנראה להלן. גבולות השדה הוגדרו על ידי מצריו, כלומר אלו השוכנים לידו. אם העורר העיד על מכירת שדה וכתב שם שגבולותיו הם השדה של יצחק, הרי שהצהיר בכך שהשדה הוא של יצחק ואיבד את זכותו לערער על בעלותו. דומה שזו עמדתם של חכמים בלבד, ואדמון יחלוק עליה.

4אחת התופעות המעניינות בעולם הקדום היא מתן שמות לשדות, שמות שיש בהם מעין גילוי של חיבה ויחס מיוחד לקרקע. בהצהרת הרכוש של בבתא היא מדווחת על חלקות מספר, אחת מכונה "על גיף ימא", כלומר על חוף הים, והיא שכנה בין ים המלח לדרך (הכביש הרומי?). חלקה שנייה היא מטע תמרים ומכונה "בית גלגלא", ושלישית "בית פריה" 53 לואיס, מסמכי מדבר יהודה, מס' 16. . בשטר אחר בבתא מוכרת את הפֵרות של שלושה שדות, שדה אחד הנקרא "פרורה" והוא כנראה "בית פריה" (שנזכר קודם), והאחרים "ניקרכוס" ו"מלכאיוס" 54 שם, מס' 21-2. . מלכאיוס הוא שם נבטי מוכר ומקובל. נראה, אפוא, שהשדה נקרא כך על שם בעליו המקוריים, כלומר על שם מי שזכור כבעליו. הוא הדין ב"ניקרכוס" הנזכר בשטר אחר שנמצא בנחל חבר. ייתכן ש"פרורה" ו"גלגלא" גם הם שמות של בעלי קרקע בעבר. בשטר חכירה אחר (נחל צאלים 44) 55 ירדני, תעודות, עמ' 113. נמכר שדה לפי שמו "החירת", שדה אחר הנקרא "החפיר" וכן שדה שנקרא "הסלם". לכך יש מקבילה במכתב מרתק שכותב ליבניוס. הפילוסוף היווני מאנטיוכיה (מאה רביעית) מספר על אחוזה (חוריון) שירש מדודו המנוח. האחוזה מכונה "זוזן", על שם בעליה בעבר 56 ליבניוס, מכתבים, מס' 37. . כל זאת שנים רבות לאחר שהחליפה בעלות.

5לעתים ניתן לו שמו של השדה על שם טיבו, כמו "בית חקל פרדסא" 57 ירדני, נחל צאלים, מס' 9. , כלומר בית שדה פרדס, או "חקלא חיוורתא" (שדה לבן = דגנים) הנזכר כנקודת גבול של אזור בית שאן בכתובת רחוב 58 זוסמן, כתובת רחוב, מס' 115. . שמה של החלקה אינו מעיד על שימושי הקרקע הנוכחיים שבה. כך קובעת ההלכה: "כרמא אני מוכר לך, אף על פי שאין בו גפנים הרי זה מכור, שלא מכר לו אלא שמו. פרדיסא אני מוכר לך, אף על פי שאין בו אילנות הרי זה מכור, שלא מכר לו אלא שמן" (ירו', פ"ח ה"ז, לב ע"ב; בבלי, בבא מציעא קד ע"א). אם כן בשטר, או בהסכם שבעל פה, נקבע שהכרם מכור, ברם מתברר שהמילה "כרם" אינה מונח לתיאור השדה אלא מעין שם פרטי של השדה, כמו בפפירוס ובכתובת שצוטטו.

6תובנה זו שופכת אור על הסיפא של משנתנו. אף על פי שהמציאות החברתית היא ששמם של בעלים ישנים נותר על שדותיהם, המשנה קובעת כי לשימוש בשם כזה יש השלכות משפטיות. נמצא שדעתה של המשנה אינה נוחה משימוש בשמות היסטוריים לחלקות במסמכים משפטיים, וקביעת הסיפא של המשנה מעודדת אנשים להתאים את שם השדה לבעלות המשפטית עליה. בשלהי ימי הבית השני הייתה מכירת השדות מצומצמת, אך חכמי הדור נחלקים בפרטיה. בשתי המחלוקות האחרונות דברי אדמון משקפים גישה הלכתית "מתוחכמת" מעט יותר ומשפטית מעט יותר.