משנת ארץ ישראל על משנה כתובות ב:ב

1מודה רבי יהושע – רבי יהושע טען בסוף הפרק הקודם שעדות אישה (אדם) על עצמה (עצמו) איננה מתקבלת, אך במקרה זה הוא מודה בגלל הנימוק שבהמשך המשנה, באומר לחבירו שדה זה שלאביך היית ולקחתיה ממנו נאמן – "מודה", כך בנוסחאות מן הטיפוס הארץ-ישראלי 16 ז, ל, פ, ק. וכן בפיסקא בירושלמי (כו ע"ב). בשאר הנוסחאות: ומודה. בדפוסי הבבלי משנתנו היא המשך ישיר של משנה א, ברם אין צורה זו ואף לא הלכה זו מתקשרות להלכה שלפניה. הצורה הרגילה היא מחלוקת חכמים בהלכה, ולאחריה נאמר כי אחד החכמים החלוקים מודה כי במקרה אחר, או בתנאים אחרים, ההלכה היא כדעת חברו החלוק עליו. הלכה זו מתקשרת במידה מסוימת לשורת המחלוקות בפרק הקודם, ממשנה ו עד משנה ט, שבהן רבן גמליאל ורבי אליעזר מאמינים לאישה ורבי יהושע חלוק ואומר "לא מפיה אנו חיים". אלא שאין ההלכה שלפנינו מעינה של המחלוקות. אם אף על פי כן מקבלים כי הלכה זו שבה מודה רבי יהושע מתקשרת למחלוקות שבפרק הקודם נצטרך לומר כי משנה י בפרק הקודם ומשנה א בפרקנו כאילו הוכנסו בין המחלוקות של רבן גמליאל ורבי אליעזר לבין רבי יהושע 17 השוו: אפשטיין, מבוא, עמ' 995. כך אנו מפרשים גם את הירושלמי "ואין פליג בקדמיתא" (כו ע"ב) שאין רבי יהושע חולק על המשנה הראשונה, וראו פירוש שונה במקצת בהשלמותיו של אלבק למשנה ב. נראה שהבבלי (יז ע"ב) הבין שרבי יהושע מתייחס למשנה א, וזה הבסיס לשאלות הנידונות בו. .

2ניתן להציע ולומר כי הסידור הראשוני כלל קובץ של מחלוקות בין רבן גמליאל ורבי אליעזר לבין רבי יהושע, והיה קובץ של הלכות על נאמנותו של אדם על עצמו או על אחרים שבהם חוזר ונשנה הכלל "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". קובץ שני זה התקשר לקובץ הראשון בגלל דבריו של רבי יהושע. לאחר מכן באו השלמות למחלוקות שבין החכמים בקובץ הראשון (פ"א מ"י), ומשנה א בפרקנו מהווה מעין כותרת בתוכנה לקובץ השני ונותנת טעם לצירופו של קובץ שני זה למשנתנו.

3במקרה שבמשנה, האדם מצהיר ומודה לחברו כי השדה היה של אביו אך הוא קנה אותו ממנו. אין לתובע כל עדות או ראיה אחרת שהשדה היה של אביו ולכן חל עליו הכלל: שהפה שאסר הוא הפה שהיתיר – הפה שהעיד כי השדה הוא של אביו הוא הפה שמעיד שקנה את השדה, ויש לקבל את עדותו. כלל זה חוזר ונשנה פעמיים נוספות בהמשך פרקנו בקביעת נאמנותה של האישה לומר "אשת איש היתי וגרושה אני" (משנה ה) וכן לומר "נשביתי וטהורה אני" (שם). הכלל נזכר פעמים מספר במשנה בתחומי הלכה שונים (דמאי פ"ו מי"א ועוד), בתוספתא (בבא מציעא פ"א ה"י ועוד) ובתלמודים. בתוספתא מעשר שני (פ"ה הי"ג) שנויה הלכה מעינה של ההלכה במשנתנו: "טלית זו של אביך היית ולקחתיה ממנו – נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר". ניתן לומר כי רבי יהושע נימק את דבריו בכלל מקובל, אולם ייתכן שהכלל מאוחר יותר ובלימודה או בעריכתה של ההלכה נימקוה בכלל המקובל 18 זאת לפי שיטתנו שהוצגה במבוא שהכללים המשפטיים מאוחרים להלכות עצמן. ברם, במקרה זה אין להוכיח שזו תוספת. . בתוספתא למשנתנו (פ"ב ה"א-ה"ב) יש דוגמאות נוספות, מורכבות יותר, לכלל. יש בתוספתא גם דיון במקרה ביניים, שאמנם אדם אסר את עצמו, או שאישה אסרה את עצמה, אבל הייתה קיימת גם עדות עצמאית לאיסור כזה. שאלות כאלה חוזרות גם בתלמודים, אבל המשנה עוסקת רק במקרה הפשוט. ההבדל העיקרי בין המשנה למקבילותיה המאוחרות (תוספתא ותלמודים) והמשניות הבאות הוא בזירה של האירוע. המשנה (משנה א) מדברת על המשפחה כזירה לבירור. האישה טוענת את דבריה לפני יורשי בעלה, והקונה לפני היורש. אין במשנה רמז לאפשרות שהדיון נערך בבית הדין. לעומת זאת המקבילות, וכן המשניות הבאות, מעבירות את זירת הבירור לבית הדין. העדים הם עדים פורמליים ומתקיים תהליך של בירור משפטי מפורט. זו מגמה קבועה בספרות חז"ל: המקורות הקדומים מדברים על בירורים פרטיים, לפי ההלכה, אך לא לפני מוסדות, והמקורות המאוחרים דנים באותן שאלות כאשר הן באות לבית הדין. את משנה א אפשר גם לפרש בבית דין, אבל בית הדין איננו נזכר במפורש. לעומת זאת במשניות הבאות נזכר בית הדין במפורש. תופעה דומה ראינו ביבמות פ"י מ"א ומ"ב, אלא שמה שכאן הוא משוער, שם מפורש. משנה א עוסקת בבירור פנימי שנעשה בחוג המשפחה, ורק משנה ב מעלה את האפשרות שהבירור נעשה בבית הדין. בתלמודים מנסים לא רק לפרש את משנה א בהתרחשות בבית הדין אלא גם מנסים לגלגל חלק מהאחריות לשגיאות על בית הדין.

4בכל ההלכות במשנה ובברייתות שנאמר עליהן "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" מוענקת לדובר נאמנות מכיוון שרק מפיו אנו לומדים על האיסור. הגיונו של כלל זה מצוי ביחס שבין המסד העובדתי ובין טענות הנתבע. כאשר יש לנו ידע חיצוני מהימן באשר למציאות, אין בידי טענות הנתבע להוציא מידי החיוב. לעומת זאת, כאשר עובדות היסוד עצמן ידועות לנו אך ורק בזכות הנתבע, הרי שטענת נגד שלו שוות ערך לידע זה וממילא יכולה לקזז אותה. לפיכך, השדה עבר לרשותו כהלכה והאישה לא נטמאה 19 בירר כהלכה שמועה זו ליברמן בפירושו, עמ' 211. .

5המונח הבבלי "מגו" (מתוך) הוא מונח רחב יותר ל"הפה שאסר הוא הפה שהתיר". "מגו" הוא טיעון שהעד יכול היה לשקר ולכן מאמינים לדבריו. זהו פיתוח של הכלל התנאי, והניסוח אינו בספרות התנאים. ההבדל הבסיסי בין שני המונחים הוא בכך ש"מיגו" בודק את מהימנות האדם מתוך הנחה שהאינטרס העצמי שלו עשוי להכתיב את טענותיו; "הפה שאסר..." מסתפק בהנחה שניתן לקזז את שתי טענותיו של האדם, מבלי לנסות לעמוד על האמת הנובעת מדבריו. באופן מעשי, ההבדל ביניהם יכול להיות בכך ש"מיגו" מתייחס למצב שבו טענותיו של האדם נאמרות כאחת וניתן לפיכך לבחנן כמכלול; "הפה שאסר..." מוּחל אף במקרה של פער זמן משמעותי בין הטענה הראשונה והשנייה.

6אם יש עדים שהיא – השדה, של אביו – ואין בירור בעלות השדה תלוי רק בהודאתו, והוא אומר לקחתיה ממנו אינו נאמן – לומר שלקחה הימנו, אלא אם מביא ראיה לדבריו שאמנם קנאה מאביו. בתלמודים 20 ירו', כו ע"ב ובבלי, יז ע"ב - יח ע"א. דנים אם הייתה לו חזקה בשדה ומה העדות על כך. לפי פשוטם של דברים אין המשנה דנה כלל בדיני חזקה ואין דיונה אלא בעיקרון שאדם אשר מחייב את עצמו, בלא כל ראיה אחרת, אף נאמן לומר שלקחה בשעתו מאביו אף אם אין בידו כל ראיה לכך. כל זאת, כמובן, אם הנחת הציבור עד כה הייתה שהשדה שייך לאדם זה.