משנת ארץ ישראל על משנה כתובות ב:ג

1העדים שאמרו כתב ידינו זה – העדים שבאים להעיד ולאשר שכתב היד שבמסמך אמנם כתב ידם הוא, מוסיפים ואומרים: אבל אנוסים היינו – אנוסים היינו לחתום על הדברים הכתובים בשטר אף על פי שידענו שהם שקר. גם כאן ללא עדותם אין השטר מתקבל, לכן הם בבחינת הפה שאסר שיכול להתיר. עם זאת אין זה מקרה רגיל, שהרי יש כאן בדל עדות אף ללא דבריהם, שהרי השטר לפנינו. בבבלי (יח ע"ב) אומר רבי בר חמא 21 לאחר ניסוח מחודש של הגמרא. : "לא שנו אלא שאמרו אנוסין היינו מחמת נפשות", כלומר, המלווה איים עליהם בהרג אם לא יחתמו על השטר, "אבל אמרו אנוסין היינו מחמת ממון אין נאמנין, מאי טעמא? אין אדם משים עצמו רשע". עוד מובאת ברייתא כי זו דעת חכמים אך לדעת רבי מאיר אין הם נאמנים כי "קסבר רבי מאיר עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו, יהרגו ואל יחתמו שקר" (יט ע"א). מקובלת בספרותנו ההכרעה בבית נתזה בלוד: "נמנו בעליית בית נתזה בלוד על התורה מניין אם אמר גוי לישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים יעבור ואל ייהרג" (ירו', סנהדרין פ"ג ה"ו, כא ע"ב; בבלי, שם עד ע"א ועוד). אך מצויה דעה שאף על החמס ייהרג ואל יעבור: "לא סוף דבר בשאמר לו הרוג את פלוני אלא אפילו חמוס את פלוני" (ירו', שבת פ"ד ה"ד, יד ע"ד; עבודה זרה פ"ב ה"ב, מ סע"ד). בבבלי נאמרה הלכה זו בשם רבי מאיר, אך בירושלמי הדברים אמורים כדעת הכול, ובבבלי בבא קמא ס ע"ב הדברים אמורים במסגרת דברי אגדה. רב הונא מסביר את דברי הכתוב בספר שמואל ב כג טו: "ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם... וקא מיבעיא ליה מהו להציל עצמו בממון חבירו, שלחו ליה אסור להציל עצמו בממון חבירו". בפרקי רבינו הקדוש (מהדורת אליעזר גרינהוט, עמ' מג) מיוחסת דעה זו לרבי יהודה: "ג' שאין עומדין בפני פיקוח נפשות עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים. רבי יהודה אומר אף הגזל" 22 ראו עוד: ליברמן, ירושלמי כפשוטו לשבת, עמ' 188. .

2מן הראוי להדגיש שההלכה בדבר שלוש מצוות הדוחות פיקוח נפש היא מפורסמת ביותר ומהווה תשתית להלכות אחרות, אבל אפילו בהלכה בסיסית כזאת מצינו דעות שונות.

3קטנים היינו – או שאמרו "קטנים היינו בשעה שחתמנו על השטר". קטנים אינם כשרים להעיד ואינם כשרים לחתום על שטרות (ראו להלן במשנה י), פסולי עדות [ היינו ] – או שאמרו "בשעה שחתמנו היינו פסולי עדות". מפרשי המשנה, ראשונים ואחרונים, מפרשים כי העדים מעידים שהיו פסולי עדות מחמת קִרבה וכעת כבר אינם קרובים. שאלה זו נידונה בספרי לדברים (פיס' קנג, עמ' 206) ובבבלי סנהדרין (כח ע"ב). יש מהחכמים שהתירו קרוב שנתרחק, ויש שסברו שקרוב שנתרחק אינו יכול להעיד. אלא שבמידת מה קשה לקבל פירוש זה. המשנה נוקטת בלשון "פסולי עדות היינו" ולא "קרובים היינו", והמשנה בסנהדרין פ"ג מבחינה ומבדילה בין פסולי עדות ובין פסולים מחמת קרבה: "ואלו הן הפסולין" (משנה ג) – "ואלו הן הקרובין" (משנה ד). נוח ורווח יותר לפרש לפי האפשרות השנייה שרש"י מציע: "או משחקים בקוביא" (על הבבלי, יח ע"ב). המשנה בסנהדרין ובראש השנה (פ"ד מ"ה) מונה בין הפסולים מחמת התנהגותם אף את המשחק בקובייה. המשחק בקובייה פסול לעדות, אך משהפסיק לשחק "וחזרו בהן הרי אלו כשרים" (תוס', סנהדרין פ"ה ה"ב, עמ' 423) 23 לדרכי החזרה ראו ירושלמי ראש השנה פ"ב ה"ט, נז רע"ג; בבלי, סנהדרין כה ע"ב, וראו פירושנו למשנת ראש השנה שם. .

4הרי אלו נאמנים – והשטר פסול. אנו מקבלים את עדותם כי אמנם היו קטנים או פסולי עדות בשעה שחתמו על השטר, והשטר בטל. אף הלכה זו היא מעין הכלל "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" כבמשנה שלפניה ובמשנה שלאחריה, אלא שהמשנה לא נימקה את ההלכה שלפנינו בכלל הזה שכן אין לשון זה מתיישב יפה להלכה זו של עדות על השטר. העדים אינם אוסרים את השטר אלא מאשרים ומקיימים אותו, כך בעקבות פירושו של בעל מלאכת שלמה.

5אם יש עדים – אם יש עדים המעידים: שהוא כתב ידן – שהחתימות שעל השטר הן חתימות ידם האמִתיות של אלה החתומים עליו, או שהיתה כתב ידן יוציא למקום אחר – "למקום", כך בכ"י קופמן ובקטע גניזה אחד. בנוסחאות האחרות: ממקום. אם נמצאה חתימתם בשטר אחר אשר קוים בבית דין והחתימות דומות זו לזו, אינן נאמנים – לומר שהיו אנוסים או קטנים או פסולי עדות. בתלמוד הירושלמי (כו ע"ב) ובתלמוד הבבלי (יח ע"ב) מוסבר כי "העדים החתומין על השטר כמי שנחקרה עדותן בבית דין", ו"כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד", והוא ששנינו בתוספתא למשנתנו: "זהו כללו של דבר, עדים שהעידו לטמא ולטהר... לפטור ולחייב, עד שלא נחקרה עדותן בבית דין, אמרו בדאין אנו, הרי אלו נאמנין, משנחקרה עדותן בבית דין, אמרו בדאין אנו, אין נאמנין" (פ"ב ה"א) 24 ומעין דברים אלו אף בתוספתא, סנהדרין פ"ו ה"ד, עמ' 424. . כפי שהערנו במשנה הקודמת התוספתא מעבירה את זירת הדיון לבית הדין, וכן במפורש במשנת שבועות פ"ד מ"ג שעדים שהעידו "אינם יכולים לחזור ולהודות". אמנם הטעם שם הוא טעמו של רבי שמעון, אך לא שנינו מי שחולק על טעמו. על ההלכה עצמה שבמשנה שם יש החולקים, אך המחלוקת אינה לענייננו 25 ראו פירושנו לשבועות פ"ד מ"א. .

6ההלכה עצמה קדמה לרבי שמעון. אפשר שלתנא קמא נימוק אחר. במדרש ספרא מובאת דרשת הכתוב להסברת ההלכה: "השביע עליהם חמשה פעמים חוץ לבית דין, ובאו לפני ב"ד והודו, יכול יהו חייבין? תלמוד לומר 'והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו' לא אמרתי אלא במקום שאין מגיד, שיתחייב זה בממונו, ואי זה זה? זה בית דין. מכאן אמרו: השביען בחוץ וכפרו, ובאו לבית דין והודו, פטורים. בחוץ והודו, ובאו לבית דין וכפרו חייבין. השביע עליהן חמשה פעמים חוץ לבית דין ובאו לב"ד והודו פטורים, כפרו חייבין על כל אחת ואחת. אמר רבי שמעון מה הטעם מפני שהן יכולין לחזור ולהודות" (ספרא ויקרא, דבורא דחובה, פרשה ח ה"ה-ה"ו, כב ע"ג). דרשה איננה סותרת את הנימוק ההגיוני-הלכתי, וכבר אמרנו במבוא הכללי לפירוש המשניות שבדרך כלל הדרשות לא יצרו את ההלכה אלא רק היוו סיוע ספרותי.