משנת ארץ ישראל על משנה כתובות ב:ה

1האשה שאמרה אשת איש היתי וגרושה אני – האישה שבאה ומצהירה שהיא נישאה אך היא מגורשת, אף על פי שאינה מוציאה גט, נאמנת – שהיא גרושה, ורשאית להינשא, שהפה שאסר הוא הפה שהיתיר – שהרי לא היו עדים שהיא אשת איש והפה שאמר "אשת איש אני" הוא הפה שאומר "וגרושה אני". בברייתא השנויה בתוספתא (פ"ב ה"ב) ובבבלי (כב ע"א) ערוכה הלכה, מעין שלב מקדים של ההלכה שבמשנתנו: "האשה שאמרה אשת איש אני, וחזרה ואמרה איני אשת איש, נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר". ברייתא מעינה שנויה בבבלי ובסוגיה מעמידים את ההלכה במקרה "שנתנה אמתלא לדבריה", כלומר הסבירה מה טעם אמרה תחילה שהיא אשת איש, ואף מובאת ברייתא המנמקת בדרך זו את ההלכה ומובא אף מעשה: "ומעשה נמי באשה אחת גדולה שהיתה גדולה בנוי 29 כך יש לגרוס. בעדי נוסח אחרים נוסף פירוש: "ואמרי לה בנינוה", ראו מהדורת מכון התלמוד השלם, עמ' קנא. יפה פירש ליברמן (בפירושו לתוספתא עמ' 210 הערה 56 ובמהדורת מכון התלמוד עמ' קנא הערה 65) שהיא נוה שבבשן. חכמים מספר מכונים על שם התייחסותם לנוה (נינוה) זו, ושרידי יישוב יהודי נמצאו בה, לרבות בית כנסת. ראו מאיר ורייפנברג, נוה; ברסלבסקי, כתובת; נוה, כתובות, עמ' 65-64; איור 61. וקפצו עליה בני אדם לקדשה ואמרה להם: מקודשת אני. לימים עמדה וקידשה את עצמה, אמרו לה חכמים: מה ראית לעשות כן. אמרה להם: בתחלה שבאו עלי אנשים שאינם מהוגנים אמרתי מקודשת אני, עכשיו שבאו עלי אנשים מהוגנים עמדתי וקדשתי את עצמי. וזו הלכה העלה רבי 30 כך יש לגרוס, ולא "רב" כלפנינו. ראו בשינויי נוסחאות במהדורת מכון התלמוד, עמ' קנב. אחא שר הבירה לפני חכמים באושא ואמרו: אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת". מעין מעשה זה הובא אף בירושלמי (כו סע"ג).

2נושא זה של "נתנה אמתלא לדבריה" נדון במפורט בתלמוד הבבלי. שם מסופר ששמואל שאל את רב שאלה אישית בנושא, ואמנם רב התיר לו, אבל "אפילו הכי לא עבד שמואל עובדא בנפשיה" (לא עשה מעשה בעצמו" – כב ע"ב). בספרות הגאונים השתמר המעשה בשלמותו: "דרב איקלע לבי שמואל, שדר ליה שמואל כסא דברכתא לדביתהו ולא קבילה (איכא דאמרי דכי הוות יתבא נדה, מהודעא ליה בכסא דברכתא. ואיכא דאמרי נדה לא שתיא כסא דברכתא 31 בסוגריים הסבר למדני של העורך על מנהגו של שמואל. . ואמר מר משגרו לאנשי ביתיה במתנה כי היכי דליהוו שלמא, ואי אישתייא אתו לידי הרגל עבירה). ולבסוף אמרה לרב טהורה אני, אלא אחותך היא דאיקלעא לגבאי. ואמינא אי שתייא ליה אנא, היא אמרה לא קא עבדא לי יקרא. אמרנא אשדרתיה לך דתשתייה אינהו. אמר ליה רב אף בזו אם נותנת אמתלא לדבריה נאמנת. תנא מיניה ארבעין זימנין למימרא דקבלה, ואפילו הכי שמואל לא עבד עובדה בנפשיה, וכן הילכתא" 32 שאילתות דרב אחאי גאון, שאילתא צו; אוצר הגאונים לכתובות, עמ' 91. נוסחאות מספר לסיפור זה והאחת ציורית מחברתה, ראו ההערה שאחרי הבאה. – רב נקלע לביתו של שמואל. שלח שמואל כוס של ברכה 33 להביא כוס של ברכת המזון, וכפי שעולה מהסיפור אין האישה משתתפת בסעודה ושליחת הכוס יש בה מחווה של חיבה ורמזים אינטימיים בין בני הזוג. עסקנו בכך בהרחבה בפירוש למסכת ברכות פ"ז מ"ה. לאשתו ולא קיבלה (יש אומרים שכאשר הייתה יושבת נידה לא שתתה כוס של ברכה, ויש אומרים נידה אינה שותה כוס של ברכה, ואמר האדון שילחו את הכוס לאשתי כדי שיהיה שלום 34 הנוסח מגומגם, ובספר והזהיר נוסף: "לסוף נכנס שמואל לביתו ומצא את אשתו ישנה על מיטתה", והסיפור ברור. בנוסח ספר והזהיר יש עוד תוספת מרתקת. שמואל שאל את השאלה כנושא הלכתי טהור, ורב בחושו המחודד חש שאין כאן בירור הלכה אלא שאלה אישית. בירושלמי (כו ע"ג) הסיפור מסופר כבירור הלכתי עקרוני, ללא סיפור המעשה האישי. ). לבסוף אמרה אשתו של שמואל לשמואל טהורה אני, אלא שאחותך ישבה לידי ואמרתי אם אשתה אני, היא אומרת שאתה אינך עושה לה כבוד. אמרתי אשלחיה (את הכוס) אליך שאתה תשתהו. אמר לו רב אף בזו אם נותנת אמתלה לדבריה נאמנת. שנה ממנו (את המימרה) ארבעים פעם, כלומר קיבלה, ואפילו כך לא עשה שמואל מעשה בעצמו, וכן הלכה.

3שליחת הכוס היה בה מעשה של זימון אינטימי, ואשת שמואל החזירה את הכוס לבעלה, וכך בישרה לו, בקוד הפנימי, שהיא טמאה זמנית. לאחר מכן הסבירה לו שאחותו הייתה אצלה ולכן נמנעה מלשתות את הכוס כדי שהאחות לא תיעלב שלא שלחו אליה כוס כזאת. אשת שמואל אמרה, אפוא, "טמאה אני" ונתנה אמתלה לדבריה, ולכן הפה שאסר הוא הפה שהתיר ויש להאמין לה, אבל שמואל החמיר על עצמו. בהלכה אחרת בירושלמי (כו ע"ג) יש ביטוי אחר להחמרתו של שמואל, ושם מדובר בנשים שנשבו ויש חשש שנטמאו.

4שמואל מבטא חומרה יתרה שנהגו אנשים גם בשאלות רבות אחרות בתחום יחסי האישות, ובכך הם מבטאים חשש אישי להשתמש בקוּלות הלכתיות. עם זאת אין מדובר כאן במי שהחמיר על עצמו לאורך זמן, שהרי מדובר בטומאת נידה שהיא מטבעה זמנית. אמירת "טמאה אני" שבסיפור זה אינה עדות לכך שהיא אסורה לבעלה עולמית, אלא איסור קצר טווח. על מגמת ההחמרה נעמוד להלן בפירושנו לפ"ד מ"ח. מכל מקום, בהקשר הסוגיה הארץ-ישראלית יש ביקורת על החמרת היתר של שמואל, שכן מיד לאחר הסיפור על החמרתו בהלכה מתואר המעשה בבנותיו שנשבו. על רקע זה תובן, אולי, גם החמרתו המיוחדת של שמואל בדין קול באישה.

5אם יש עדים שהיא אשת איש והיא אומרת גרושה אני – ואבד לי גטי, אינה נאמנת – לומר שהיא גרושה, שהרי לא מפיה שמענו שהיא אשת איש, אלא עדים מעידים על כך והיא מוחזקת כאשת איש. הלכה זו דומה להלכה ששנינו במשנה ב על הטענה שלקח את השדה מאביו, ודומה להלכה ששנינו במשנה שלאחריה בעדים שטוענים שקטנים או פסולי עדות היו.

6האשה שאמרה נשביתי – לבין הגויים, וטהורה אני – אבל טהורה אני, שלא נבעלתי לשוביי הגויים, נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהיתיר – היא נאמנת מפני שהיא באה מעצמה והעידה שנשבתה. היא מותרת להינשא לכהן, ואם היא נשואה לכהן היא מותרת לחזור לביתה. לפי ההלכה המקובלת אנו מניחים שהשבויה נאנסה, ואנוסה מותרת לבעלה הישראל אך אסורה לכהן (להלן פ"ד מ"ח). הדיון בנושא זה לא היה תאורטי. על יוחנן הורקנוס הראשון סיפרו שאמו הייתה שבויה בימי אנטיוכוס אפיפנס. אמו היא אשתו של שמעון, אחד האחים החשמונאים, ואפשר שמי שנשבתה היא אם אמו (קד', יג 292). המחבר עצמו טוען שמבחינה עובדתית הייתה זו רכילות מרושעת בלבד. במקבילה התלמודית מוסב הסיפור על ינאי המלך "שהיו אומרים: אמו נשבית במודיעים, ויבוקש הדבר ולא נמצא" (בבלי, קידושין סו ע"א). אין כל ביטחון שאכן השמועה הייתה בדויה, שמועות כאלה יש להן בדרך כלל בסיס עובדתי. על כל פנים, העורכים רצו להגן על כבוד המלך החשמונאי (ששימש גם ככהן גדול), אך מכירים בעובדה שאם אמו הייתה שבויה אכן היא אסורה לבעלה. יש להניח שבתקופת מלחמות החשמונאים היו מקרים רבים של שבויות, ומן הסתם רבים מבני העילית הכוהנית היו בנים של נשים שסיפרו שנשבו. כל השאלה הייתה, אפוא, שאלה אישית "בוערת" בעלת חשיבות חברתית.

7ניתן לפרש שהמשנה והתוספתא בפ"ב ה"ב אינן דנות אלא בהיתר לכהן, שכן לישראל היא מותרת להינשא. כן שונה המשנה בפרק ד משנה ח: "לא כתב לה 'דאם תשתביין אפרקיניך ואתביניך לי לאינתו' (=אם תשבי אפדך ואחזירך לי לאישה) ובכוהנות 'אחזיריניך למדינתיך' – חייב, שהוא תניי בית דין". לפי נוסח זה הבעל מתחייב לפדות את אשתו השבויה, והיא חוזרת לביתה לחיי אישות מלאים. כפי שנראה בפירושנו למשנה שם נוסח זה מופיע גם בתעודות מדבר יהודה, כולל כתובתה של בבתא האלמנה בשנים הסמוכות למרד בר-כוכבא 35 ירדני, תעודות, כרך א עמ' 125; ספראי, הערות, וראו להלן בפירושנו למשנה פ"ד מ"ח. . עם זאת, במשנה שלנו לא נאמר שמדובר דווקא באשת כהן. אמנם שערי פירושים לא ננעלו, אך לפי פשוטה המשנה עוסקת בסתם אישה. ואכן, כפי שנראה להלן (פ"ד מ"ח) היו שהחמירו, שלא ברצון חכמים, ואסרו אף על הנאנסת לשוב לבעלה, בין אם סברו שאונס כרצון, ובין אם חששו שמא תחילתה באונס וסופה ברצון.

8אם יש עדים שנישבית והיא אומרת טהורה אני – לומר לא נבעלתי לנכרי, אינה נאמנת – ואסורה להינשא לכהן, ואם היא נשואה לכהן אינה רשאית לחזור לבעלה. שבייתה של האישה מקוימת בעדים, ואין בידינו לקבל את עדותה לגבי עצמה.

9אם משנשאת באו העדים – האישה העידה בעצמה שנשבתה ושהיא טהורה והתירוה להינשא לכהן, ומשנישאה באו עדים והעידו שהיא נשבתה. במשנה כלולות שתי הלכות שנזכרת בהן ביאת העדים: אם אמרה "אשת איש אני", ואם אמרה "שבויה אני". המשפט "אם משנישאת באו עדים..." חל, לפי פשוטו, על שתי ההלכות. אבל בתלמוד הבבלי מופיעה גם דעתו של רבה בר אבין שהמימרה נאמרה רק על הסיפא 36 כך, לפחות, פירש התלמוד את המחלוקת. אפשר גם שרבי אושעיה שפירש שהמשפט נאמר רק על הרישא אומר שעל הסיפא אין הוא חל, משום שכל נושא הגרושה חשוב פחות מהאפשרות שאישה נטמאה בשבי. , משום שבשבויה הקלו.

10הרי זו לא תצא – בעלה אינו חייב לגרשה. בתוספתא ובתלמודים בא מעין שלב נוסף בהלכה זו: "אמרה נשביתי וטהורה אני, ויש לי עדים שטהורה אני, אין אומרים נמתין עד שיבאו עדים ויתירוה, אלא מתירין אותה מיד. אם משהותרה באו עדים ואמרו נשבית היא (ומסתבר שאינם יודעים להעיד אלא שנשבתה אך לא שהיא טהורה) הרי זו לא תנשא" (פ"ב ה"ב), ובבבלי (כג ע"א): "אמרה נשביתי וטהורה אני ויש לי עדים שטהורה אני אין אומרים נמתין עד שיבאו עדים אלא מתירין אותה מיד. התירוה לינשא ואחר כך באו עדים ואמרו לא ידענו הרי זו לא תצא", ופירשו הראשונים כהלכה: "לא תצא מהיתרה הראשון" (תוספות ד"ה באו, ועוד), וכפי שנאמר לפני כן בסוגיה על המשנה: "אמר אבוה דשמואל לא נשאת, נשאת ממש, אלא כיון שהתירוה לינשא אף על פי שלא נשאת", והסוגיה שואלת: "והא לא תצא קתני", ועונים: "לא תצא מהתירה הראשון". כיוצא בו הירושלמי (כו ע"ג): "רב חונה אמר לא סוף דבר שנישאת, אלא אפילו התירוה בית דין לינשא". במשנה נאמר שאם נישאה לא תצא, ורב הונא מחדש שאף אם רק התירוה בית דין ואחר כך באו עדים היא יכולה להינשא. הסוגיה מביאה בהמשך כי אכן כך נהגו הלכה למעשה בבנותיו של שמואל: הן נכנסו לבית דין ואמרו מפי עצמן שהן נשבו, ואחרי שהתירון נכנסו שוביהן אך לא ביטלו להן את ההיתר 37 פירשנו בעקבות ליברמן, תוספתא כפשוטה לכתובות, עמ' 212. סיפור המעשה מופיע בשני התלמודים (ירו', כו ע"ג ובבלי, כג ע"א). הפרטים עצמם דומים, אבל המסר האידאי שונה בתכלית. בבבלי מוצג הסיפור כביקורת על החמרתו של שמואל אבל הסוף טוב, הבנות הותרו להינשא וקרוב המשפחה הנמצא בארץ ישראל טיפל בהן. לעומת זאת בירושלמי הסוף שונה. ראשית המעשה היא ביקורת על החמרתו של שמואל, ובסוף קרוב המשפחה נושא אחת מהן והיא מתה, ואחר כך נושא את השנייה וגם היא מתה. חכמים רואים בכך עונש או לבנות שהיטעו את בית הדין, או לשמואל שחתר נגד סמכותם של חכמי ארץ ישראל בנושא הזכות לעיבור שנים. . סוף המעשה שם שהטילו על שמעון בר בא לטפל בהן משום שהיו קרובותיו, ומשמע שלפחות אחת מהן נשא לאישה. מהסיפור בשני התלמודים משתמע כי חכמים נמנעו מלקבל עדות על שבייתן של הבנות כדי לשמוע ראשית את עדות הבנות וליצור, במכוון, מצב של "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". מכל מקום, לפי סיפור הירושלמי כל טהרתן של בנות שמואל השבויות נועדה לאפשר את נישואיהן עם בן משפחה שלא היה כהן. מהסוגיה משמע ששבויה כזאת שנטמאה פסולה גם לישראל, וגם אם אינה פסולה מבחינה הלכתית היא נחשבת לפחות ראויה, ולבלתי מושלמת. אמנם לא נאמר ששמעון בר בא לא היה כהן, אבל גם לא שמענו שהיה כהן, ואם הוא קרוב משפחה של שמואל הבבלי הרי שלא שמענו שגם שמואל היה כהן. רק בסוגיה אחת, דרך אגב, נזכר ששמואל היה כהן (בבלי, מגילה כב סע"א) 38 ניתן לפרש שהטיעון ששמואל היה כהן הועלה רק אגב הדיאלקטיקה התלמודית. מכל מקום, גם אם היה כהן אין להוכיח מכך שגם שמעון בר בא היה בהכרח כהן. . מכל מקום, מעבר להיבטים המשפטיים הסיפור כולו יוצא נגד שמירת יתר של טהרה, ומתיר את הבנות בקריצה מסוימת, ובלבד שיהא להן פתח פורמלי. ראוי, אפוא, להסיק מהסיפור כי הייתה רתיעה עממית, אף של ישראלים, מלהינשא לאנוסה וממילא לשבויה, שהניחו שנאנסה. הסיפור, בירושלמי ובבבלי, יוצא כנגד תחושה זו ושולח את קרוב המשפחה לקחת אחריות על השבויות ולשאתן. כללו של דבר, שני התלמודים שווים בהלכה זו שאם באה האישה ואמרה שנשבתה וטהורה היא ויש לה עדים שטהורה היא מתירים לה מיד, ואף אם באו העדים ואין בעדותם עדות על טהרתה היא לא תצא מהיתרה הראשון. הלכה זו היא בניגוד לברייתא בתוספתא הקובעת שלא תינשא.

11איננו עוסקים בעמדות האמוראים, אך מן הראוי להעיר ששמואל מצטייר בכל הדיונים כמחמיר ביותר 39 ראו עוד בבלי, קידושין יב ע"ב; בבא בתרא קלד ע"א. , והחמרותיו נראות כבלתי עולות בקנה אחד עם מסורת ההלכה הארץ-ישראלית התנאית והאמוראית. הן מבטאות בדרך כלל גישה מחמירה ביותר. יש להניח שלפנינו הד להלכה הבבלית הקדומה (המקורית) עוד לפני שהושפעה מהתגבשות ההלכה הארץ-ישראלית שהועברה לבבל. עוד יש להעיר שהמשנה כפשוטה אומרת "לא תצא" ומתכוונת לכך שהאישה תישאר בבית הבעל שנשאה ואין הכרח לגרשה בשל כך, אבל אין המשנה עוסקת בשאלה האם היא רשאית להינשא אלא להפך, הנישואים נערכו במסגרת פרטית וחכמים מתייחסים לשאלה רק בדיעבד. אפשר כמובן לפרש אחרת, אבל בפשט הדברים אין בית הדין נזכר במפורש והתלמודים הם שמערבים את בית הדין ומציגים אותו כאילו הוא זה שמאפשר את הנישואים, והם מעיילים לתוך המשנה את התובנה שהחלטת בית דין כמעשה. עדות זו מצטרפת לרשימה ארוכה של מקרים שבית הדין התלמודי מרחיב בהם את מוטת הכנפיים של האכיפה שלו, ואת הרשימה נציג במבוא למסכת נדרים.