משנת ארץ ישראל על משנה כתובות ב:ו
משנת ארץ ישראל על משנה כתובות · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Ketubot 2:6
Open in the reader →1שתי נשים שנישבו – ועובדת שבייתן לא נקבעה מתוך עדותן הן אלא בעדים או בכל דרך אחרת, זו אומרת נישביתי וטהורה אני – אמנם נשביתי אך טהורה אני, וזו אומרת נשביתי וטהורה אני – אף האישה השנייה מעידה על עצמה שנשבתה אך טוענת שהיא טהורה, אינן נאמנת – שכן העדות על שבייתן לא נקבעה על פי עדותן ואין כאן "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". אף משנה זו ניתן לפרשה באיסור שבויה לכהן, בין אם היא אישה נשואה לכהן ובין אם היא פנויה והמשנה דנה באיסור נישואיה לכהן. אין הדברים – המידע החיצוני על שביית האישה – אמורים במפורש במשנה, אך כך ניתן לפרש את המשנה, וכדעתם של מפרשי המשנה, על פי המשניות השנויות בפרקנו ובפרק ד וכמות שנתפרשה בידי כל המפרשים. הלכה זו אין בה מן החידוש והיא חזרה על ההלכה שבמשנה שלפניה, ולא באה אלא כדי להדגיש את ההלכה הבאה: בזמן שהן מעידות זו את זו – שכל אחת מעידה אף על חברתה שהיא טהורה או שכל אחת מהן מעידה שחברתה טהורה ואינה מעידה על טהרתה היא, הרי אלו נאמנת – שכן בשבויה שהיא טהורה האמינו לכל עדות שהיא של אדם אחר, כמות ששנינו בהמשך בפרקנו במשנה ט: "עיר שכבשה כרקום כל הכהנות שבתוכה פסולות ואם יש לה עדים אפילו עבד אפילו שפחה הרי אלו נאמנין", ואפילו שפחתה היא, כי "בשבויה הקילו" (בבלי, כז ע"ב) ו"אפילו קטן וקרוב" (ירו', כו ע"ד).
2בדפוס נפולי (נ) נוסף לרישא שבמשנתנו, שבה אמור שאם מעידות על עצמן אינן נאמנות: "אם משנשאת באו עדים הרי זו לא תצא". תוספת זו אינה בשאר הנוסחאות, ו"טעות היא כאן וצריך להעביר עליו קולמוס" (מלאכת שלמה). התוספתא מדגישה שכל אחת נאמנת רק על רעותה, אבל עדותה על עצמה אינה מתקבלת: "1. עד אומר נשבית וטמאה היא ועד אומר נשבית וטהורה היא. 2. אשה אומרת נשבית וטמאה היא ואשה אומרת נשבית וטהורה היא, הרי זו לא תנשא, ואם נשאת לא תצא. 3. שתי נשים שנשבו זאת אומרת אני טמאה וחבירתי טהורה, נאמנת. 4. אני טהורה וחבירתי טמאה, אין נאמנת. 5. אני וחברתי טמאות, נאמנת על עצמה ואינה נאמנת על חברתה. 6. אני וחברתי טהורות, נאמנת על חברתה ואין נאמנת על עצמה" (תוס', פ"ב ה"ב; בבלי, כג ע"א). כללו של דבר, כל אחת נאמנת לטהר את חברתה ו"אין נאמנת" לטהר את עצמה ולטמא את חברתה. לפי משנת סוטה (פ"ו מ"ד; פ"ט מ"ח) עדות של עד אחד מול עד אחד אינה קיימת. שאלה כזאת של עד מול עד מופיעה בעוד סדרת משניות. משתיים מהן מתברר שמצב זה של עד מול עד נתפס כספק, על כן מי שעד אחד אומר שאכל מאכל אסור ועד אחר סותרו מביא אשם תלוי, כספק (משנה, כריתות פ"ג מ"א; תוס', פ"ב ה"א, עמ' 563), ומי ששני עדים נחלקים בשאלה האם נטמא, ברשות היחיד טמא וברשות הרבים טהור (משנה, טהרות פ"ה מ"ט), כדין ספק. בהלכות אחרות, כמו בתוספתא שלנו, אין ביטוי לשאלה האם העדות הסותרת יוצרת ספק אם לאו. גם סוטה וגם עגלה ערופה, שבהן נזכרת שאלה זו של עדות סותרת, הן מטיבן מקרים של ספק, הסוטה שותה מתוך הספק ועגלה ערופה מביאים מתוך אותו ספק (משנה, סוטה פ"ט מ"ז).
3עצם השאלה של עד מול עד מופיעה כאמור בסדרת משניות בדיני טהרות, קרבנות, סוטה, עגלה ערופה ועדות על מות בעל לצורכי נישואים (יבמות פט"ו מ"ד), או עדות על מעמד אישי (לעיל פ"א מ"ח) וגירושים (בבלי, כב ע"א), ובתוספתא שלנו לעניין היתר אישה מחשש שנטמאה בשביה. מעניין שהשאלה אינה מתעוררת בדיני ממונות ובדיני נפשות, שכן בעדויות אלה אין לעדות עד אחד כל השפעה, כפי שקובעת התורה (דברים יט טו) 40 הכלל "עד אחד מחייבו שבועה" אינו נזכר במשנה ובתוספתא, אך מופיע בשני מדרשי הלכה, באחד מהם כדעת יחיד (ספרי דברים, קפח, עמ' 228; מדרש תנאים, יט טו, עמ' 115). . ההלכה עצמה במקרים אלו ברורה, אך חשוב להעיר שאינה נזכרת במפורש. השאלה אופיינית, אפוא, לדיני "שמים" ופחות לדיני ממונות 41 וכפי שניסח זאת התלמוד הבבלי, "עד אחד נאמן באיסורין" (גיטין ב ע"ב ועוד). . עוד יש להעיר שבדרך כלל עדות אישה פסולה, ואזכור האפשרות של אישה מול אישה עולה באותם מקרים שבהם עדות אישה כשרה.
4בסוגיות על שתי המשניות במסכת סוטה ובמסכת יבמות מעלה הירושלמי את השאלה של עד מול אישה 42 ירו', סוטה פ"ט ה"ח, כד ע"א; פ"ו ה"ד, כא ע"א; יבמות פט"ו ה"ה, טו ע"ב. . בשאלה זו מצטיירת מחלוקת בין תני דבי רבי, המנסחים את משנתנו אחרת, ובין נוסח עדי הנוסח האחרים, ואולי גם רבי נחמיה המהלך באותה שיטה.
5כפי שכתבנו לעיל, שני התלמודים למשנה הקודמת מביאים את המעשה בבנות שמואל שנשבו והעידו על עצמן שנשבו. הן הותירו את השובים מחוץ לבית המדרש והופיעו כמי שאין עדות על שבייתן, ולכן הותרו. כאמור, בתלמוד הירושלמי נמתחת ביקורת נוקבת על כך. לכאורה היו שתי הבנות המלומדות יכולות להעיד זו על זו ולטהר את עצמן בכך. מספר המעשה והתלמודים המביאים אותו לא השתמשו, אפוא, בהיתר של המשנה. או שהיתר זה לא היה מקובל על הכול, או שהמשנה מתפרשת שגם נשים אלו העידו על עצמן. אמנם משנה ה אמרה שאישה כזאת המעידה על עצמה כשרה (הפה שאסר...), אבל משנתנו חולקת על משנה זו. כך או כך, העדויות אינן הולמות זו את זו. דומה שלפנינו עדות נוספת לפער שבין ההלכה הפורמלית לבין הנוהג החברתי שהיה מחמיר יותר, ובמשנה הקודמת הערנו על פער זה.
6משנתנו, כמו המשנה בפרק הקודם (פ"א מ"ב), מניחה שהשבויה נחשבת כמי שנאנסה (במקרה הטוב ביותר), אבל רבי יהודה חולק על כל מערך זה וסבור ש"הרי היא בקדושתה" (להלן פ"ג מ"ב). בפרק הבא נדון בנימוקיו ונברר האם זו מחלוקת הלכתית או שכל משנה רואה לנגד עיניה טיפוס אחר של שבויה.
7המשנה מעלה את תופעת השבי, שהייתה מתופעות היסוד של התקופה. ספרות חז"ל עוסקת בעיקר בשאלות ההלכתיות שעורר השבי: האם האישה חוללה, האם היא מותרת לבעלה, האם היא זכאית לכתובה. את הגישות הכלליות סיכמנו במבוא למסכת, ושם גם עסקנו בשאלת פדיון השבויים שחכמים ראו בו מצווה רבה.
8כפי שאמרנו בפירושנו למשנה א, כל הפרק מהלך קרוב לשיטת רבי יהושע שאין האישה נאמנת על עצמה. אפשר שלדעת רבי אליעזר האישה נאמנת על עצמה, ולכן בשתי המשניות האחרונות הוא יחלוק. אפשר גם שהוא יודה במקרה של שבי שרגליים לדבר שנטמאה ולכן עדותה בלבד איננה מספקת. ברם, רבי אליעזר טוען למהימנות אישה גם אם היא בהיריון, וגם אם היא נמצאה בלתי בתולה. פרשנותה מתקבלת גם אם היא עצמה נהגה בצורה מפוקפקת. לפיכך, עמדתו בנושא של שבי איננה ברורה. כפי שנראה להלן (פ"ד מ"ח) אכן היו דעות שונות ביחס לכשרות אישה שנפלה בשבי, ויש לזכור שאפשר שרבי אליעזר יחלוק על כל הגישה המטמאת, כהמשך לעמדת בית שמאי בנושא.