משנת ארץ ישראל על משנה כתובות ג:ג

1נערה שנתארסה או שנתגרשה – כך הנוסח אף ב- פ, נ, ת. בדפוסים שלפנינו: שנתארסה ונתגרשה. במכילתא דרבי ישמעאל: "אשר לא ארשה – להוציא את שנתארמלה ואת שנתגרשה... דברי רבי יוסי הגלילי" (משפטים פי"ז, עמ' 308), ומעין לשון זו אף במדרש תנאים (כב כח, עמ' 143). נראה שהנוסח העיקרי במשנה היה: "נערה שנתארסה ונתארמלה או שנתגרשה" 45 וראו אפשטיין, מבוא, עמ' 66. אולם יש לשים לב שבסוגיות שבשני התלמודים על משנה זו יש התייחסות לאירוסין ולגירושין ואין כל התייחסות להתאלמנות. כמו כן, בברייתא שבבבלי, כמו גם בדרשות שבמכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (כב, טו, עמ' 207) ובספרי דברים (פיס' רמד, עמ' 274), לכל אורך הדיון המינוח הוא "נתארסה ונתגרשה", ללא אזכור של התאלמנות. בכ"י רומי בספרי הנוסח הוא "שנתארסה או שנתגרשה", באופן עקבי. ייתכן שהמשנה נקטה מראש לשון קצרה: "שנתארסה או [=ו] שנתגרשה", וכיוונה גם במקביל להתאלמנות. חילופים בין "או" ל-"ו" נפוצים ביותר, עיינו אפשטיין, מבוא, עמ' 1064-1062. לביסוס מקוריותה של גרסת "נתארסה" יש להוסיף כי לשון המקרא כאן הגדירה "אשר לא אֹרשה", ועל כן טבעי כי המשנה ומדרש ההלכה יעסקו במקרה הגבולי שהאישה "אֹרשה" אך נותרה בבתוליה. אפשר שדיברה המשנה בהווה והמקרה של גירושין מתוך אירוסין היה רווח יותר, וראו להלן בפירוש למשנה ו. .

2רבי יוסה הגלילי אומר אין לה קנס – האונס אינו משלם קנס לא לאביה ולא לה, ובבבלי נימקו: "מאי טעמא דרבי יוסי הגלילי? אמר קרא: 'אשר לא אורשה' – הא אורסה אין לה קנס" (לח ע"א), וכיוצא בו שנינו במדרשי ההלכה. במכילתא (שם) ובמכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (כב טו, עמ' 207) הדרשה מובאת בסתם כרבי יוסי הגלילי; גם בספרי דברים (פיסקא רמד, עמ' 274) מובא סתם: "אשר לא אורשה – שתי פעמים שלא יהא נותן לא לה ולא לאביה", ואף הוא בסתם כרבי יוסי הגלילי. אפשר שאין לה קנס, שהרי כבר קיבלה בכתובתה מאתיים זוז, וכאילו לא הפסידה. אפשר גם שהמשנה שנויה לפי מנהג יהודה שנערה מאורסה עשויה הייתה כבר לקיים יחסי אישות מזדמנים עם בעלה. מכל מקום, עמדה זו אינה מגלה רגישות לצערה המיוחד של הנערה.

3רבי עקיבה אומר יש לה קנס וקנסה לעצמה – ולא לאביה. הירושלמי מייחס את הדרשות שהתשלום לאביה לרבי יוסי הגלילי, והדבר עומד בניגוד למשנתנו. נראה, אפוא, שהירושלמי הבין ש"אין לה קנס" משמעו שהקנס אינו ניתן לה אלא לאביה, אבל האונס והמפתה צריך לשלם את הקנס. אפשר שזה באמת הפירוש המקורי למשנה, ואפשר שהתלמוד נסוג מעמדתו הנוקשה של רבי יוסי הגלילי. המפרשים על אתר הסבירו שנשמט בירושלמי הטעם של רבי יוסי. אמנם יש להימנע מהגהות ללא סיוע טקסטואלי, אך במקרה זה השלמה זו מציעה פירוש סביר ופשוט. כמו פשט משנתנו הבינה גם משנת חולין (פ"א מ"ז) ש"אין לה קנס" משמעו שאין המפתה או האונס משלמים קנס, כפי שנדון להלן במשנה ח. הברייתא בבבלי (לח ע"א) מוסרת את דברי רבי עקיבא במקרה של מאורסת שנתגרשה באופן שונה: "יש לה קנס וקנסה לאביה". הגמרא (שם ע"ב) מניחה כי בברייתא ובמשנה נמסרות לנו שתי מסורות חילופיות לעמדת רבי עקיבא. אם כן הדבר הרי ששלוש דעות תנאיות לפנינו: אין משלם קנס (ריה"ג), משלם קנס לאישה (רבי עקיבא במשנה), משלם קנס לאביה (רבי עקיבא בברייתא).

4הסבר אפשרי להבדל בין עמדות רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא נעוץ בתפיסות השונות של מעמד הארוסה. על פי התפיסה המכירה בכך שייתכנו, להלכה או למעשה, יחסי אישות בין בני הזוג בזמן האירוסין ("מנהג יהודה") אין הארוסה שנתגרשה זכאית לקנס, שכן אין היא בחזקת בתולה. על פי התפיסה השוללת יחסים שכאלה, ואף מניחה שלא התקיימו בפועל ("מנהג גליל"), זכאית אישה זו, או אביה, לקנס, שכן היא בחזקת בתולה. ייתכן שרבי יוסי הגלילי משמר כאן את מנהג יהודה, ואילו דברי רבי עקיבא קרובים למנהג הגליל.

5כפי שראינו לעיל (פ"א מ"ה) השתלט מנהג הגליל על הספרות ההלכתית, והמשנה, שנערכה לאחר שמנהג הגליל השתרש, מייחסת גם לחכמי יהודה עמדות המשקפות מנהג זה. כך גם מיוחסת לרבי עקיבא עמדה כזאת. יש להניח שרבי יוסי הגלילי ביטא את מנהג יהודה 46 רבי יוסי הגלילי היה כנראה מהיישוב "גליל" שבמערב הגליל העליון, יישוב הנזכר גם בברייתת התחומין (קסטרא דגלילה – המבצר של גליל). אין הכוונה למבצר מרכזי של אזור הגליל, שכן מדובר ביישוב שולי נטול חשיבות אסטרטגית, אלא במצודה ששכנה ליד היישוב "גליל". שם האתר השתמר לימינו בשם הכפר הערבי "ג'ליל". מכל מקום, אין זה סביר שבדור יבנה כינו חכם בשם "גלילי" על שם האזור, שכן חכמים רבים היו ילידי הגליל. לפיכך יש להניח שכונה כך על שם הכפר הקטן "גליל". ורק המסורות האמוראיות המאוחרות "הסבו" את דבריו למנהג הנוהג בימיהם, והוא המנהג הגלילי. להלן במשנה ו נחזור למחלוקת שבמשנתנו. בהחלט ייתכן שהחלוקה ל"יהודה" מול "גליל" לא הייתה מוחלטת וחכם מיהודה סבר כאנשי הגליל, ואפשר גם שבעריכה התנאית המאוחרת נערכו דברי רבי עקיבא ו"עודכנו" בהתאם להלכה הרווחת, וראו במבוא למסכת קידושין.

6להלן (פ"ד מ"א) נדון עניין דומה לגבי תשלום בושת ופגם של נערה שנתפתתה. במשנתנו מדובר בקנס שהוא לעצמה, ושם בתשלומים אחרים שהם לעצמה, ולמרות היותה חלק ממשק האב היא מקבלת את הכסף לעצמה. מתברר שהנוהגים בנושא לא היו אחידים. היו שראו בבת קטנה שוות זכויות לבן וכל כסף שהיא זכאית לו נזקף לזכותה כ"סגולה", אם כי פגשנו גם ברייתא (בבבלי ואולי גם בתוספתא) שלפיה קטנה במשפחה גרעינית איננה זכאית אפילו לסגולה.

7"בוגרת" היא אישה מבוגרת שטרם נישאה. מבחינה הלכתית "בוגרת" היא "בת שתים עשרה שנה ויום אחד", וכזאת אין לאביה זכות להשיאה והיא עצמאית (להלן מ"ח). במקביל ניתנו גם הגדרות אחרות לבוגרת לפי התפתחותה המינית, וברור ש"בוגרת" היא רק קצת יותר מבוגרת מנערה. "ואלו הן סימני של בוגרת: רבי אלעזר ברבי צדוק אומר משיתקשו הדדין. רבי יוחנן בן ברוקא אומר משיכסף ראש החוטם. רבי יוסי אומר משיקיף העטרה. רבי שמעון אומר משתפשט את הכף. וכן היה רבי שמעון אומר..." (תוס', נידה פ"ו ה"ד, עמ' 647). הבבלי מגדיר אף הוא הגדרת זמן: "אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד" (נידה סה ע"א).

8שתי ההגדרות המקבילות אופייניות לספרות חז"ל. גם גיל הבן נקבע לפי שני פרמטרים אלו. גיל שלוש עשרה מחד גיסא, וסימנים פיזיים (הבאת שתי שערות) מאידך גיסא. הסימנים קרובים זה לזה, וההבדל ביניהם הוא כהבדל שבין משפט פורמלי אחיד לבין אבחנות בעלות אופי והתאמה אישית.

9התוספתא (פ"ג ה"ח) מכירה בשני מצבים – קטנה ובוגרת. לפי רבי מאיר בתוספתא, ה"נערה" שעליה מדובר במקרא היא בוגרת (שהביאה שתי שערות) ואילו חכמים שם סבורים כי דין זה חל אף על הקטנה, מגיל שלוש שנים ויום אחד. המשותף לשתי העמדות שבתוספתא הוא שאין מצב ביניים של "נערה" בין קטנה ובוגרת. על אבחנה זו עמדנו במבוא, והיא מצטרפת לדברינו שם. לעומת זאת, הבבלי מניח שהנערות הנה תקופת ביניים בין קטנות לבגרות. אשר לבוגרת – ביררנו את מעמדה ואת היחס אליה לעיל (פ"א מ"ג) וראינו שחכמים מניחים ש"כלו לה בתוליה" (בבלי, צז ע"ב; יבמות נט ע"א). הסברנו כי מדובר בסתם אישה מבוגרת קצת יותר מגיל הנערות אבל מכל מקום עדיין צעירה, ובפועל אין סיבה רפואית לחשוב שכלו בתוליה. הרי עינינו הרואות שנערה בימינו בת 18, 20, או אף מבוגרת יותר, בתוליה אינם כלים מעצמם. התלבטנו האם חכמים סברו שזו תופעה טבעית בניגוד למסקנות הרופאים בני זמננו 47 ראו לעיל, פירושנו לפ"א מ"ג. ולמציאות הגלויה כיום לעינינו, או שהעלימו עין מהאפשרות שמא זו איבדה את בתוליה במעשה "מכוער" שלא ייעשה. הכרענו שכנראה הפירוש השני הוא הנכון, ובמסגרת הדיון הרפואי הבליעו חכמים שתי טענות. האחת היא שייתכן שהחברה תפסה את התנהגותה כהשתובבות גרידא ולא ראו בכך סיבה לערער את מעמדה הדתי והחברתי, יתר על כן, שלבתולים ערך פחוּת בהרבה ממה שהחברה מייחסת לו. מכיוון שבפועל גיל 12 לא היה גיל אירוסין, והתארסו ונישאו מבוגרות יותר, הרי שכל הדיון המרובה בבתולים מאבד מטעמו.

10בניגוד למקורות הנזכרים, הדנים בגילה של האנוסה והמפותה, משנתנו אינה נוקטת עמדה לגבי גילה ושומרת על ניסוח ניטרלי – "נערה", בעקבות נוסח המקרא בפרשת האנוסה.