משנת ארץ ישראל על משנה כתובות ג:ד

1המשנה סודרת את החיובים של המפתה ושל האונס ואת ההבדלים בין האונס למפתה. פרשת המפתה ערוכה בספר שמות כב טו-טז: "וכי יפתה איש בתולה אשר לא ארשה ושכב עמה מהר ימהרנה לו לאשה. אם מאן ימאן אביה לתתה לו כסף ישקל כמֹהר הבתולֹת". פרשת האונס סדורה בספר דברים כב כח-כט: "כי ימצא איש נערָ 48 כתוב ללא ה"א, ובכל העתקות הפסוק בספרות חז"ל "הנערה". בתולה אשר לא ארשה ותפשה ושכב עמה ונמצאו. ונתן האיש השֹכב עמה לאבי הנערָ חמשים כסף ולו תהיה לאשה תחת אשר ענהּ לא יוכל שלחה כל ימיו". החכמים השוו את שתי הפרשיות ולמדו מפרשת האונס ש"מֹהר הבתולֹת" הוא חמישים שקל (מכילתא, מסכתא דנזיקין פי"ז, עמ' 309), ומן פרשת האונס למדו שהכסף ניתן לאביה (ספרי דברים, פיסקא רמד, עמ' 274). במשנתם של החכמים נוספו תשלומים נוספים המפורטים במשנתנו. במקרה או שלא במקרה חמישים שקל הם מאתיים דינר, הסכום הניתן לכתובה, ועסקנו בכך במבוא.

2בספרות חכמים האונס והמפתה נזכרים לעתים קרובות יחד 49 ראו, למשל, יבמות פי"א מ"א; פ"ז מ"ה; שביעית פ"י מ"ב ועוד. . "אנוסה" היא מי שנבעלה בכוח, ומפותה מי שנבעלה מרצון עוד בטרם נישואיה. שתיהן איבדו את בתוליהן, אך הבדל תהומי ביניהן. הראשונה היא אומללה הראויה להגנת החוק והחברה, והשנייה ראויה, בעיני החברה שחז"ל מייצגים אותה, לבוז ומגיל מסוים אף לעונש. למעשה התקשתה החברה הקדומה להבחין בוודאות בין השתיים. מכל מקום, ההלכה קבעה בפשטות את דינן והוא תלוי במידת רצונה ובמעמדה האישי של האישה. דין מפותה בתולה אינו פשוט. מפשט הכתוב העוסק במוציא שם רע משמע שהיא חייבת מיתה: "ואם אמת היה הדבר הזה לא נמצאו בתולים לנערָ. והוציאו את הנערָ אל פתח בית אביה וסקלוה אנשי עירה באבנים ומתה כי עשתה נבלה בישראל לזנות בית אביה ובערת הרע מקרבך" (דברים כב כ-כא). מסורת חז"ל פירשה את הפסוק באישה שזינתה לאחר אירוסיה, אך הסבר זה אינו במקרא. עם זאת, הוא מתבקש מהמקבילה בשמות כב טו ששם המפתה נערה חייב לשאתה, ואם היא חייבת מיתה אין מקום לשאת אותה. התורה אינה מעלה אפשרות שהיא תסרב, וכאילו לרצונה אין כל משקל, אבל אביה זכאי לסרב "לתִתה לו" (שמות כב טז), ובמקרה כזה הוא מסתפק בקנס כספי. דין תורה מציג את המפותה כדמות נגררת חסרת רצון עצמי, היא אינה מואשמת בפיתוי הגבר אלא נחשבת כמפותה, כל קלון לא רובץ עליה, והבעל הוא זה שמחליט על נישואיה. הגדרת המפותה יש בה, אפוא, תחושת פטרוניות רבה על הנערה. חולשתה מובילה להקלה בדינה, שכן בהיעדר הבנה אין אחריות למעשה. בחברה בת זמננו היו רואים בה שותפה לגבר אלא אם כן היא קטנה שאינה מבחינה, ובחברתנו עמדות שונות ביחס לחומרת המעשה. ספרות חז"ל משיבה למפותה מעט מכבודה העצמי.

3התורה איננה מזכירה תשלומים נוספים, אבל משנתם של חז"ל פיתחה בהרבה את תורת הנזקים. משנת בבא קמא מונה חמישה סוגי תשלומים: "החובל בחברו חייב עליו משום חמשה דברים בנזק, בצער, ברפוי, בשבת ובבשת" (פ"ח מ"א), והמשנה מרחיבה בהסבר התשלומים הללו. לאחר שנקבעו כל התשלומים הללו, החלים בכל נזק, נותר תשלום הקנס לאונס ולמפתה ייחודי, ובמידה מסוימת גם קשה, שהרי הבועל כבר משלם את כל נזקיו. "רפוי" הוא התשלומים על הטיפול הרפואי, ה"צער" הוא תשלום על הכאב וה"שבת" הוא תשלום אבדן ימי העבודה, ואכן פרשנים מתקשים להסביר על מה הקנס בדיוק, ומדוע תשלום זה איננו נכלל בחמשת התשלומים הנזכרים. נראה כי במקרה שלנו ה"פגם" הוא הנזק, ותשלום "רפוי" ו"שבת" אינם נדרשים. הבושת היא גדולה ומהותית, ועל כך הבועל מפצה בנישואים עם הנפגעת. ה"צער" הוא תשלום לכאב, וחכמים מתלבטים מהו הצער במקרה זה (להלן). בלשון חכמים "קנס" הוא כל תשלום שאיננו פיצוי ישיר, ואחד מסימניו הוא תשלום בערך קבוע, ללא תלות באופי המקרה ובטיבם האישי של הפוגעים. במקרה זה הקנס כמעט אחיד 50 במקרה של המפותה, את הקנס משלם מי שאינו מתחתן עם הנפגעת, והוא כגובה כתובתה, תלוי במצבה האישי (מאתיים או מנה). אין בו ביטוי לכך שהייתה לה, לו הייתה בתולה, אפשרות לקבל יותר, ואילו במקרה של האנוסה, הקנס משולם על אף הנישואין. , ואפשר היה גם להגדירו כתחליף לפגם. המינוח "קנס" הוא אפוא בחירה של חכמים, ואיננו יודעים מדוע בחרו דווקא במונח זה. ייתכן שבחירה זו מעידה כי התנאים תפסו את התשלום המקראי כעונש ולא כפיצוי גרידא. מכל מקום, אם האב בחר שלא לתת את בתו לפוגע הוא נותר ללא פיצוי לבושת. אפשר גם לומר שלמעשה אין במערך כל פיצוי לבושה האמִתית, אלא רק פתרון טכני לנזק הכספי של הפגם.

4המפתה נותן שלושה דברים – המפתה חייב לשלם עבור שלושה דברים, והאונס – עבור ארבעה – דברים.

5המפתה נותן – משלם עבור בושת ( ה ) – הבושה שגרם לנערה, ופגם – על שפגם בה, בנערה הבתולה, ואף בשאינה בתולה, שכן מעמדה בחברה נפגע, וקנס – הוא התשלום הקבוע של מוהר הבתולות. כפי שאמרנו במשנה הראשונה הקנס הוא תשלום על הנזק הכספי שבאבדן הבתולים, ולכן גובהו כגובה הערך הכספי של הבתולין שבכתובה. עם זאת יש לנזק משמעות כספית, ומשמעות כבדה עוד יותר של כבודה שלה ושל המשפחה.

6מוסיף עליו האונס – האונס משלם את התשלומים שחייב המפתה ומוסיף עליו, שהוא נותן את הצער – משלם עבור הצער שנגרם לה כשעינה אותה. כאמור, התשלומים עבור בושת ופגם למפתה וצער הנוסף לאונס אינם נזכרים בתורה ונזכרים רק במשנה. אף יוסיפוס (קדמוניות ד, 252) ופילון (על החוקים ג, 70) אינם מזכירים תשלומים אלו. ייתכן שהם לא נהגו בימיהם, ואולי לא הכירו את ההלכה וכתבו רק את אשר משתמע מפשוטם של הכתובים. פרשת האנוסה והמפותה נדרשת אף במגילת המקדש של כת קומראן (סו 11-8), ואף בה אין זכר לתשלומים אלה 51 ראו בדברינו להלן. .

7בתוספתא ובשני התלמודים: "מה בין אונס למפתה? אונס נותן את הצער, מפתה אינו נותן את הצער. רבי שמעון אומר: זה וזה אין נותנין את הצער" 52 תוס', פ"ג ה"ו; ירו', כז סע"ג; בבלי, לט ע"א; בבא קמא נט ע"א. בבבא קמא נמסרו הדברים בשם רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון בן מנסיא. ; הוא מנמק: "מפני שסופן לכך", ובתשובה לדבריו "אמרו לו: אין דומה הנבעלת ברצון לנבעלת שלא ברצון". ובירושלמי נוסף: "לא דומה נבעלת באשפה לנבעלת בחופה" (שם). המחלוקת היא על משמעותה של בעילה באונס. בעילה בעל כורחה של הנערה נחשבת בזמננו לעינוי קשה הגורם נזק חמור ביותר לנפשה של הנערה. האונס נתפס כאלימות חמורה ביותר והיא שנייה, מבחינת חומרת המעשה, להריגה. ייתכן שבמשנה המונח "צער" מתייחס לכל הנזקים הללו, אבל לפחות בספרות האמוראית, ובעיקר בבבלי, פירשו את המונח "צער" כפגיעה טכנית ללא הכרה בצער הנפשי. לדעת רבי שמעון ה"צער" הזה איננו עילה לפיצוי כספי, וודאי שלא לפיצוי רב, והפגיעה הנפשית איננה עילה לפיצוי, שהרי האישה נועדה לקיום יחסי אישות.

8הבבלי מרחיב תובנה זו. לדעתו הצער הוא הכאב הנגרם לאישה בעת מעשה האישות. גם למפותה כאב קל, אבל האמוראים יודעים מנשותיהם או מאמם שהכאב הוא זניח ובטל. כל זאת במפותה, אבל באונס הכאב חזק יותר: "אינו דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון" (בבלי, לט ע"ב) 53 האמוראים מציגים את המידע האֵרוטי כפי שידעו ושלמדו, מן הסתם, גם מנשות המשפחה. אם יזכנו החונן לאדם דעת נעסוק בפירושנו למסכת נידה בשאלת המידע המיני של חז"ל, ושם נראה כי היו להם גם מעט כלי בדיקה עצמאיים, ובעיקר מסורות רפואיות שרווחו במזרח. . לדעת רבי שמעון הצער הוא על קריעת קרום הבתולין, והרי זה סופו להיקרע עם נישואיה ואין מקום לתשלום נוסף על כך. הסבר אחר ל"קנס" הוא עבור הכאב שנגרם לה במשכב שאינו נוח. אבל כבר הבבלי חש שאין זה הסבר מלא, שכן לעתים האונס עלול להתבצע בתנאים של נוחות. אין בסוגיה ביטוי לצער הנפשי ולהלם הנגרם לנערה ממעשה האונס. אין גם הבדל בין המפותה, שעבורה המין אמור להיות מעשה של תענוג, לאנוסה, שעבורה זו התעללות אלימה של גבר זר החודר בכוח הזרוע לקודשיה. אפשר שחז"ל ביטאו את השתתפותם בנזק זה של הנערה במינוח "צער", שכן בתשלום הקנס אין הבדל בין אונס למפתה, ורק ה"צער" מפריד בין השניים ומבטא את ההבדל בין אלימות למעשה רצוני, שעשוי גם להיות מקור להנאה.

9במקביל אין בספרותנו שימוש, בהקשר זה, בטענה שבעצם הנערה נהנתה מהמעשה, או שתחילתה באונס אבל סופה ברצון.

10אין במקורות התנאיים, ואף לא בספרות האמוראית, דיון או מסורות כיצד וכמה משלמים עבור הבושת, הפגם והצער. אין בידינו אלא מה ששנינו במשנת ערכין פ"ג מ"ד: "באונס ובמפתה להקל ולהחמיר. כיצד? אחד שאנס ופתה את הגדולה שבכהונה ואת הקטנה שבישראל נותן חמשים סלע, והבשת והפגם הכל לפי המבייש והמתבייש", והיא מעין המשנה בפרקנו להלן משנה ז.

11ומה בין האונס למפתה – "ומה" בווי"ו – רק בכ"י קופמן. בכל הנוסחאות האחרות: "מה בין...". המשנה מונה את כל ההבדלים בין אונס למפתה, ויש בדברים חזרה על ההלכה שהאונס חייב בצער. הדברים נראים כצירוף דברים ממקור אחר, צירוף שבו לא השמיט העורך את ההלכה שכבר נטענה.

12שהאונס נותן [ את הצער והמפתה אינו נותן את הצער ] – היא ההלכה שנשנתה כבר במשנה.

13שהאונס נותן מיד – האונס משלם מיד את חמישים הכסף לאבי הנערה אף על פי שכנסה, שהרי נאמר בכתוב (דברים כב כט): "ונתן האיש השֹכב עמה לאבי הנערָ חמשים כסף ולו תהיה לאשה", והמפתה לכשיוציא – כשאינו נושאה לאישה, שנאמר במפתה (שמות כב טז): "אם מאן ימאן אביה לתתה לו כסף ישקל כמהר הבתולת". אם הוא כונסה אין הוא משלם את הקנס.

14האונס שותה בעציצו – שותה בכלי שיצר לעצמו, כלומר נושאה בעל כורחו ואסור לו לגרשה, כאמור בכתוב (דברים כב כט): "ולו תהיה לאשה תחת אשר ענהּ לא יוכל שלחה כל ימיו". העציץ הוא כלי חרס שנשבר בחלקו, "החבית שנשברה ונשתייר ממנה חציה או שלישה לזרוע בה" (פירוש הגאונים לסדר טהרות, מקואות פ"ב מ"ח, עמ' 117), ויש שנזכר ככלי לעשיית הצרכים בבית הכיסא: "עציצא דבית הכסא" (בבלי, מגילה טז ע"א) 54 ראו ברנד, כלי חרס, עמ' תד-תה. . "עציצו" איננו סתם כלי שהגבר יצר, אלא כלי מתועב ופסול. עם זאת, השימוש בביטוי "עציץ" בהקשר זה איננו בספרות הארץ-ישראלית.

15מבחינתה של ספרות חז"ל "לא יוכל לגרשה" הוא ביטוי לרשת ביטחון שהנערה זוכה בה כתשלום על סבלה. בחברה בת זמננו היה הרעיון שהנערה חייבת להינשא לבחור כזה נתפס כעונש. שלילת זכות הבחירה נחשבת גם היא כעוול קשה ולא כנחמה, ו"לא יוכל לשלחה" כעונש חמור עוד יותר. אבל יש להניח שבעולם הקדום נראו הדברים אחרת. נערה שאיבדה את בתוליה איבדה את הסיכוי להינשא נישואים של כבוד. הנער האנס או המפתה נתפס כחוטא, אך לא כבזוי. אם הוא יישא אותה הוא מקבל בכך אחריות לחטאו ונתפס כחתן ראוי. לאבי הנערה זכות סירוב, אך הפתרון של החתונה אמור לחלץ את החברה כולה מהסתבכות עקב המעשה הבעייתי. יש בו השכנת שלום למרות ההקשר הקשה. יתר על כן, יש בכך כדי להרתיע בחור מהסתבכות במקרה של אונס חד פעמי. עם זאת, לפי ההלכה התנאית, האב או הבת רשאים לסרב ל"הצעת הנישואים": "אחד האונס ואחד המפתה בין היא בין אביה יכולין לעכב, שנאמר 'ואם מאן ימאן אביה' ואומר 'ולו תהיה לאשה' – מדעתה" (תוס', פ"ג ה"ז). זכות הנערה לסרב אף שאביה חי היא זכות-יתר מיוחדת הניתנת לנערה המסכנה. סתם נערה אינה רשאית לסרב לאביה.

16בכל השאלה של מעורבות האב בנישואי הבת, בין בהיותה נערה ובין כשהיא מבוגרת, קיים פער ברור בין הסכֵמה החוקית-משפטית לבין שאיפתם של חכמים ולבין המציאות החברתית. עסק בכך בהרחבה שרמר 55 שרמר, זכר ונקבה. . אם יזכנו החונן לאדם דעת נעסוק בכך במבוא למסכת קידושין.

17והמפתה אם רוצה להוציא יוציא – המפתה רשאי לא לכנסה או אף לגרשה לאחר שכנסה וישלם את הקנס, ואת כתובתה. בתוספתא מתנהל דיון האם משלם כתובה כבתולה (מאתיים זוז) או כחסרת בתולים (מאה זוז שהם מנה): "רבי יוסה בי רבי יהודה אומר נותן כתובה מנה. אף על פי שאמרו מפתה לכשיוציא נותן, אבל בושתה ופגמה נותן מיד. מה בין נותן מיד לנותן לאחר זמן? נותן מיד – אם מתה אביה יורשה; נותן לאחר זמן – אם מתה בעלה יורשה" (פ"ג ה"ו). כלומר, התוספתא מנתה הבדלים שאינם במשנה. מסתבר שהמשנה והתוספתא אינן חלוקות. המשנה אינה פורסת את כל ההבדלים בין אונס למפתה, וכדרכה של המשנה אין היא מתכוונת אלא למנות כמה מהמרכיבים.