משנת ארץ ישראל על משנה כתובות ג:ו

1יתומה שנתארסה או שנתגרשה רבי לעזר אומר האונס חייב והמפתה פטור – הנוסח בתיאור המקרה הוא חסר מובן, ויש לגרוס כנוסח הרווח בכתבי היד ובתלמודים: יתומה שנתארסה ונתגרשה 62 בדומה למשנה ג לעיל, ראו פירושנו שם. . בכ"י קופמן "רבי לעזר", בלי יו"ד, והוא רבי אלעזר בן שמוע תלמידו של רבי עקיבא, ונוסח זה היה לפני שני התלמודים כפי שיתברר לנו. בשורה נכבדה של כתבי יד, רובם כתבי יד של המשנה בבבלי או כתבי יד של המשנה שנכתבו בהשראת נוסח בבל, כולל כתבי יד של משנת הרמב"ם 63 מ, ר, לפ, ש, ג4, ז, פב, ת, ג7. , הנוסח הוא "אליעזר", והוא רבי אליעזר בן הורקנוס. נוסח זה, כאמור, הוא בניגוד למסורת שני התלמודים ולנוסח בספרי דברים (רמה, עמ' 275), כפי שנביא אותו להלן.

2הקושי הגדול במשנה זו הוא במילה "יתומה" וביחס שבין משנתנו לבין משנה ג דלעיל. משנתנו נתפרשה יפה בידי אפשטיין 64 אפשטיין, מבוא, עמ' 66-64. תוך השוואת הסוגיות בתלמודים. נביא כאן את עיקרי פירושו:

3לדברי רבי יוחנן שנה רבי אלעזר את ההלכה בשיטת רבי עקיבא רבו בפרקנו משנה ג: "נערה שנתארסה ונתגרשה רבי יוסה הגלילי אומר אין לה קנס רבי עקיבה אומר יש לה קנס וקנסה לעצמה", והחידוש והתוספת במשנתנו "והמפתה פטור" נובעים מכך שבמעשיה (בהסכמתה) היא מחלה. מכיוון שהקנס לעצמה היא רשאית למחול עליו, אבל אילו היה הקנס של האב לא הייתה הסכמת הבת מרצה את נזקו (וכעסו) של האב. על זה הירושלמי שואל: "ויש אדם מוחל דבר שאינו שלו? פתר לה ביתומה", ומסתייע מן "דבית רבי כן". מתוך השאלה הרואה בקנס "דבר שאינו שלו" משתמע שאביה חי. מן התשובה "פתר לה ביתומה" עולה בבירור שלפני הירושלמי לא היה במשנה "יתומה שנתארסה" אלא "נערה שנתארסה", כפי ששנוי בפרקנו מ"ג, ו"נערה" זו מפרש הירושלמי "יתומה". הירושלמי מביא סיוע לפירושו מדבי רבי השונים "יתומה", וכפי ששנינו בספרי דברים: "מיכן אמרו יתומה שנתארמלה או שנתגרשה רבי אלעזר אומר האונס חייב והמפתה פטור" (פיסקא רמה, עמ' 275) 65 פינקלשטיין במהדורתו גורס: רבי אליעזר, אולם בכ"י רומי: אלעזר. בד"ו לא נזכר שם התנא. . אולם הבבלי היה לפניו במשנתנו "יתומה שנתארסה", ופירש את דברי רבי יוחנן על פי גרסתו. על דברים אלו שואל הבבלי "יתומה פשיטא", ומתרץ שבא להשמיענו שנערה שנתארסה ונתגרשה היא "כיתומה", "מה יתומה לעצמה אף נערה שנתארסה ונתגרשה לעצמה", וכדעת רבי עקיבא.

4פירוש זה מתעלם מרוח המשנה. רוח המשנה היא שהמפותה איננה אשמה. כל האחריות נופלת על המפתה המבוגר יותר, והיא איננה ראויה לגינוי או לעלבון. ההסבר האמוראי הזה מחזיר את המפותה אחורנית ומטיל עליה אשמה של שותפות.

5בירושלמי מובא פירוש של רבי שמאי החולק על פירושו של רבי יוחנן, וכך לשונו של הירושלמי: "רבי אבין אמר [רבי] שמי בעי מהו האונס חייב והמפתה פטור, האונס חייב בכל, והמפתה פטור מן הבשת ומן הפגם, וחייב בקנס. והיא רבי עקיבה (כדעת רבי עקיבא) אומר האונס פטור מן הבושת וחייב בקנס והמפתה פטור מן הכל, והיא דרבי יוסי הגלילי היא" (כז ע"ד) 66 כנוסח הירושלמי המוצע על ידי אפשטיין, שם, על פי הראשונים ועל פי קטע הגניזה שפרסם, מחקרים, ב, עמ' 259. . הלכה זו תואמת לדרשה בספרי שהבאנו. הנערה שנתארסה ונתגרשה אין לה קנס, אך היתומה יש לה קנס. מדרש זה מובא בירושלמי (כז ע"ב) בשם רבי יוסי הגלילי: " 'תחת אשר עינה' – לרבות את היתומה לקנס, דברי רבי יוסי הגלילי", וכן בבבלי, (על פסוקי המפתה בשמות): " 'ואם מאן ימאן אביה' – לרבות יתומה לקנס, דברי רבי יוסי הגלילי" (מד ע"ב). בניגוד ל"נערה שנתארסה" (משנה ג), אשר לדעת רבי יוסי הגלילי אין לה קנס, מודה רבי יוסי הגלילי לפי הברייתא ש"יתומה שנתארסה" יש לה קנס, ולפיכך שנו דבית רבי, שהילכו בשיטת רבי יוסי הגלילי בהלכה המקבילה למשנתנו, "יתומה שנתארסה", אבל משנתנו שנתה בשם רבי אלעזר, תלמיד רבי עקיבא ההולך בשיטת רבי עקיבא, "נערה שנתארסה". על פי פירוש רבי יוחנן שונה הנוסח ל"יתומה שנתארסה", וכך נשנתה כבר בבבל ולפנינו במשניות כולן: "יתומה שנתארסה".

6לפי זאת, פירושה המקורי של המשנה היה כך: נערה שנתארסה ולאחר מכן נתגרשה (או נתאלמנה) – על האונס אותה מוטל קנס, ואילו המפתה אותה אינו חייב בקנס. זאת לפי שיטת רבי עקיבא שנערה כזאת – יש לה קנס וקנסה לעצמה. משנתנו מגבילה את ההלכה הזאת לאונס בלבד, ומציינת בכך הבדל נוסף בין האונס והמפתה. ההיגיון בעמדה זו הוא שבמקרה של המפתה אין פגיעה בנערה עצמה, שהרי המעשה נעשה בהסכמה, אלא רק באב, וכאשר היא כבר יצאה מבית אביה הרי שפגיעה זו איננה רלוונטית. לעומת זאת, במקרה של אונס הפגיעה היא בנערה עצמה ועל כן היא זכאית לקנס, ללא תלות בזיקתה לבית אביה.

7בנוסח המשנה שלפנינו, כפי שתוקן בעקבות "דבית רבי", פירוש המשנה הוא שאף על פי שנערה שיש לה אב ונתארסה ונתגרשה (או נתאלמנה) אין לה קנס, הרי שבמקרה שהיא יתומה מאב אכן יוטל קנס על האונס, אך לא על המפתה. הסברה של פירוש זה, האמור לשיטת רבי יוסי הגלילי, היא שאונס של יתומה מהווה פגיעה חמורה יותר וניצול של חולשתה ועל כן, אף שאין לה אב, אנו מטילים קנס על האונס. כך עולה גם מדרשת הכתובים בספרי דברים, "תחת אשר ענה – לרבות את היתומה לקנס" (שם).

8מבחינת עריכת המשנה אנו עדים לתהליך שבו התערב העורך, באחד משלבי המסירה או העריכה, בנוסח המשנה ו"תיקן" ("עִדכן") אותה בעזרת שינויי נוסח זעירים.

9כפי שהערנו במשנה ג, מי שאומר שלארוסה יש קנס משקף כנראה את מנהג הגליל שהארוסה היא בתולה, וכפי שהראינו לעיל (פ"א מ"ה) רוב המקורות התנאיים משקפים את הלכות בני הגליל. כך הם מייחסים את עמדת בני הגליל גם לחכמים מארץ יהודה. נראה כי העורך המאוחר התאים, אפוא, את הלכתו וניסוחה לעמדה ההלכתית שהפכה בימיו למקובלת.

10נערה שהתארסה היא ברשות בעלה, ואם התגרשה אין היא חוזרת למרות אביה. היא מוגדרת כ"יתומה בחיי אביה" (משנה, יבמות פי"ג מ"ו), והרי היא עצמאית מבחינה כלכלית.