משנת ארץ ישראל על משנה כתובות ג:ט

1המשנה סודרת שורה של מעשים אשר העושה אותם חייב בתשלום קנס, סכום קבוע שנקבע בתורה, כגון פיתוי נערה, גנבת שור או שה וכיוצא באלו. במשנה נקבע הכלל כי המודה בקנס פטור (הניסוח הוא בבלי, בבא קמא סד ע"ב ועוד). משנה זו נקבעה במסכת כתובות כי המעשה הראשון שנזכר במשנתנו הוא הודאה עצמית של הנאשם שהוא פיתה את בתו של פלוני.

2האומר פיתיתי בתו של פלוני – הבא לבית הדין ומודה שפיתה את בתו של פלוני, משלם בושת ופגם על פי עצמו – מחייבים אותו על פי עדות עצמו לשלם בושת ופגם, ואינו משלם קנס – ואין מחייבים אותו לשלם את הקנס הקבוע בתורה "חמשים כסף" (דברים כב כח), שכן המודה בקנס פטור מלשלם (בבלי, בבא קמא סד ע"ב). בתלמוד הבבלי בראש הסוגיה למשנתנו (מא ע"א) נאמר כי הלכה זו חלה אף אם האונס בא והודה שאנס והוא משלם בושת ופגם. אלא שבמפתה יש חידוש, שכן הוא פגם בנערה שנתפתתה לו. סביר להניח שהמשנה דיברה בהווה. המדובר במקרה של אונס והקהילה כבר שמעה, מהנערה עצמה, על המעשה, אך זהות האנס עדיין הייתה עלומה. הפגם בנערה כבר התחולל, ועל כן אין חידוש בכך שמשלם את הפגם. אבל במפתה יש חידוש גדול יותר, שכן דווקא הודאתו מגדילה את הנזק לנערה. רש"י פירש אחרת את הגמרא – אנוסה לא נפגמה, כלומר לא נגרמה לה סטיגמה חברתית, שכן ברור לכול שהדבר נעשה בעל כורחה ולמרות זאת האונס מחויב בתשלום; המפותה נפגמה, כלומר נוצרה לה סטיגמה חברתית, בשל שיתוף הפעולה שלה עם המעשה. פירושו אולי הולם יותר את נוסח הגמרא, אך הדברים אינם חד-משמעיים. זאת ועוד; ניסיון הדורות מלמד שנערה שנאנסה נחשבה (ונחשבת בחוגים מסוימים עד היום) כמי שנושאת חלק מרכזי בנטל האשמה ("היא גירתה אותו" או "היא נהנתה מזה"). כך נצפו הדברים בעיני החברות המסורתיות ובעיני מנהיגי החברה. על כן, קשה להניח שהמשנה התעלמה ממרכיב זה והניחה שבאונס הבושה גדולה פחות.

3עם זאת, בהחלט ייתכן שפשט המשנה שונה. לדעתה רק המודה בפיתוי פטור מקנס, אבל המודה באונס חייב. אמנם הנזק הכספי שנגרם לנערה בשני המקרים זהה, אבל במקרה של פיתוי הנערה משתתפת באשמה. אנו דוחים הסבר זה לא רק עקב הכלל שהמודה אינו משלם קנס, אלא משום שהתורה ומסורת חז"ל אינם רואים בנערה אשמה, ומניחים שהיא קטנה שאין לה שליטה והבנה במעשיה.

4בהמשך הסוגיה נאמר שמשנתנו אינה כדעת רבי שמעון בן יהודה שמוסר בשם רבי שמעון ש"אף בושת ופגם אינו משלם על פי עצמו, לא כל הימנו שיפגום בתו של פלוני" (שם). הסוגיה מניחה שהנערה עצמה לא התלוננה שהתפתתה ואינה מודה בכך, ועל כן הודאתו של המפתה אינה לרצונה ואולי אף תוספת התעללות בה, שכן קלונה נחשף ברבים. המשנה, לעומת זאת, מתעלמת כליל מהאישה ומתגובתה ורצונותיה. היא ניזוקה כלכלית, ותו לא. דבריו של רבי שמעון מתעלמים מהיבט נוסף. נניח שהנערה לא דיווחה על הפשע והסתירה אותו מתוך בושה. המפתה הודה מעצמו, ואיננו מאמינים לו, והודאתו אינה מספיקה כדי לפגום בה. ברם, הפגם איננו רק פרי החלטה של בית הדין. הרי בציבור נודע המעשה, והעלבון לנערה ולמשפחתה עתה חמור עוד יותר. עם זאת, היעדר שיתוף הפעולה מצד בית הדין עם המפתה או האונס, וסירובו של בית הדין לקבל את ההודאה, צריכים להתפרש כהימנעות מתיוג הבחורה על ידי המוסדות, ומהתנגדות לשמועות מרושעות.

5לתפיסה זו חשיבות חברתית רבה. בחברות מסורתיות נתפסו בדרך כלל עברות בענייני מין כחילול כבוד המשפחה והחברה; עברות בתחום זה שחררו את החברה (והמשפחה) מכבלי מוסר ושלטון, והתגובות לא איחרו לבוא בדמות רצח של הבחור או של הבחורה או של שניהם. הנימה המשתמעת מן המשנה היא שהבירור מועבר בלעדית למערכת המשפט (גם אצל פילון זה "הדיין" – על החוקים ג, 77) 77 פילון מעניק בדרך כלל תפקידים מעין אלו למועצת הזקנים או לכוהן, וראו המבוא למסכת נדרים. . הודאת עצמו איננה מספיקה, וקל וחומר שלא שמועות בעלמא. בתנאי העולם הקדום זה חידוש מפליג, מה עוד שלא תמיד הייתה מערכת משפט איתנה שמסוגלת לברר את העובדות ולכפות על כל הצדדים הכרעה מאופקת. כבר ספר שושנה, הנמנה עם הספרים החיצוניים, מטיף נגד משפט "לינץ' ", ואגב כך חושף כי אכן בזמנו (גלות פרס?) היה משפט כזה אפשרי ומקובל. במבוא למסכת סוטה נחזור לעסוק בשאלות אלו.

6המשנה מלמדת על תפיסת מהותו של הקנס לפי חכמים. הקנס איננו פיצוי על האלימות והאונס האכזרי, אלא עונש לעבריין. עונש כזה אינו מוטל על המודה בעצמו.

7האומר גנבתי משלם את הקרן על פי עצמו – משלם את הקרן מחמת הודאתו בגנבת בעל החיים, ואינו משלם לא תשלומי כפל – אם בעל החיים חי או מת ברשות הגנב, ולא תשלומי ארבעה וחמשה – אם טבח או מכר את בעל החיים. בספר שמות נאמר: "על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיען אלהים ישלם שנים לרעהו" (כב ח), ודרשו חכמים: "מאשר ירשיען אלהים – ולא המרשיע את עצמו" (בבלי, בבא קמא סד ע"ב). בפרק שלפניו נאמר: "כי יגנב איש שור או שה וטבחו או מכרו, חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה" (כא לז). אף תשלומי ארבעה וחמישה הם תשלומים קבועים – תשלום קנס על הטביחה או המכירה, ואין אדם משלם קנס על פי הודאת עצמו (בבלי, בבא קמא עה ע"ב). במשניות שבדפוסים: "גנבתי וטבחתי ומכרתי", והוא על פי דברי ראשונים ואינו הנוסח המקורי במשנה 78 להבחנה המהותית בין הנוסחים עיינו בפירוש הרש"ש. .

8גם בגנבה תשלומי הכפל הם מרכיב העונש. הגנב שהודה משלם את הנזק הכספי הישיר, אך לא נענש, שכן הודה מעצמו. נראה שההלכה שאפה לתמרץ את המודה בגנבה וויתרה לו על אחד ממרכיבי התשלום.

9המית שורי את איש פלוני או שורו של פלוני – כאמור בתורה: "ואם שור נגח מתמל שלשם והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אשה השור יסקל וגם בעליו יומת. אם כפר יושת עליו ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו" (שם כא כט-ל). אין כאן תשלום קבוע אלא הערכה, "אם כפר יושת עליו"; וכן: "וכי יגף שור איש את שור רעהו ומת... שלם ישלם שור תחת השור..." (שם כא לה-לו), ולכן הרי זה משלם על פי עצמו – משלם על פי הודאת עצמו.

10המית שורי עבדו של פלוני – אשר עליו נאמר "אם עבד יגח השור או אמה כסף שלשים שקלים יתן לאדניו" (שם לב), אינו משלם על פי עצמו – שהרי קנס הוא, ואין אדם משלם קנס על פי הודאת עצמו. קביעה זו כי התשלום על העבד הנו קנס מתבסס על האמור בפירוש משנה ז על התשלומים הקבועים שבתורה. מכיוון שערכם של העבדים שונה זה מזה, הרי שנקיבת סכום קבוע אינה יכול להיחשב כפיצוי כי אם כקנס.

11זה הכלל – בתשלומי קנס: כל המשלם יותר ממה שהזיק אינו משלם על פי עצמו – קנס הוא, ואין אדם משלם קנס על פי הודאת עצמו.

12התלמוד הבבלי (מא ע"א-ע"ב) דן בשאלה האם הכוונה היא דווקא לתשלום יתר על הנזק, כמשמעות לשון המשנה, או שמא כיוונה המשנה לכל תשלום שאינו זהה בערכו לנזק. האפשרות השנייה לוקחת בחשבון כי קנס עשוי להיות נמוך יותר מערך הנזק, וכי הוא נקבע במקום שאין נזק ככלי מינימלי להרתעה. הדוגמה המובהקת לכך היא תשלום "חצי נזק" על פגיעת שור תם בשור אחר. לפי דעה אחת, "חצי נזק" אינו אלא פיצוי חלקי על הנזק ("פלגא ניזקא ממונא" – בבלי, מא ע"ב ועוד, גם מינוח זה בבלי בלבד) המופחת בשל אחריותו המופחתת של הבעלים, ואילו לדעה האחרת "חצי נזק" הנו קנס המוטל על הבעלים, למרות פטורו הגמור מפיצויים, כדי למנוע פשיעה.

13שאלה זו רלוונטית להבנת הדין האחרון במשנה. אם נבין כדעה הראשונה, הרי שהגדרת המשנה את התשלום על עבד כ"קנס" מחייבת תובנה שערכו הרגיל של העבד נמוך משלושים שקלים, והתורה קובעת מחיר גבוה לפגיעה בעבדים. אם נבין כדעה השנייה, ייתכן שכל כוונת המשנה אינה אלא שערכו של העבד אינו קבוע – פעמים מחירו עולה על שלושים ופעמים יורד ממספר זה – ועל כן אין מדובר בפיצוי כי אם בעונש.