משנת ארץ ישראל על משנה כתובות ד:יא

1לא כתב בנן נקבן – בנות נקבות, "בנן" = בנות, לעומת "בנין" (ביו"ד) במשנה הקודמת = בנים 139 סוקולוף, מילון ארץ ישראל, ערך "ברה" וערך "ביר". . על אף הבחנה לשונית ברורה זו נקטה המשנה בלשון "בנין דיכרין" ו"בנן נוקבן" להבהרת ההבחנה בין השניים, די יהווין ליך מיניי אינין יהווין בביתי יתבן ומתזנן מן נכסיי עד 140 רג, ת, ט, נ, ג8 – "עד זמן". די יתנסבן 141 השורש נס"ב מופיע כאן בכל כתבי היד והדפוסים הראשונים של המשנה. כך גם מצוטטת המשנה על ידי גאונים וראשונים רבים. לעומת זאת, בכל עדי הנוסח של המשנה בתוך הבבלי, למעט כתב יד אחד (רג), הנוסח הוא "דתלקחון". מסתבר ששורש זה מציין את מעשה האירוסין ולא הנישואים, כפי שפירשנו להלן בפנים. לגוברין חייב שהוא תניי בית דין – בכתובה היה משפט שתרגומו: "בנות נקבות שיהיו לך ממני הן תהיינה בביתי יושבות וניזונות מנכסיי עד אשר תתחתנה עם גברים". המשפט עצמו עשוי לחול על בנות בחיי האב או אחרי מותו. ברם, כפי הנראה מדובר בעיקר אחרי מות האב, שכן זהו עיקר חששה של האם. כמו כן, מזונות הבנות נידונות במשנה ו; אילו הייתה הכתובה מתייחסת במפורש למזונות הבנות בחיי האב לא היה צריך להתדיין במשנה ו בשאלה מה חובת האב לבנותיו. יתר על כן, אם מדובר בחיי האב הרי שהיה מן הראוי לצפות להתייחסות גם למזונם של הבנים. המדובר, אפוא, אחרי מות האב. המשפט רומז להסדר שהבנות נהנות בו מירושת האב באופן עקיף, על ידי קבלת דמי מזונות מתוך נכסיו. אנו נדון בהסדר במפורט להלן (פי"ג מ"ג).

2במשנה מדובר רק על התחייבות אחת, למזונות. בתוספתא ובתלמודים מתנהלים דיונים סביב התחייבות נוספת של "פרנסת" הבנות. "פרנסה" היא צורכי החיים, ובמקרה זה המונח כולל, מן הסתם, גם את הנדוניה שהכלה מביאה עמה. נדוניה זו תידון בהרחבה בפרק השישי (מ"ב-מ"ו), ומתברר שמנהגם היה להעניק לכלה סכומי כסף נכבדים. יתרה מזו, גובהו של המענק היה בלתי קבוע, אבל היו לו כללים נוקשים של נתינה הדדית והסכמה סמויה על אופן השימוש במענק. עם זאת, הפרנסה נזכרת בתוספתא בהקשרים קרובים (פ"ד הי"ח).

3במשנה ברור שההתחייבות היא עד הנישואים, אבל מהתוספתא והתלמודים משמע שההתחייבות היא עד בגרות בלבד. התוספתא בדרכה מעמידה את הנישואים כמתרחשים לכל המאוחר בגיל שלוש עשרה, עם הבגרות, זאת אף שבארץ ישראל היו נישואי בוגרות תופעה מקובלת. גם כאן, כמו במשנה ד (וכמו במשנה ב בפרק הבא), התוספתא מתארת לא את המצב המצוי אלא את הרצוי בעיני חכמים. דרכם לתאר את הרצוי כאילו היה הדוגמה השכיחה אינה צריכה להטעות אותנו, ואת המציאות עלינו להעלות מתוך שלל המקורות והעדויות שבידינו. מכל מקום, המשנה מדברת על מקרה שהנישואים קדמו בו לבגרות הבנות, והאפשרויות האחרות נידונות במקבילות.

4בתוספתא נאמר: "הבנות – בין שניסו (=נשאו) עד שלא בגרו ובין בגרו עד שלא ניסו – אבדו מזונותיהן ולא אבדו פרנסתן. רבי שמעון בן לעזר אומר: אף אבדו את פרנסתן. כיצד הן עושות? שוכרות להן בעלים וגובין להן פרנסתן" (פ"ד הי"ז), ובירושלמי: "בנן נוקבן דיהון ליכי מינאי כול'. רב חסדא אמר: בגרו – איבדו מזונות; נישאו – איבדו פרנסתן. תני רבי חייה: בגרו לא נישאו, נישאו לא בגרו – איבדו מזונותן ולא איבדו פרנסתן" (כט ע"ב). בתוספתא יש, אפוא, המלצה לנישואים פיקטיביים עוד לפני בגרות כדי שהבת תצליח לגבות את פרנסתה. איננו יכולים לקבוע עד כמה היה פתרון זה זמין, אך עצם ההמלצה על פתרון כזה, שיש בו אבק רמאות, הוא חריג וייחודי. כל הדיון בפרנסת הבנות ובבגרותן איננו במשנה, ולכל היותר ניתן לטעון שדין פרנסה כדין מזונות. אשר לכתובה, בתוספתא ובירושלמי מכירים בכך שמועד הנישואים ומועד הבגרות אינם אותו מועד. התוספתא ורבי חייא קובעים שסיום המזונות הוא במועד המוקדם מבין השניים. רב חסדא מדגיש את הבגרות בלבד.

5מזונות בנות ופרנסתן

6בתלמוד הבבלי הדיון מורכב עוד יותר, שכן בבבלי יש מחלוקת עד מתי חייב האב במזונות עד האירוסין, עד הנישואין או עד הבגרות. למעשה אלו שתי מחלוקות שהורכבו האחת על רעותה: המחלוקת הראשונה המוצגת כתנאית היא עד האירוסין או עד הבגרות, והשנייה היא עד זמן בגרות (לוי) או עד אירוסין/נישואין (רב ורב יוסף). המחלוקת באה לידי ביטוי גם בנוסח המשנה. כן שנינו: "רב תני: עד דתלקחן 142 וכן בכל עדי הנוסח בשינויים קלים, אך השורש לק"ח יציב. לגוברין, ולוי תני: עד דתבגרן. לרב אף על גב דבגר? ולוי אף על גב דאינסיב? אלא בגר ולא אינסיב, אינסיב ולא בגר – דכולי עלמא לא פליגי, כי פליגי – בארוסה ולא בגר. וכן תני לוי במתניתיה: עד דתבגרן וימטי זמניהון דאינסבן. תרתי? אלא, או תבגרן או ימטי זמניהון לאיתנסבא. כתנאי: עד מתי הבת נזונית? עד שתארס, משום רבי אלעזר אמרו: עד שתבגר. תני רב יוסף: עד דיהוויין. איבעיא להו: הויה דאירוסין, או הויה דנישואין? תיקו" (בבלי, נג ע"ב).

7מהבבלי (נג ע"ב) עולים ארבעה נוסחים אפשריים לסעיף זה בכתובה (ובמשנה 143 אפשטיין, מבוא, עמ' 183-181, עומד על כך שאין אלה שלושה נוסחים מקבילים של המשנה אלא נוסח אחד של המשנה והצעות של רב ולוי כיצד צריך להיות נוסח המשנה ונוסח הכתובה לפי ההלכה. ):

8• נוסח המשנה שלפנינו, וכנראה היה לפני התלמודים – "די יתנסבן" = עד שהבנות תינשאנה. נוסח זה מטיל חובת מזונות רחבה יותר.

9• משנת רב – "עד דתלקחן לגוברין" = עד שהבנות תילקחנה על ידי אנשים. השורש לק"ח מיוחד בדרך כלל בהקשר הזוגי לקידושין, שהם האירוסין ולא הנישואין. ייתכן, אם כן, כי נוסח זה מצמצם את חובת המזונות של היורשים כלפי הבת עד לרגע אירוסיה, אף על פי שאינה עוברת לחסותו המלאה של בעלה עד לנישואין.

10• משנת לוי – "עד דתבגרן" = עד שהבנות תתבגרנה. נוסח זה תולה את האחריות בגיל הבנות ומניח כי לאחר הבגרות הבנות אחראיות לכלכל את עצמן. בכך ישנו צמצום משמעותי לעומת עמדת המשנה המגנה על הבת עד שתינשא. אנו מסבירים שלוי מצמצם את חובת המזונות מתוך ההנחה שהבגרות היא מועד מוקדם לפני מועד הנישואים. בַהמשך הסוגיה מתקנת את רבי לוי ומסבירה שהוא מכיר בהבדל בין בגרות לנישואים, וסיום המזונות הוא המועד המוקדם מבין השניים. הבבלי מציע שני ניסוחים משניים לנוסח זה: "עד דתבגרן וימטי זמניהון דאינסבן" (עד שהבנות תתבגרנה ויגיע זמנן להינשא); "עד תבגרן או ימטי זמניהון לאיתנסבא".

11• משנת רב יוסף – "עד דיהוויין" = עד שהבנות תהיינה לאנשים. נראה כי רב יוסף שמר בברייתא שלו על נוסח מעורפל שאינו מכריע האם מדובר באירוסין או בנישואין 144 הרחיב על כך אפשטיין, שם. .

12אם כן, ארבע דעות לפנינו:

13א. עד הנישואים – משנה.

14ב. עד האירוסין – רב לפני התיקון (רב יוסף?).

15ג. בגרות – רב חסדא בירושלמי, לוי בבבלי (לפני התיקון).

16ד. התאריך המוקדם מבין השניים (בגרות/אירוסין) – רבי חייא בירושלמי, סתם הסוגיה בבבלי.

17ניכר שהסוגיה הבבלית בוחרת את האפשרות המחמירה על הבנות.

18דווקא המשנה נוקטת בעמדה המרחיבה, אולי מתוך שהיא מעוניינת להציג את מועד הנישואין כזהה למועד הבגרות. זאת בהתאם לעמדתם של חכמים באשר לנוהג הראוי, ובניגוד למציאות הרווחת. על שיקול זה עמדנו גם לעיל, משנה ד, ולהלן פ"ה מ"ב.

19כאמור, הבבלי כאן אינו מזכיר את עניין הפרנסה, אבל הוא נזכר בסוגיה אחרת שהתלמוד מצטט בה את התוספתא שהבאנו (סח ע"א). בהמשכה של אותה סוגיה: "מאי 'פרנסה אינה כתנאי כתובה'? לכדתניא: האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו – אין שומעין לו, אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו – שומעין לו, שהפרנסה אינה כתנאי כתובה" (סח ע"ב). אם כן, מזונות הבנות הן חובה, אך הפרנסה אינה חובה. אם הפרנסה אינה חובה הרי שהבבלי הבין כך את משנתנו כמחייבת מזונות לאחר מיתה, ואינה מחייבת פרנסה לבנות.

20לעומת זאת, בירושלמי הפרנסה היא חובה לכל דבר: "מי שהיה נשוי לשתי נשים כול'. מתניתא לעניין כתובה, אבל לעניין מזונות שתיהן שוות... כתובה ופרנסת בנות מי קודם? מאן דאמר גובין פרנסה מן משועבדין, פרנסת בנות קודמת, ומאן דמר אין גובין פרנסה מן משועבדין, אין פרנסת בנות קודמת. לא אמר אלא מתה, הא נתגרשה כבעל חוב היא" (פ"י ה"א, לג ע"ד). אם כן, הפרנסה היא חובה והמחלוקת היא רק האם הפרנסה נגבית מהמשועבדים. יש אפילו מאן דאמר שהיא קודמת למזונות.

21דומה שלפנינו הבדל נוסף בין מקורות ארץ ישראל ובבל. בבבל לא הכירו בפרנסה כחובה, לא כן בארץ ישראל ששם נהגה חובת הפרנסה. נחזור לכך בפירושנו לפי"ג מ"ב.

22כפי שנראה להלן בפירושנו לפרק ו למעשה בוטלה כתובת בנן נוקבן, וכן שנינו: "רבי אומר כל אחת ואחת נוטלת עישור נכסים. רבי יהודה אומר אם השיא את הבת הראשונה ינתן לשנייה כדרך שניתן לראשונה. אמרו לו יש שמשיא את בתו ונוטל מעות ויש שמשיא את בתו ונותן אחריה מעות" (תוס', פ"ו ה"ג). רבי יהודה משמר את זכות הבנות למה שקיבלה הראשונה, ורבי קובע שהבת מקבלת מעשר מהנכסים, והרי זו ירושה ממש, אבל מועטת. בעל ה"אמרו לו" חולק על רבי יהודה, ואפשר להבין מדבריו שאם האחים איבדו מהנכסים הבנות הפסידו את הנדוניה שלהן.

23אף על פי כן, משפט זה מופיע בכתובות הקדומות שבידינו 145 לכתובות הקדומות ראו במבוא למסכת. . במורבעת 20 מתחיל משפט העוסק בזכויות הבנות, ודנו בכך בפירושנו למשנה הקודמת. במורבעת 21 נאמר במפורש: "ב][ן נוקבן יהון לכי מני] כנמסא דין [י]הון יתבן בביתי ומתזינן מ[ן] נכסי ...] לבעלים". ברור שיש כאן הבטחה לבנות עד שתתחתנה, ואף נאמר שכל זה יהא כ"נמסא", כלומר כ"נימוס", לפי החוק. אגב אנו שומעים שהבטחת המזונות היא עד הנישואים או האירוסים, ולא עד הבגרות, כן נאמר במפורש שהמזון ינתן להן ומופיעה המילה "... לבעלים". גם בפפירוס נחל חבר 10 נקבע הסדר דומה, ושם נאמר במפורש: "ת]הוא יתבא ומתזנן מן ביתי ומן [נכסי עד] זמן די ית[... ]לבעלין". יש להשלים "עד יתנסבן" או "יתלקחן", כפי שהצענו לעיל. בכתובת קלן חסרה התייחסות לבנות. בכתובות הארץ-ישראליות מהגניזה בדרך כלל משובץ הסדר "בנן נוקבן ...]מנכסי עד די יתנסבן לגוברין יהודיין" 146 פרידמן, נישואין, מס' 1, עמ' 9, ובלשון דומה שם, מס' 2, עמ' 41; מס' 3, עמ' 55; מס' 4, עמ' 63, ועוד. . לעתים רחוקות חסר הסדר זה 147 כגון שם, מס' 6, עמ' 84; מס' 8, עמ' 101, ועוד. מכיוון שהכתובות בחלקן קרועות ייתכן שההסדר נכתב באחת השורות החסרות. , ולעתים הגדרת ההתחייבות היא "עד ימטי יומיהון ואסיב יתהון לגוברין" (עד שיבוא זמנן ואשיא אותן לאנשים) 148 שם, מס' 7, עמ' 91. . ייתכן ששורה זו היא לפי נוסח הבבלי (נג ע"ב) הקובע שהבעל חייב עד שתתבגרנה, והדבר תלוי בגיל ולא בעצם הנישואים.

24יש לציין כי בכתובות מנוסח בבל שנמצאו בגניזה כל המשפט העוסק בבנן נוקבן חסר.