משנת ארץ ישראל על משנה כתובות ד:ט

1נשבת חייב לפדותה – הלכה זו לכאורה מיותרת, שהרי כבר הונחה כבסיס למשנה הקודמת. נראה שהעורך של המשנה ליקט את ההלכה ממקור אחר והביא את הדברים, למרות ההכפלה, בשל ההמשך שיש בו חידוש. כמו כן, מכיוון שכאמור הלכה זו אינה מוסכמת על כל המקורות התנאיים, ייתכן שהמשנה בחרה בהכפלה לשם הדגשה.

2אמר הרי גיטה וכתובתה תפדה את עצמה אינו רשיי – אם הבעל רוצה לפטור את עצמו מפדיונה על ידי כך שיגרשה ויעניק לה את הכתובה כסכום שיאפשר לה לפדות את עצמה – אין הוא רשאי לעשות כן. לעיל הבאנו מחלוקת תנאים המצוטטת בברייתא בתלמוד (נב ע"א) האם אותו הדין חל על מי שחייב לגרש את אשתו, מסיבות הלכתיות שונות. עד כאן הדין ברור, וחוזר על הנאמר במשנה הקודמת. כאמור, גם בכתובות קדומות חוזר מרכיב זה המחייב את הבעל לפדות את האישה בעצמו.

3לקת חייב לרפאותה – "לקת", כלומר לקתה, פירושו שהאישה חלתה. לכאורה מחלה היא כמו שבי, אסון שנפל על הזוג והאחריות ההדדית זהה. אבל: אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה רשיי – הבעל רשאי לגרש את האישה לפני הריפוי, ובכך להיפטר מרפואתה. התוספתא שציטטנו לעיל (במשנה הקודמת) ממשיכה: "היתה ניזונת מנכסיו וצריכה רפואה, הרי היא כמזונות. רבן שמעון בן גמליאל אומר: רפואה שיש לה קצבה – מתרפא מכתובתה, ושאין לה קצבה – הרי היא כמזונות" 122 הניסוח לפי דפוס ראשון וכתב יד ערפורט; בכתב יד וינה נשמט חלק מהמשפט מחמת הדומות. (פ"ד ה"ה). גם בהלכה זו התוספתא "מקלה" על הבעל, על חשבון האישה. תנא קמא סבור כמשנה שחובת הרפואה מוחלטת (כמזונות), ואילו רבן שמעון בן גמליאל מחיל חובה זאת רק על רפואה שאין לה קצבה, כלומר מחלה חד פעמית, ולא על מחלה שיש לה קצבה. נראה שהוא מתכוון לרפואה שוטפת, בניגוד לרפואה של מחלה קבועה המצריכה הוצאות גבוהות (לפירוש אחר ראו להלן). אפשר להעמיד את משנתנו ברפואה שאין לה קצבה וכרבן שמעון בן גמליאל, אך כפשוטה משנתנו כתנא קמא של התוספתא. להלן מתנהל דיון במקרה שנולדו באישה מומים. המשנה קובעת שאם הם נולדו לאחר האירוסין "נסחפה שדהו" והאחריות על הבעל (להלן פ"ז מ"ח), כמו במשנתנו. לא כן כאשר נולדו מומים חריפים בגבר והאישה רשאית לדרוש גירושין, אף אם המומים הופיעו במאוחר. בדיוננו במשנה נראה שיש במקורות גם סימנים לגישה אחרת כלפי המום הנולד, גישה העולה בקנה אחד עם דברי רבן שמעון בן גמליאל המשחרר את הבעל מאחריות מלאה על מחלות שנולדו אצל האישה.

4בירושלמי מצוי נוסח שונה לדברי רבן שמעון בן גמליאל: "כל מכה שיש לה קיצה מתרפה מכתובתה, ושאין לה קיצה מתרפאה מן הנכסין" (כט ע"א). נוסחה זו מקלה על האישה בכך שהיא מאפשרת לה להוציא לרפואתה כספים מהנכסים שהביאה לבית בעלה (להלן פ"ו מ"ג). כנגד זה, מסורת זו מכבידה על האישה ואומרת שאפילו מחלה שיש בה קיצה אינה כמזונות אלא היא מתרפאה מכתובתה. כפי שהערנו במבוא (ולהלן פ"ה מ"א) יש הוצאות של האישה שניתן היה לקזזן מחוב הכתובה. בדרך כלל אישה לא התגרשה וממילא שימשה לה הכתובה כמעין "קרן שפע" להוצאות. מבחינה עקרונית רבן שמעון בן גמליאל סבור שהבעל אינו נושא כלל בהוצאות רפואה, אבל למעשה יש לה מקור מימון לרפואה שיש בה קיצה.

5הירושלמי למשנתנו (כט ע"א) אף מציע פירוש שונה מזה שהצענו למונח "קיצה". התלמוד מספר על אישה שבאה לרבי יוחנן והלה טוען "קצץ הוא אביד 123 בנוסח ירושלים "אביד", אבל אולי צריך לתקן ל"אביך". ". אם כן, קיצה היא סכום שהאב הקציב בכתובה, או במסגרת הנכסים שהביאה עמה לרפואתה. קיץ הוא סכום קבוע, והכוונה אפוא לסכום קבוע שנקבע בהסכם מוקדם בין הבעל לאב. פירוש זה מתאים למונח "קיצה" (או "קצבה"), ופירושנו לעיל מתאים יותר לתוכן הדברים.

6המשנה מדמה את המחלה לשבי, ובשניהם הבעל חייב, אך חובתו לרפואה קטנה יותר, והוא רשאי לבחור לגרש את האישה. ההבדל בין השניים אינו מוסבר במשנה, ונראה ששבי נתפס כסיכון "ידוע" או "קבוע" שהבעל נטל על עצמו, ואילו מחלה אינה בבחינת סיכון ידוע והבעל אינו נוטל על עצמו לבטח את האישה כנגדו.

7יחס זה אל הרפואה והמחלה עולה גם מדין אחר העוסק באחים שותפים (החיים בבית אב משותף). אם אחד מהם נפל בשבי, כל השותפים מתחלקים בהוצאות (משנה, בבא בתרא פ"ט מ"ד), ואם "חלה ונתרפא, נתרפא משל עצמו. אמר רבן שמעון בן גמליאל, במה דברים אמורים, ברפואה שיש לה קיצבה, אבל רפואה שאין לה קיצבה נתרפא מן האמצע" (תוס', בבא בתרא פ"י ה"ו). נמצאנו למדים שהמחלוקת בתוספתא אינה מוגבלת ליחסי בעל ואישה אלא חלה גם על כל שותפות משפחתית.

8דומה שבהלכות אלו בא לידי ביטוי היחס לרפואה. המחלה היא אסון טבע, אבל הרפואה אינה פתרון מתבקש מאליו. אמנם לעתים היא עשויה לעזור, אך הביטחון בכך מועט ואין השותף יכול לחייב את שותפיו לשאת בעול הוצאות בלתי צפויות ואולי אף "מיותרות" אלו. גישה זו מצטרפת לביטויי הזלזול ביכולתם של הרופאים, טיעון שרווח בישראל ובאומות העולם כאחד 124 ליחס המזלזל ברפואה ראו סקרבורו, רפואה רומית, עמ' 48-3; פון שטנדן, רופאים סוטים, עמ' 100-76; פליניוס, היסטוריה, כט 11, ועוד. . בחברה המודרנית המחשבה שונה. האחריות כלפי מחלות, כלומר אחריות להתמודדות רפואית עמן, נחשבת תנאי פשוט ובסיסי לכל שותפות. ביטוח רפואי נתפס כחלק מהיחד הקהילתי, והאפשרות שחולה לא יזכה לרפואה מסיבות כספיות נתפסת כעוול קשה. דומה שבעולם הקדום היה היחס לרפואה שונה והיא נחשבה כמותרות. בשותפות הרפואה "מופרטת" לחלוטין, ואין השותפים אחראים עליה.

9מכל מקום, תנאי הרפואה אינם נכללים בכתובה, וודאי שאינם בבחינת "תנאי בית דין", ולא מצאנו כמותם בכתובות קדומות, ללמדך שאכן לא נחשב הנושא ראוי להסדר. אפשר להוסיף גם בעניינה של משנתנו כי בעוד שהאישה החולה נגישה לרופאים ויכולה אולי לשלם על רפואתה, הרי שהאישה השבויה מנותקת מנכסיה ואף אם כתובתה נזקפת לזכותה הרי שדרושה התערבות חיצונית כדי לשחררה.