משנת ארץ ישראל על משנה כתובות ה:ב

1נותנין לבתולה שנים עשר חודש משתבע לה [ הבעל ] לפרנס את עצמה – המשנה מבליעה סדרת הנחות המתארות את סדר הנישואים הרגיל. בשלב ראשון מתקיימים האירוסים והאישה עדיין בבית בעלה, בשלב שני מתקיימים הנישואין. מועד הנישואין תלוי בהחלטת הצדדים, אבל מסתבר שגם נקבעו נהלים קבועים. מהמשנה עולה מצב שבו בשלב כלשהו הבעל רוצה לממש את הנישואין, ואז נותנים לבתולה זמן להתארגנות (הכנת חפצי ביגוד וכלים נוספים שהיא מביאה עמה לביתה החדש). הרצון למימוש הנישואין מנוסח במשנה כ"תביעה" 22 לנוהג זה של המתנה ראו גם בראשית רבה, ס יב, עמ' 653, שם מפורש הפסוק (בראשית כד נה) על סמך נוהג זה, והשוו שיר השירים רבה, פ"ד טז, המזכיר את משנתנו בהקשר דומה. בשני המקרים התלות עשויה להיות ספרותית בעיקרה, כלומר המדרשים הכירו את הנוהג מהמשנה ולאו דווקא מהמציאות. . מבחינה משפטית כל זמן שהיא בבית אביה מעשה ידיה לאביה (לעיל פ"ד מ"ד), אבל משתבעה הבעל מעשה ידיה לעצמה, והיא יכולה להכין את צרכיה לביתה החדש. מובן שמבחינה מעשית היא עדיין בבית האב ואינה "מפרנסת את עצמה" במובן היום יומי, אבל עצמאותה באה לידי ביטוי ביכולת להתכונן לקראת כינון תא משפחתי חדש מבלי לרתום את כוח עבודתה לבית אביה.

2התוספתא מוסיפה ש"הבגר בתביעה" 23 תוס', פ"ה ה"א; מקבילות קרובות: ירו', כט ע"ד; בבלי, נז ע"ב. , ונראה שיש לגרוס כבכתב יד ערפורט "כתביעה" 24 ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 255. אולם ייתכן שיש לקיים את גרסת כ"י וינה והדפוס "בתביעה", ולפיכך שיעור התוספתא הוא: "הבגר [הבוגרת] בתביעה [שתבעה בעלה או שתבעה היא את בעלה להינשא, היא זו שקבעה המשנה ש]נותנין לה שנים עשר חדש [ואין בידי האישה או אביה להאריך את התקופה]; [לעומת זאת] אם היתה קטנה – בין היא בין אביה יכולין לעכב [לתקופה העולה על שנים עשר חודש]". , כלומר אם הארוסה בגרה והגיעה לגיל שתים עשרה הרי זו כתביעה. ההנחה היא כפולה: שהאירוסין הם בהיותה קטנה, ושנערה באה בברית הנישואין בהגיעה לבגרות. על כן מוסיפה התוספתא: "אם היתה קטנה בין היא בין אביה יכולין לעכב". קטנה אינה נישאת, ומבוגרת חייבת לממש את נישואיה. ספק אם דברים אלו משקפים את הנוהג המצוי או את האידֵאל שחכמים מטיפים אליו. גם בתלמוד הבבלי יש מימרות ברוח זו המטיפות לאירוסי קטינה, אך לא לנישואיה טרם בגרה (נז ע"ב).

3השאלה ההלכתית היא האם גם קטנה ניתן לתבוע (ויש לה שנים עשר חודש), או שרק בוגרת ניתן לתבוע. כמו כן, האם יש צורך בתביעה של שנים עשר חודש לאחר בגרות, או שהבגרות היא כתביעה אוטומטית ולאחר שנים עשר חודש חייבת האישה לעבור לבית בעלה גם אם לא תבעה קודם במפורש. כפשוטה אין המשנה נכנסת לבירור זה, שכן נראה שסתם תביעה באה לאחר בגרות, וחכמים מציגים במשנה את האידֵאל של נישואים שנה לאחר בגרות. הבבלי עוסק בשאלה זו ויוצא ממשנת נדרים (פ"י מ"ה) שבה נאמר "הבוגרת ששהתה...", ומנסה לתקן "הבוגרת וששהתה". הבבלי כאן דוחה דיוק זה (נז ע"ב) ובנדרים הוא מקבל אותו (ע ע"ב) 25 ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 531-529. . ברם, כפשוטה אין המשנה עוסקת בשאלה זו, ואינה מתייחסת כלל לגילה של האישה בהקשר זה.

4כשם – "כשם" היא מילת שוויון, כמו "וכן". בשני המקרים אין השוויון מלא, וכל כוונת המשנה היא שיש מרכיב אחד זהה אצל האיש ואצל האישה, ומרכיב זה הוא עצם קביעת זמן מרבי זהה של שיהוי. בהמשך תובאנה הלכות שבהן ניכר ההבדל בין המינים.

5שנותנין לאשה כך נותנין לאיש לפרנס את עצמו – אם האישה תובעת מימוש הנישואים זכאי הבעל לשנה כדי לפרנס את עצמו, כלומר להכין את צורכי הנישואים, לחסוך כסף וכו'.

6ולאלמנה שלושים יום – לאלמנה (מן הנישואין 26 ראו תוספות יום טוב על אתר. ) זכות להשהות את מימוש הנישואים שלושים יום. טעמו של ההבדל לא נמסר במשנה. כפשוטו לפנינו שילוב של שני גורמים. הגורם הראשון הוא הכלכלי, האלמנה הייתה עצמאית מבחינה כלכלית ולכן אינה זקוקה לזמן כדי להכין את עצמה מבחינה כלכלית. זאת ועוד, עבור האלמנה הנישואים אינם מהפכה נפשית שיש להתכונן אליה, ואין היא זקוקה לזמן "הסתגלות". מרכיב נפשי זה אינו נזכר במקורות, וייתכן שאין הוא אלא פרי תובנה בת זמננו שחכמים לא היו מודעים לו 27 אך השוו עם השינוי בתוספתא פ"א ה"ד, "כדי שיהא לבו גס בה" – ביטוי להבנה שיש צורך בהסתגלות נפשית. . המשנה מדברת על שיהוי הנגרם באשמת הבעל או האישה ועל "תביעה" של אחד משניהם, וכך הדין, אלא שבפועל רגיל היה יותר שהבעל ישהה והאישה תתבע, ובהמשך נידונה רק האפשרות הזאת.

7הגיע זמנם ולא נישאו – האישה תבעה והבעל ממשיך לעכב את הנישואים יותר משנים עשר חודש, או שמתו בעליהן – החתן המיועד מת והארוסה הפכה לאלמנה מן האירוסין. המשנה מתנסחת כאן בלשון רבים ("לא נישאו", "מתו בעליהן", "אוכלות"), בניגוד לניסוח ביחיד לכל אורך המסכת. נראה שלשון הרבים נובעת מכפל המקרים (בתולה/אלמנה), וברור שכוונת הדברים היא: הגיע זמן ולא נישאה או שמת בעלה. המקרה השני ("או שמתו בעליהן") מופיע ברוב המשניות מנוסח ארץ ישראל 28 כתב יד קופמן, ז, פ, ג3, ט. ובחלק מן המשניות עם

8פירוש הרמב"ם והדומות להן 29 פב, ת, ט, ב, ן. נראה שהמשפט נוסף בנוסח ארץ ישראל על פי הברייתא השנויה בירושלמי, "מתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה" (כט ע"ד). . הרא"ש (למשנה הבאה) מעיר שנוסח זה נמצא במשנה ירושלמית, ומפרש שהכוונה שהארוסה (או הנשואה) נפלה לפני יבם. הרא"ש רואה במשפט זה הוכחה ששומרת יבם אוכלת בתרומה, אם זכתה לכך בחיי בעלה. נושא זה שנוי במחלוקת, ונדון בו במקומו (להלן במשנה הבאה).

9אוכלות משלו – לאחר תקופת ההמתנה הבעל מתחייב במזונות, וכפי שהדגשנו לעיל (פ"ד מ"ד) הבעל חייב במזונות אשתו. בפועל היו מקרים חריגים שנקבעו בהם הסדרים אחרים, אך המצב הרגיל הוא שהבעל חייב במזונות אשתו, ואוכלת בתרומה – אם הבעל כוהן הוא רשאי לתת להם מזונות תרומה והיא (הכלה הארוסה) רשאית לאכול בתרומה אף אם היא ממוצא ישראל. היא נחשבת לאשת כוהן, ואשת כוהן אוכלת בתרומה. מבחינתו של הבעל יש בכך הקלה, משום שככוהן עומדים לרשותו מזונות של תרומה. הבבלי (נז ע"ב) מסביר שבעצם ארוסת כוהן כבר צריכה להיות מותרת בתרומה, אבל גזרו לאסור עליה שמא תטמא את הטהרות בהיותה בבית אביה. לדעת הירושלמי (כט ע"ד) לא הייתה "הוה אמינא" זו רק תֵאוריה אלא זו היא המשנה הראשונה, כלומר הנוהג הקדום שלפיו "ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה". אמנם הבעל אינו חייב במזונותיה אבל היא כבר בחזקת אשתו, וחזקה זו מספיקה להתיר אכילת תרומה. הדיון במשנה זו ובתוספתא המקבילה לה מעלה שרק ארוסה מעוכבת נישואין אוכלת בתרומה, וכפי שנראה להלן שונתה גם הלכה זו.

10רבי טרפון אומר נותנין לה [ הכל ] בתרומה – הבעל רשאי לתת לה את כל מזונותיה בתרומה, רבי עקיבה אומר מחצה חולין ומחצה תרומה – הבעל רשאי לספק לה עד חצי בתרומה והשאר בחולין. סביר שדברי תנא קמא הם דברי רבי טרפון. מבנה כזה שבו מובאת הלכה סתמית ולאחר מכן מחלוקת ובה אחד מהצדדים חוזר על דברי התנא הראשון חוזרת במשניות 30 ראו פירושנו לשבת פ"ב מ"א, ושם מוצגת רשימת דוגמאות ארוכה. . הכפילות נובעת בדרך כלל מכך שהעורך של המשנה צירף שתי הלכות קדומות, האחת סתמית ובאחרת מחלוקת, וגם לאבחנה זו נשוב בהמשך. שאלה זו של אכילת תרומה נחשבה לבעייתית ביותר. עוון אכילת תרומה על ידי זר הוא חמור ביותר, אך משנתנו איננה עוסקת בחומרתו (ראו למשל משנה, חלה פ"א מ"ט; ספרא, דבורא דחובה, פרק יז ה"ה, כד ע"ב ועוד). אשת כוהן אוכלת בתרומה (משנה, תרומות פ"ח מ"ב). אישה רגילה מזונותיה על בעלה, וממילא אשת כוהן מותרת בתרומה, אבל אישה זו איננה נשואה עדיין, ורק מזמן הנישואים הבעל חייב במזונותיה. אלא שחכמים קבעו שהבעל מתחייב במזונות אפילו ללא מעמד נישואים, וברור שיש כאן מרכיב של קנס, כדי לדרבן אותו לעמוד בהתחייבויותיו. בלשון הירושלמי: "חבשוהו סופרים" (כט ע"ד). החשש הוא שמא כלה זו, שאינה רגילה בהלכות תרומה, ובביתה אין שומרים על טהרה, תטעה ותאכל תרומה בטומאה. כדברי הירושלמי: "שהנשים מצויות לטמא טהרות" (שם). רבי עקיבא מחמיר על הגבר ומחייבו לא רק לספק מזונות אלא אף לספק מזונות שחציים חולין, ואלו יקרים יותר לכוהן, וכל זאת כדי לצמצם את החשש לטומאת טהרות. הבבלי מסביר שארוסה זאת אוכלת בתרומה על סמך ההנחה שייחדו לה מקום בבית אביה, ומאפשרים לה לשמור על טהרה כנדרש. על רקע זה יש להבין את הדעה הנוספת שבתוספתא (בנוסף לרבי עקיבא ורבי טרפון). רבי יהודה בן בתירא אומר: "שתי ידות תרומה ואחת חולין" (פ"ה ה"א). זו עמדת ביניים בין רבי טרפון לרבי עקיבא. לעומת זאת ההיתר שהיא תאכל בתרומה נראה מפליג, ויש בו הקלה על הגבר.

11מפרשי המשנה (רש"י, ואחרים בעקבותיו) הבינו כי החלוקה המוצעת בדברי רבי עקיבא מתייחסת לעובדה שהאישה אינה יכולה לאכול תרומה בלבד, שכן בחלק מימי החודש היא איננה טהורה.

12בתוספתא מובאת מסורת נוספת בהמשך לדברי רבי טרפון: "במי דברים אמורים? מן האירוסין, אבל מן הנשואין מודה רבי טרפון שנותנין לה מחצה חולין ומחצה תרומה. במי דברים אמורים? בבת כהן לכהן, אבל בת ישראל לכהן הכל מודים שמעלין לה כל מזונותיה מן החולין" (שם) 31 ואלו דברי אביי בבבלי נז ע"ב. . אם כן, לגבי חובת הבעל לספק מזונות לאשתו מודה רבי טרפון לרבי עקיבא שהבעל נותן מחצה חולין ומחצה תרומה, ורק בעיכוב נישואין הוא מקל על הבעל.

13כפי שנראה להלן במשנה הבאה, התפתחות ההלכה הביאה לכך שנאסרה אכילת תרומה לכל ארוסה עד המימוש בפועל של הנישואין. כך מוסרת לנו המשנה הבאה: "זו משנה הראשונה; בית דין שלאחריהם אמרו: אין האשה אוכלת בתרומה עד שתיכנס לחופה". אף התוספתא מוסרת לנו מידע דומה (בניסוח "רבותינו אמרו") 32 באשר למקוריות משפט זה עיינו להלן, בפירוש המשנה הבאה. . נראה כי "במי דברים אמורים" שבתוספתא מעמיד את ההלכה שבמשנתנו, כולל את מחלוקת רבי טרפון ורבי עקיבא, באופן המתיישב עם ההלכה הסופית שלא סיפקה שום היתר לאכילת תרומה לבת ישראל המאורסת לכוהן. ברם, לפי פשוטם של דברים אין זה סביר שהמשנה מדברת על בת כוהן לכוהן, שכן במקרה כזה ברור שאוכלת תרומה ממה נפשך, כבת כוהן או כאשת כוהן. בניגוד לתוספתא לא ציינה המשנה במפורש באיזה תרחיש מדובר. אמנם בדרך כלל נישאה בת כוהן לכוהן, ומצב זה היה התדיר והרגיל; במקורות בית שני הוא מוצג לא רק כנורמה אלא כהלכה נורמטיבית 33 ראו ינקלביץ, ייחוס. . אולם תוכן המשנה מורה כי משנתנו עוסקת דווקא בבת ישראל שנישאה לכוהן. נראה כי התוספתא מנצלת את המצב הרגיל כדי לטעון שעל מציאות זו ("בת כהן לכהן") דיברה המשנה, ובכך משווה התוספתא את ההלכה שבמשנתנו עם הקביעה שבסוף המשנה הבאה, "אין האשה אוכלת בתרומה עד שתיכנס לחופה". התוספתא מנסה לטשטש את המשנה הראשונה בהעניקה לה פרשנות מצמצמת. התוספתא מנסה, אפוא, להתאים את המשנה שלנו להלכה (המאוחרת) המוכרת לעורך התוספתא. בכך היא מבטאת קבלה של המשנה האחרונה, אך לא פירוש מקורי לאותה משנה ראשונה 34 לתופעות אלו של משנה מפרשת ראו פירושנו לפאה פ"א מ"א; יבמות פי"ב מ"ב ועוד. .

14בהמשך התוספתא מובאים דברי רבי יהודה: "מוכרת את התרומה ולוקחת בדמיה חולין". ברור שרבי יהודה הבין שהדיון במשנה הוא בבת ישראל. הפתרון שמציע רבי יהודה לבעיה שעסקו בה רבי טרפון ורבי עקיבא הוא שהבעל יספק מזון תרומה, אבל בת ישראל תמכור את המזון ותאכל חולין. דברי רבי יהודה עשויים להתפרש אף כניסיון נוסף של התוספתא לפרש מחדש את המשנה הראשונה – הבעל נותן אמנם תרומה, אך האישה אינה אוכלת תרומה זו אלא מוכרת אותה.

15דומה שעל רקע זה יש לפרש את משנתנו, כפי שהצענו בתחילה. המשנה מייצגת את ה"משנה הראשונה", עוסקת בבת ישראל מעוכבת נישואין ומתירה לה אפילו לאכול בתרומה. במשוואה בין האיסורים השונים הגורם המכריע הוא דרבון הבעל לשאת את אשתו המיועדת. המשנה האחרונה הסתייגה מכך שבת ישראל תאכל בתרומה, ולכן פירשה את המשנה בבת כוהן ("במי דברים אמורים" של התוספתא), או כרבי יהודה שהאישה תקבל תרומה, אבל אינה רשאית אלא למכרה. עוד נאמר בירושלמי המשפט "הגיע זמן ולא נישאו... [אינם] אוכלות בתרומה" (כט ע"ד); המילה "אינם" נתווספה על ידי סופר כתב יד ליידן עצמו מעל השורה. אם מילה זו מקורית הרי שהירושלמי סובר כמשנה אחרונה, ואם המילה אינה מקורית הרי זה כמשנה ראשונה וכמשנתנו 35 מסתבר כי סופר כתב היד תיקן בעצמו את הניסוח כדי להתאימו למשנה האחרונה. .

16כל המקורות מניחים שמזון התרומה זול יותר לכוהן ממזון "רגיל" (חולין), שכן בידו תרומה שקיבל (בחינם), ואיננו יכול למכרה אלא לכוהן. אבל חולין כולם יכולים לקנות ולמכור, והוא חייב לקנותם במחיר מלא, אף שיש בידו עודפי תרומה. התוספתא מבהירה: "רבן שמעון בן גמליאל אומר כל מקום שהוזכרו שם תרומה נותן כפול חולין" (פ"ה ה"א) 36 רבן שמעון בן גמליאל מהלך בשיטת רבי יהודה, ובתוספתא הוא מובא בהמשך לדבריו. כוונתו שהכוהן נותן חולין בשווי כפול מהתרומה שעליו לתת. כלומר, הוא נותן כסף ולא תרומה. . אם כן, מחיר התרומה הוא פי שניים ממחיר אותם פרות כשהם חולין, והבעל חייב לספוג נזק זה. ייתכן שרבן שמעון בן גמליאל פירש שרבי טרפון האומר לתת לה תרומה הוא המכביד ביותר על הבעל, שכן הוא מחייבו לתת מזונות פי שניים. כל זאת כמובן לפי פרשנות "המשנה המאוחרת" ורבי יהודה שהצגנו לעיל. לפי פרשנות זו של רבן שמעון בן גמליאל הרי המשפט "נותנין לה הכל תרומה" אינו היתר לתת לה אפילו תרומה, אלא חובה לתת לה דווקא תרומה, שיהא זה מחיר גבוה יותר לחתן. ייתכן גם כי רבן שמעון בן גמליאל מייצג עוד עמדת ביניים בין רבי עקיבא לרבי טרפון ומציע נוסחה הפוכה מזו של רבי יהודה בן בתירה (1/3 תרומה ולא 2/3 תרומה). מכל מקום, הירושלמי פירש את משנתנו כמו שהצענו בפירוש הראשון (בבת ישראל לכוהן) ומסביר את דברי רבי טרפון "שהתרומה מצויה בכל מקום" (כט ע"ד), כלומר רבי טרפון בא להקל על הגבר ולא להכביד עליו. בהבנה הפשוטה, כל מערכת החישובים של הקנס לבעל איננה נושא המשנה. המשנה עוסקת בהיתר לארוסה לאכול תרומה, שכן למרות החשש לטומאת התרומה היא נחשבת אשת כוהן במידה חלקית.

17עד כאן פירוש המשנה ומקבילותיה, ולפנינו תמונה של החמרה הולכת וגדלה על בת ישראל ארוסה שלא תאכל בתרומה אפילו בעיכוב נישואין.

18ברם, בספרות חז"ל נשמע גם קול אחר. כאמור, הירושלמי אומר שהיה שלב שבו אכלה בת ישראל ארוסה בתרומה. לפי הירושלמי היו, אפוא, שלושה שלבים: בראשון התירו לה לאכול בתרומה, בשני החמירו והותירו את ההיתר רק במעוכבת נישואין, ובשלישי עברו לאיסור כולל. גישה אחרת זו משתקפת מסיפור התוספתא על רבי טרפון העשיר שקידש 300 נשים בשנות בצורת והאכילן בתרומה 37 תוס', פ"ה ה"א; ירו', יבמות פ"ד הי"ב, ו ע"ב; מדרש שיר השירים, מהדורת גרינהוט ו ע"ב. רבי טרפון אף נהג לקבל תרומה מכל אחד (תוס', חגיגה פ"ג הל"ו ומקבילות), ואולי נהג בכך כבית שמאי. . מן הסתם הכוונה לבנות ישראל, שהרי אם הן בנות כוהנים לשם מה לקדשן, מותר להן לאכול בתרומה אף לפני אירוסין. כמו כן אין מדובר במעוכבות נישואין, שהרי הוא האכילן סמוך לאירוסין. אין זאת אלא שהסיפור אינו קשור להיתר של המשנה אלא הוא עומד בפני עצמו ומספר על רבי טרפון שהאכיל את ארוסותיו בתרומה, ללא קשר ל"תביעה". כמו כן: " 'כל טהור בביתך יאכלנו' למה נאמר, והלא כבר נאמר 'כל טהור בביתך יאכל אותו'? ומה תלמוד לומר 'כל טהור בביתך יאכלנו', להביא את בת ישראל המאורסת לכהן שתהא אוכלת בתרומה. או אינו מדבר אלא בנשואה? כשהוא אומר 'כל טהור בביתך יאכל אותו', הרי נשואה אמורה. הא מה תלמוד לומר 'כל טהור בביתך יאכלנו'? להביא את בת ישראל המאורסת לכהן שתהא אוכלת בתרומה" (ספרי במדבר, קיז, עמ' 136). בהמשך המדרש שם מובא הסיפור על בן בג בג ששאל את רבי יהודה מנציבין מה ההלכה במקרה זה, והאם נכון הוא שרבי יהודה בן בתירא פסק שארוסה אוכלת בתרומה (וכנראה רבי יהודה מכחיש שפסק כך) 38 ניתן לקרוא את המשפט כך שרבי יהודה בן בתירא אישר את השמועה והגן על דעתו. .

19קול חריג דומה נשמע במסכת קידושין: "בת ישראל לכהן תאכל בתרומה" (פ"ג מ"א). מדובר במקרה שאדם קידש אישה בתנאי שהקידושין יחולו לאחר שלושים יום, ובא אחר וקידשה, והמשנה קובעת שמקודשת לשני ותאכל בתרומה. מסתבר שכוונת המשנה היא שאם לא בא השני והראשון הוא כוהן – אזי אוכלת בתרומה (רמב"ם על פי הבבלי). כל זאת בניגוד לסיפא שבה אינה אוכלת בתרומה.

20הלכה זו שבמשנת קידושין אינה עולה בקנה אחד עם עדויות נוספות ממרחבי משנתנו. כך שנינו במפורש במשנת יבמות הקובעת כללים לעניין זה: "בת ישראל מאורסת לכהן... לא תאכל בתרומה" (פ"ט מ"ד). כמו כן, משניות מספר מתנסחות בלשון נישואין: "בת ישראל שניסת לכהן תאכל בתרומה" (יבמות פ"ט מ"ה-מ"ו; נדה פ"ה מ"ד). אם כך, כיצד זה שבמשנת קידושין המאורסת אוכלת בתרומה, הרי טרם היו נישואין? ואכן, בחלק מכתבי היד למשנת קידושין הנוסח הוא "בת כהן לישראל", והכול אתי שפיר 39 מא, מל, מפ, מדק, מנ, כ, קטע גניזה קיימברידג' T-S E2.68, כ"י קופמן אחרי הגהה. . רוב הראשונים למסכת קידושין גרסו "בת כהן לישראל" (מלאכת שלמה). לכאורה הגרסה "בת כהן לישראל" עדיפה, שכן היא בהתאם להלכה הרגילה, וכוונת המשנה היא שבת הכוהן עדיין אוכלת בתרומה בתקופה זו, שכן קידושיה לישראל טרם נכנסו לתוקף. ברם, דווקא זו חולשתה של גרסה זו, שהרי אף לא אחד היה מתקן את המשנה כך שתהא שלא בהתאם להלכה. זאת ועוד, בהמשך המשנה מדובר במקרה אחר שבו "מקודשת ואינה מקודשת" (קידושין שם), ורק בו נאמר ש"בת ישראל לכהן, או בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה" 40 ואכן, המשפט "בת ישראל לכהן או" חסר בכמה עדי נוסח (מרג, מרב, מגק, מפ, א, כ) ונוסף ב- מפ בגיליון. , משמע שבמקרה רגיל של קידושין תקפים בת ישראל לכוהן תאכל בתרומה. יש להעדיף, אפוא, את נוסחת כתב יד קופמן, "בת ישראל לכהן", ולראות בה קול חריג בספרות חז"ל.

21בירושלמי יש מחלוקת נוסחאות: "בת כהן לישראל תאכל בתרומה. אית תניי תני לא תאכל בתרומה. אמר רבי הילא מאן דאמר תאכל בתרומה כשהשיני כהן, ומאן דאמר לא תאכל בתרומה בשאין השני כהן" (קידושין פ"ג ה"א, סג סוף ע"ג). לפי נוסחה זו אכן בת ישראל ארוסה לכוהן תאכל בתרומה. ודאי שניתן היה גם לתרץ ההפך: 'מאן דאמר תאכל בתרומה בבת כהן שהתארסה לישראל, ומאן דאמר לא תאכל בתרומה בבת ישראל שהתארסה לישראל'. אבל הירושלמי דילן שימר את ההלכה המקורית, הקשה מבחינת ההלכה המאוחרת אך הקדומה לפי הסברנו 41 זאת אף על פי שהירושלמי בכ"י ליידן [תוספת של המגיה, אך כך גם חלק מההמשך] גורס בפִסקה שבמשנה בניגוד לכ"י קופמן, ובדומה לרוב עדי הנוסח הטובים. הרמב"ם התקשה בהלכה ופירש שההלכה נסובה על הרישא, כלומר המקדש בתנאי, ולא בא אחר וקידשה, תאכל בתרומה בשלושים הימים הראשונים. ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 117-115. אלא שהסבר זה אינו פותר כל קושי, שהרי עדיין ארוסה אמורה להיות אסורה בתרומה. ההסבר הדחוק מעיד שלפני הרמב"ם היה הנוסח "בת ישראל תאכל בתרומה", אחרת לשם מה ההסבר הדחוק. זאת אף שבנוסחתנו (דפוס ראשון) נאמר "בת כהן לישראל תאכל בתרומה". .

22נראה כי בין אם נגרוס כך או כך, המשנה בקידושין סבורה כי קידושין (אירוסין) תקפים הם נקודת המעבר לזכאות לאכילה בתרומה.

23נמצאנו למדים שמשנת קידושין, הסיפור בתוספתא על רבי טרפון שקידש שלוש מאות נשים והאכילן תרומה ומימרת הירושלמי שהבאנו לעיל – כולם משמרים מסורת קדומה שלפיה ארוסה אוכלת בתרומה. אנו משערים שמסורת כזאת צמחה על רקע התפיסה המשמעותית יותר של האירוסין ביהודה. במסגרת תפיסה זו נתפסו האירוסין לא רק כשלב מכונן ומרכזי, אלא ניתנה גם לגיטימציה לחתן לקיים יחסי אישות, מפעם לפעם, עם ארוסתו. לא נאמר מה דינה של ארוסה ביהודה לגבי אכילת מזונות, אבל מצינו מחלוקת על זכות הבעל להפר את נדריה (לעיל פ"ד מ"ד). לפיכך מתבקשת ההשערה שלפי מנהג יהודה היה גם מקום להקל על הארוסה (בת ישראל שהתארסה לכוהן) באכילת תרומה. רבי טרפון משקף מנהג זה ומניח שלפחות בשעת מצוקה הארוסה אוכלת בתרומה. הוא כמובן לא קיים יחסי אישות עם ארוסותיו (כמנהג הגליל או כמעשה צדקה), אך התיר להן לאכול בתרומה כמנהג יהודה. על רקע זה יובן המשפט המכליל "אין הארוסה אוכלת בתרומה" (המשנה הבאה). המשנה באה לשלול את מנהג יהודה שהארוסה אוכלת בתרומה, ואינה מצטמצמת בדיון על ארוסה שבעלה מעכב את נישואיה יותר משנה. במסכת יבמות פירשנו את משנת יבמות פי"ג מ"ב והסקנו שהיא מדברת בקטנה שהשיאוה אמה ואחיה, או שהשיאה את עצמה. על קטנה כזאת נאמר שאינה אוכלת בתרומה, ורבי יהושע חולק כנראה ואומר שאוכלת בתרומה. אם כן, סתם ארוסה קטנה (שהשיאה אביה) וסתם ארוסה אוכלות בתרומה, כל זאת כמנהג יהודה, ואכן הדוברים שם הם רבי יהושע ורבי אליעזר, חכמי יהודה.

24סיוע מעניין לפרשנות שהצענו יש במנהג הסבלונות הקדום. כפי שנפרש במשנת קידושין (פ"ב מ"ו), הסבלונות הם סעודה משותפת במימון החתן. ההלכה לא ראתה בכך מעשה נישואים 42 ראו פירושנו לקידושין פ"ב מ"ו. , אבל במישור החברתי יש שראו בכך מעשה קידושין, או השלמה הכרחית לו. אם אכילת הכלה מהאוכל של החתן היא מעשה נישואים אזי יש לשער שאם החתן הוא כוהן והאב הנו ישראל הייתה הסעודה כולה חייבת להיות סעודת חולין, אבל האוכל שמביא החתן לכלה צריך להיות תרומה טהורה, ואכילתה היא ההסכמה לנישואים. לפחות במישור החברתי האכילה היא מעשה נישואים בעודה בבית אביה. בפירושנו לקידושין נביא את הסיפור המאוחר המדגים נוהג זה.

25רבי טרפון חי ביהודה, והסיפור על הנשים שקידש מתאים למנהג יהודה. לעומת זאת במשנה מוצגים דבריו כאילו גם הוא מסכים שסתם ארוסה (שאינה מעוכבת נישואין) אינה אוכלת בתרומה. מהתוספתא אף ציטטנו מימרה מחמירה עוד יותר המיוחסת לרבי טרפון. יש להניח שרבי טרפון נהג ופסק כמנהג יהודה, אך עורכי המשנה כבר הכירו רק במנהג הגליל. את מנהג יהודה הכירו כמנהג קדום שבטל. הם ניסחו וערכו ("עדכנו") את דברי רבי טרפון בהתאם לנוהג של ימיהם. על תופעה דומה של עדכון ועריכה עמדנו לעיל (פ"א מ"א ומ"ה). ל"עדכון" זה הד בעריכת משנתנו. כאמור, הערכנו שמחלוקת רבי עקיבא ורבי טרפון הובאה למשנתנו מהלכה (משנה) קדומה כלשהי, שכן היא חוזרת על דברי התנא שברישא. המחלוקת המקורית נוסחה לערך כך: "רבי טרפון אומר נותנים לה הכל תרומה, רבי עקיבא אומר מחצה חולין ומחצה תרומה". נראה כי התנאים, אנשי יהודה, עסקו בסתם ארוסה, אבל העורך הגלילי היסב את דבריהם למעוכבת נישואין. זו דוגמה מיוחדת לאופן שהעורך המאוחר מעבד בו את דברי קודמיו, אגב פעולת עריכה מינימלית. כפי שהערנו, דברי רבי טרפון זהים לתנא קמא, והחזרה נובעת מכך שבמשנה תפר רבי שתי משניות. טענה זו זוכה עתה לחיזוק ברור. רבי טרפון ורבי עקיבא חלקו בכמות התרומה שהארוסה אוכלת (לפי מנהג יהודה). התנא קמא של המשנה סבר שאין אוכלים בתרומה אלא בעיכוב תביעה, ולאחר דבריו שובצה המחלוקת הקדומה שהובאה ממקור אחר.