משנת ארץ ישראל על משנה כתובות ה:ט

1המשנה היא המשך ישיר של קודמתה, וממשיכה ומונה את חובות הבעל לספק את צורכי אשתו המינימליים. [ נותן לה מעה כסף לצרכיה ] – המשפט חסר בכתב היד ונוסף בגיליון בידי הסופר הראשון, וכנראה נשמט רק בטעות. בכל יתר עדי הנוסח המשפט מופיע, והוא מתחייב מהמשך המשנה. בחלק מעדי הנוסח "ונותן" או "ונותנין", והיא היא. המעה היא שישית הדינר, שני דינרים הם שווי ערך למחצית שקל הקודש. במסכת שקלים נאמר שה"קולבון" (התוספת למחצית השקל שנועדה לממן את דמי החלפת הכספים) ערכו מעה כסף (משנה, שקלים פ"א מ"ז). התוספתא שם מסבירה: "מעה כסף אחד מעשרים וארבעה כסף לסלע" (שקלים פ"א ה"ח). בסלע ארבעה דינרים או שקל הקודש שלם. מעה היא, אפוא, אחד חלקי שנים עשר של מחצית השקל. בתוספתא שם נוסף "חצי מעה של ארבעה איסרות", כלומר חצי מעה כשהמעה שווה ארבעה איסרות. לוח ערכי המטבעות המוצג הוא המקובל בספרות הקדומה, אך הוא לא היה הלוח הרגיל. בחיבור על המידות ועל המשקולות של אב הכנסייה אפיפניוס מוצגות מערכות משקל ומטבע שונות. מתברר שהמונחים למטבעות הכסף ולמשקלות היו דומים, אך היו הבדלים אזוריים בערכי המטבעות והמשקל, על כן נדרשת התוספתא בשקלים לקבוע את מערכת המטבעות שנעשה בה כאן שימוש. כך כאן, וכך גם בהלכות אחרות (כגון משנה, פאה פ"ח מ"ז). מעה היא האובול הרומי 170 קינדלר, הטביעה היהודית, עמ' 274. . אפיפניוס אומר שהאובול העשוי מכסף הוא שמינית האונקיה, והוא זהה לדעתו לשקל הכפול (זה שכונה לעיל "שקל הקודש") 171 אפיפניוס, על המשקלות, סעיף 49. . אך הוא גם מפרש שהאובול שווה לגרה המקראית, ובשקל 20 אובול 172 שם, סוף סעיף 49. ; הוא אף מבחין בין אובול כסף ואובול מברזל (כנראה מנחושת). לדעתו של משורר המעה זהה לססטרציוס הרומי. במערכת היהודית היו בדינר 4 ססטרטים, אך במערכת היהודית שישה (בבלי, קדושין יב ע"א). לאור דברי אפיפניוס צריך לתקן את הניסוח הזה. המערכת ה"יהודית" אינה יהודית אלא מזרח תיכונית, מסורת מקומית שקיבלה את מערכת המטבע הרומית באופן חלקי בלבד, והתאימה אותה לערכים שהיו מקובלים בפרובינציה. ייתכן גם שחלו בנושא שינויים, והיו הבדלים בערכי המטבעות לא רק בין האזורים אלא גם הבדלים כרונולוגיים. על כן ברור שחכמים צריכים היו לקבוע באיזו מערכת מטבעות מדובר, ומכאן הצורך להדגיש שמדובר במעה שיש בה ארבעה איסרות, כלומר מעה לפי הערכים הרומיים. ראו טבלת העריכים בעמ' 79.

2מעה כסף משמשת ככסף כיס לצרכים שונים שאינם מזון, כלים ובגדים. הרשימה של הכלים שהבעל מעניק לאישה אינה מלאה, והתלמודים מוסיפים עליה פרטים שונים ככלי בית: "כר (צריך להיות פך) נר ופתילה כוס וחבית" (ירו', ל ע"ב), או כר וכסת (לעיל). הסברנו שהרשימה איננה מלאה, כשם שהסברנו את הרשימה במשנה ה בפרק זה.

3מעה כסף היא סכום קטן בהרבה מהמזונות, אך רק כאן מופיע קנס מוגדר של הפקעת מעשה ידיה לעצמה. ממילא עולה השאלה האם האישה זכאית למעשה ידיה אם הבעל אינו משלם לה מזונות. בספרות הפרשנית מתנהל דיון ארוך בשאלה זו, ואף אנו עסקנו בשאלה לעיל (מ"ד). בעל תוספות יום טוב, למשל, אומר שאם לא תבעה את מעה הכסף ועשתה מותר (יותר ממזונותיה) אז מעשה ידיה לעצמה. לפי פשוטם של דברים אם אין הבעל מספק את מזונותיה הרי שהוא בבחינת מורד (מ"ז). אמנם מותר להשתית את הנישואים על הסכם הדדי שהאישה זוכה לעצמאות כלכלית (מעשה ידיה לעצמה ומזונותיה עליה), כפי שראינו לעיל (תוס', פ"ד ה"ז ועוד), אבל הסכם כזה צריך להיות הסכם של התניה הדדית מסודרת, ואם אינו ברצון האישה "יוציא ויתן כתובה" (בבלי, סג ע"א; עז ע"א; ירו', גיטין פ"ט ה"ט, נ ע"ד). בדרך כלל המזונות עלו בהרבה על הערך הכספי הישיר של מעשה ידיה, שהרי קשה לתמחר את עבודות הבית הרבות, לעומת זאת מעת הכסף היא סכום נוסף שאינו צורך ממשי. כאן חכמים קונסים בקנס מידי ומשמעותי. אבל הפקעת מעשה ידיה אינה משחררת את הבעל מעול המזונות היקר הרבה יותר. המשנה מדגישה שאפילו אם אינו נותן לה את מעת הכסף, שאינה צורך ממש, האישה זכאית לקנס, וקל וחומר אם אינו מעלה לה מזונות. מבחינת המשנה עדיין נשארה פתוחה השאלה מה דינו של בעל המסרב לתת מזונות לאשתו. האם חל עליו קנס מופחת (מעשה ידיה לעצמה), או שחל עליו דין מורד, ואולי דין אחר. מכל מקום, התלמודים שציטטנו פסקו בבירור שהאומר "איני זן" יוציא ויתן כתובה (שם, שם), ומשמע שדינו אף חמור מסתם מורד. כמובן כל זה לפי הפירוש שה"מורד" הוא רק מי שאינו חי חיי אישות עם אשתו. אם המינוח "מורד" (ו"מורדת") חל על כל החובות הרי שאי פרנסה היא מרידה רגילה. כאמור, כך מעמידה סוגיית הבבלי (סג ע"א) את המשנה.

4והיא אוכלת עמו מלילי שבת [ ל ] לילי שבת – בליל שבת היא "אוכלת" עמו. בשני התלמודים נחלקו אמוראים האם "אוכלת" משמעו כפשוטו, שכל לוח המזון האמור אינו כולל את סעודת ליל שבת, או שמא הכוונה לקיום יחסי אישות ו"אוכלת" הוא לשון נקייה, כדברי הפסוק העוסק בזו המשרכת דרכיה: "כן דרך אשה מנאפת אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און" (משלי ל כ). לפי שני הפירושים אין לוח המזון כולל את סעודת ליל השבת, ואולי גם לא את סעודות יום השבת עצמן, שהרי קיום יחסי משפחה מחייב גם סעודה משותפת. כך גם העלינו לעיל מתוך ניתוח כמויות המזון, שהן מתאימות לשישה ימים ולא לשבעה. החובה (והנוהג הראוי) לקיים יחסי אישות פעם בשבוע הולמת את המשנה הקודמת שקבעה מכסת מינימום שלפיה חייב הבעל לספק את אשתו. מעבר לכך היא מוכיחה שהשליש מטפל באישה אף שהבעל נמצא בסביבה, וכבר התלבטנו בכך בפירוש המשנה הקודמת.

5משפט זה שבמשנה סוגר את מעגל המשנה שהחלה בכלל חובות האישה לבעל ומסכמת בחובות המשולבות של מזונות, ביגוד ויחסי משפחה, "שארהּ כסותהּ ועֹנתהּ".

6ואם אינו נותן לה מעה כסף לצריכה מעשה ידיה שלה –המשנה קובעת שהפרת חובות הבעל מזכה את האישה בזכות למעשה ידיה. המשנה אינה אומרת זאת על כל מזונותיה, וברור שהיא מניחה שכלל מזונותיה הם יותר מערכו של "מעשה ידיה". מאידך גיסא, בפירושנו למשנה ד ראינו שקיימת זיקה מיוחדת בין מעשה ידיה למזונותיה, ואם הוא אינו דואג למזונותיה זכותה לקבל את מעשה ידיה. על כן נראה לנו לפרש שהמשנה באה להדגיש שאפילו אם אינו ממלא סעיף אחד בחובותיו, ואפילו את הסעיף האחרון שערכו הכספי נמוך, היא זוכה במעשה ידיה.

7ומה היא עושה לו – המשנה באה להגדיר את חובתה ב"מעשה ידיה".

8משקל חמש סלעים שיתי ביהודה שהן עשר סלעים בגליל – המשנה מדברת על טוויית חוט. כפי שראינו במשנה ה, אחת מחובות האישה היא "לעשות בצמר", ועתה מתברר שעשייה זו היא טווייה. בפירושנו למשנה ה עמדנו על חובתה המיוחדת לטוות מצמר או מפשתן. המשנה קובעת שאישה חייבת לטוות חוט שמשקלו חמישה סלעים במשקל של יהודה. אותו משקל נקרא בגליל עשרה סלעים. גם במשניות הקודמות באו לידי ביטוי הבדלי המשקלים המקומיים, והמשנה מדגישה שהמשקלות ביהודה כבדים פי שניים מאלו שבגליל. הסלע הוא ארבעה דינרים או שני שקלים. השקלים היהודיים (אלו שטבעו הרשויות היהודיות העצמאיות) הם כנראה המטבע המכונה במשנה "ביהודה" ומשקלם כ- 14 גרם 173 משורר, מטבעות, עמ' 108. בספרות הפרשנית מועלות הצעות שונות לקביעת משקל הסלע. להערכתנו דרך הבדיקה המוצעת (בדיקת המטבעות הקדומים שבידינו) מייתרת את שיטות הבדיקה האחרות. עוד נוסיף שכל דור פרשנים השתמש בדרך כלל במטבעות שבידו, אם כי פה ושם היו גם שהכירו את מטבעות היהודים מימי בית שני. , ולפי זה הסלע הוא 28 גרם. אפשר גם לפרש שמדובר בהבדלים בעובי הטווייה ועל כן אורך חוט במשקל חמישה סלעים "שתי" ביהודה שווה לאורך חוט במשקל עשרה סלעים בגליל. ה"שתי" הם חוטי האורך ששימשו כתשתית לאריגה. בדרך כלל אלו חוטים עבים וטווייתם נמשכת זמן רב יחסית. אם כן, האישה חייבת לטוות 280 גרם חוטי שתי. לא נאמר האם מכסה זו היא שבועית או יומית, וקשה להעריך כמה זמן נדרש לטווייה כזאת. מההקשר בכל הפרק נראה שמדובר במכסה שבועית. מפרשים מאוחרים, כבעל מלאכת שלמה, הגדירו שמכסה זו מחייבת אם אינה עוסקת במלאכות אחרות, שכן אם היא עסוקה בטיפול בבית יש להקל מחובת הטווייה. הם מפרשים את משנתנו כהמשך לרישא של המשנה הקודמת העוסקת במשרה את אשתו על ידי שליש, וממילא אינה עובדת במשק ביתו של הבעל. לדעתנו הקטע "ומה היא עושה לו" הוא המשך של הסיפא של משנה ח והרישא של משנה ט העוסקת בסתם אישה. מן הסתם משנתנו עוסקת במקרה הרגיל שיש לאישה גם מלאכות נוספות, כבישול ואפייה. הבחירה בין הפרשנויות השונות תלויה בהערכת כמות העבודה הנדרשת לטוויית אורך כזה של חוט עבה. אין בידינו להעריך את קצב הטווייה.

9או משקל עשר סלעים ערב ביהודה שהן עשרים סלעים בגליל – חוטי הערב דקים יותר 174 כן משמע ממשנת כלים פי"ז מ"ב ומתוספתא אהלות פ"ח ה"ח, עמ' 606, שפקעת הערב קטנה יותר מפקעת של שתי. וממילא טווייתם נמשכת זמן קצר יותר, לפיכך האישה נדרשת לטוות חוטי ערב במשקל פי שניים מחוטי שתי, חוטים במשקל 560 גרם (ליום, שבוע או יותר?).

10חמישה סלעים הם גם הכמות שיש לתת לכוהן כראשית הגז (תוס', חולין פ"י ה"ה, עמ' 511; ספרי דברים, קסו, עמ' 216). משקל זה נקבע כדי "שיהא בו כדי מתנה" 175 עיקרון זה, שנתינה צריכה להיות משמעותית "כדי מתנה", חוזר בהלכות חלה (ראו תוס', חלה פ"א ה"ז; ספרי במדבר, קי, עמ' 115, וראו המבוא למסכת חלה) וכן בהלכות פאה (ראו משנה, פאה פ"ח מ"ה ועוד). . במשנה המקבילה נקבע שאדם צריך לתת לכוהן בגד קטן (משנה, חולין פי"א מ"ב), ומכאן שבגד קטן משקלו חמישה סלעים. עוד נזכרים חמישה סלעים במשנה להלן (פ"ו מ"ה) כמתנה רגילה של האב לנישואים. חמישה סלעים נחשבים, אפוא, כיחידה משמעותית, חוט המספיק כדי לארוג בגד קטן (בגד לקטן).

11ואם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה – ההנקה, ואולי גם הטיפול בתינוק, דורשים זמן ומצדיקים הקלה על האישה מחד גיסא, ותוספת מזון מאידך גיסא. חכמים היו ערים לצורכי ההנקה.

12במי דברים אמורים בעני שבישראל אבל במכובד הכל לפי כבודו – משפט זה מסכם את שתי המשניות ח-ט. המשנה מונה את דרישות המינימום, אבל אדם "מכובד", כלומר אמיד, חייב לתת לאשתו יותר. מלשון המשנה משתמע בפשטות שהאמיד מכובד. אמנם בהטפותיהם דיברו חכמים על כך שלא הכסף מכבד את האדם אלא לימוד התורה, המצוות שהוא מקיים ומעשיו, אך כל אלו אינם סותרים את הנתון החברתי הפשוט, תוצר המציאות, שהעושר גורר כבוד, וכמעט זהה עמו.

13ממשנתנו עולה שסתם אדם מישראל מכונה "עני". לנשות עשירים יש יין בסל המזונות וכר וכסת לישון עליהם, כל זאת אין לסתם אדם. גם במשניות אחרות עולה ההנחה שסתם אדם מישראל מכונה "עני". גם לוח המזון שבמסכת פאה עוסק בעני, שהוא סתם אדם. כל זאת משום ש"עניות מצויה" (ירו', נדרים פ"ט ה"ד, מא ע"ג). אין כאן אידֵאליזציה של העוני; בספרות חז"ל העוני נתפס בדרך כלל כעונש. אין הוא סוף העולם ואין הוא מצדיק דחיקת המצוות, אבל בדרך כלל אין רואים בו יתרון. כל זאת בניגוד לנצרות הקדומה או לחברת אנשי קומראן. עם זאת, ממקורות מספר משתמעת תפיסת העוני כדרך עדיפה למלכות שמים. תפיסה זו בולטת במדרש יוצא דופן בתוכנו כמו תנא דבי אליהו, ולא נרחיב בכך 176 ראו אורבך, סיגופים; פרדה, סיגופים. .

14בסך הכול האישה (סתם אדם מישראל) זוכה במזון מספק, בגדים חדשים די ברווחה ואפשרויות שינה סבירות. עם זאת, כל סל המצרכים הללו הוא מינימלי, ללא בגדי החלפה, וללא שום מרכיב של מותרות או תכשיטים.

15המשנה כתובה כיצירה ספרותית מתגלגלת. בסוף חובותיו של הבעל נזכרת חובתו לתת מעה כסף, מעה כסף קשורה ל"מעשה ידיה", ואז המשנה מגדירה מהי חובתה ב"מעשה ידיה".