משנת ארץ ישראל על משנה כתובות ה:ח

1המשרה את אשתו על ידי שליש – במשנה ד בפרק הקודם ובמשניות ב-ד בפרקנו עסקנו בחובתו של הבעל לזון את אשתו. עד כה לא כימתה המשנה חובה זו, וכמו כן לא מנתה את יתר חובות פרנסתה המוטלים עליו במשך חייהם המשותפים. במשנתנו מדובר באדם החייב לפרנס את אשתו, מתוקף נישואיהם, אך אינו נותן לה את המצרכים בעצמו. עיקר המשנה עוסק למעשה בהגדרה של חובת הפרנסה של האישה בידי בעלה, אך המקרה המתואר הוא בבעל המפקיד את אשתו בידי אדם שלישי. נוסח המשנה נשמע כאילו מדובר בהסדר ידוע ומוכר, אך אין להסדר זה מקבילות. יתר על כן, כפי שנראה להלן הבעל נמצא בעיר אך אינו מתגורר עם אשתו בצוותא אלא בשבת. איננו יודעים איזו מציאות המשנה משקפת, וייתכן שהמשנה חיפשה מציאות תֵאורטית כדי להגדיר את החובה של הבעל כלפי אשתו במונחים כמותיים.

2לא יפחות לה מיקביים חיטים ומארבעת קבין שעורים – או שני קבים חיטים או ארבעה קבים שעורים. בכל העדויות שבידינו, וחלקן יובא להלן, ערך השעורים הוא חצי מערך החיטים. הקב הוא מידת נפח ושיעורו 1.6 ליטר לערך 151 כל זאת לפי החישוב שהסאה היא כעשרה ליטר. לחישוב המידות ראו הנספח למסכת פסחים. לפי החישוב המרבי סאה היא כ- 14 ליטר והקב 2.33 ליטר, שכן בסאה שישה קבים. , ובגלל המשקל הסגולי הנמוך של החיטים נפח זה הוא בערך 1.2 ק"ג חיטים.

3אמר רבי יוסה לא פסק שעורין אלא רבי ישמעאל שהיה סמוך לאדום – בדרך כלל צריך אדם לספק לאשתו חיטים, אבל רבי ישמעאל נקט במידה של שעורים משום שהיה סמוך לאדום. הירושלמי (ל ע"ב) מסביר ש"אדום" היא "דרום", ואכן המונחים "אדום" ו"דרום" מתחלפים במקורות ובכך אין חידוש 152 שוורץ, יהודה, עמ' 41-33. ראו, למשל, פירושנו לפסחים פ"ג מ"א. . רבי ישמעאל חי ופעל בכפר עזיז הנמצא בדרום הר חברון (משנה, כלאים פ"ו מ"ד – איור 39). אזור זה כונה "אדום" בימי בית שני ואחריו, ומאוחר יותר כונה גם "דרום" 153 ראו פירושנו לפסחים פ"ג מ"א. . באזור זה משק הגשמים בלתי סדיר וגידול החיטה אינו כדאי, על כן מעדיפים חקלאי האזור, עד ימינו, לגדל שעורים, ורבי ישמעאל מתיר לבעל לספק לאשתו שעורים ולא חיטים. באזורים אחרים חייב הבעל לספק לאשתו מזון תקני, ואזי אל לו לתת לה שעורים. כמו כן, במשנת נדרים נקבע ש"קציר" סתם הוא קציר חיטים, והתלמוד הירושלמי מסביר שהמשנה משקפת את הגליל, אבל בדרום "קציר" סתם הוא גם, או בעיקר, קציר שעורים (נדרים פ"ח מ"ד; ירו', שם מא ע"ד). במצבור מזון מימי מרד בר כוכבא שנמצא בבית האחוזה שעל גדות נחל יתר באזור זה נמצאו גם חיטים וגם שעורים 154 כסלו, מצבר. , אך זהו מצבור בודד של איש אמיד, ואין להקיש ממנו על כלל החקלאים באזור (איור 40, תמונה 15).

4שיעורים אלו של מזון מופיעים בשני הקשרים נוספים עיקריים. האחד הוא כמות המזון שיש לחלק לעני (משנה, פאה פ"ח מ"ה ומ"ז) וכמות המזון שיש להכין לעירוב, שהרי העירוב צריך לכלול מזון שתי סעודות (משנה, עירובין פ"ח מ"ב). במשנה זו אף הקשרים הלכתיים נוספים שנוקבים בהם במידה של חצי קב. משנת עירובין 155 ומקבילתה במסכת כלים פי"ז מי"א. ראו עוד ספרי דברים, שג, עמ' 321. עוסקת רק בכיכר הלחם, ואילו במשנת פאה מוזכרים גם מוצרים אחרים, כמפורט בטבלה. בכל המקורות הללו חצי קב חיטין מופיע כמזון שתי סעודות. 600 גרם לחם מספקים 2350 קלוריות (387 קלוריות ל- 100 גרם), וזו מכסה האמורה לספק לאדם אנרגיה בשפע (המינימום הנדרש המקובל כיום הוא 1200 קלוריות לאדם שאינו עובד עבודה פיזית). עם זאת, אין זה אוכל בשפע. במסכת עירובין מוקצבת כמות זאת לאדם רגיל, ועל כן נקבע שלהנחת עירוב יש צורך בכמות זאת. נראה שזה גם הבסיס לחישוב כמות המזון לאישה שבעלה מקציב לה מזונות, כפי שנסביר להלן. העובדה שמופיעה אותה הקצבה היא חלק מהתמונה הכלכלית הרֵאלית שמציגים מקורות חז"ל. סתם אדם מישראל וסתם עני אכלו אותו דבר; הפערים הכלכליים היו אז כמו בכל תקופה אחרת, אך סתם אדם מישראל היה שייך לרבדים הנמוכים בחברה, ש"עניות מצויה" (ירו', נדרים פ"ט ה"ד, מא ע"ג). הדיון ב"עני" תוך כוונה לאדם סתם מופיע גם במקורות נוספים 156 ראו משנה, פסחים פ"י מ"א; כתובות פ"ו מ"ד; פאה פ"ח מ"ה; שביעית פ"ה מ"ג; שקלים פ"א מ"ז, וראו פירושנו לשביעית פ"ט מ"א ובמבוא למסכת מעשרות, ועוד. , ואישה ראויה לכמות מזון דומה, אלא שאין הנשים מקבלות יין, כפי שנראה.

5נותן לה חצי קב קיטנית – קטנית אינה מנויה במשנת פאה, אך שם דנים במתן כוסמת שהיא מוצר דומה, וחצי לוג שמן – וכן במשנת פאה 157 שם יש גם מי שמציע כמות קטנה בחצי. זאת לפי המודל המקובל שמידות חלוקות באותו מקור הן קטנות או גדולות פי שניים. . בקב ארבעה לוגים, כלומר המדובר באחד חלקי שנים עשר של סאה, כ- 0.2 ליטר. בירושלמי מובאת מידה שונה של רבי מנא: "מנה וארבע ריטלין" (ל ע"ב). לא נאמר במפורש על מה מדבר רבי מנא. ה"ריטל" הוא "ליטר" – הליטרה היוונית שמשקלה 360 גרם, והמנה משקלו 800-500 גרם. קשה להניח שרבי מנא הציע לתת לה שמן בכמות כה גדולה (יחסית למשנה), ולכן נראה שהוא מציע לתת במקום חצי קב קטנית מנה וארבעה ליטרים של קטניות (כשני ק"ג), וקב גרוגרות – גרוגרת היא תאנה מיובשת, או מנה דבילה – תאנים מיובשות ודחוסות. במשנת פאה רבי עקיבא אומר פרס – חצי מכמות זאת. זו כנראה שיטתו של רבי מאיר במשנת פאה הממעיט במידות, וליתר דיוק רבי מאיר מהלך בשיטת רבי עקיבא רבו. יש להניח שההבדלים משקפים שינויים מקומיים במחיר המוצרים.

6ואם אין לו פוסק לעומתן פירות ממקום אחר – כלומר, הבעל אינו חייב לספק את המוצרים בעין אלא את ערכם הכספי של המוצרים הללו. משפט מעין זה מופיע גם במשנת פאה. לנוחיות העיון ריכזנו את שתי הרשימות השונות.

7כמויות מזון לעני, לאישה ולעירוב

8ירו', פאה (כ ע"ד) 158 במדרש ספרי זוטא לדברים יש הרחבה אחרת (השינויים מודגשים): "חצי קב חטין או קב שעורין. רבע קטניות רביעית שמן, רבי חלבו אומר כנגדן שתי ליטרין שלירק. רבן שמעון בן גמליאל אומר אף חצי קב פשתן וחצי קב אורז כתוש ולהלן הוא אומר ושבעו כצריכין הן לשבוע את חייב" (ספרי זוטא לדברים, יד כט, כהנא, עמ' 208). הוספת הקטנית אינה מפתיעה שכן הקטנית הייתה מאכל רגיל, ובתוספתא בנוסח כללי: "שבת, נותנין לו מזון שלוש סעודות שמן וקטנית דג וירק" (פאה פ"ד ה"ח). גם במשנתנו (כתובות): "חצי קב קטנית". עולה שקטנית היא ממאכלי השבת, אבל אפשר גם שתיאכל במהלך השבוע. אלא שלא שמענו על הכמות של "רבע" קטניות (רובע קב?). גם המידה של שני ליטרים ירק חריגה, שהרי בירושלמי שנינו ליטרה ירק. דברי רבן שמעון בן גמליאל תמוהים עוד יותר: וכי אוכלים חצי קב פשתן? הרי אין הוא מזון כלל! אמנם אכלו בשעת דחק זרעי פשתן, אבל ודאי שלא כמזון רגיל. לכאורה ניתן לפרש שאין מדובר באכילת זרע אלא במכירתו, ועדיין קשה, שהרי הפשתן היה יקר בהרבה מחיטה ואילו כאן מחירו כחיטה. בירושלמי רובע אורז, ואילו במדרש נדרשת כמות גדולה יותר של חצי קב אורז, ונוסף שאורז זה כתוש, דבר שמוסיף במידה רבה על ערכו הקלורי. הרושם הכללי הוא שתוספת זו אינה מבטאת ערכי מזון רֵאליים. יתר על כן, רבי חלבו היה אמורא, ומקומו במדרש תנאי קשה. השערתו של כהנא שמדובר בתנא בשם זה איננה בלתי אפשרית, אך רחוקה ודחוקה. חכם זה אינו נזכר עוד במדרש. על כן יש מקום לחשוד בכל התוספת שמא שיבושי מעתיק נפלו בה, או שמא המדרש כולו הוא יותר ספרותי ופחות רֵאלי. משנה עירובין 159 פ"ח מ"ב, וראו פירושנו לה. חצי קב - ככר

9בפונדיון 160 ראו פירושנו לפאה פ"ח מ"ז. כיכר בפונדיון הוא חצי קב.

10הקשר בין משנתנו למשנת פאה בולט לעין, ונראה ששתיהן יצאו מאותו בית מדרש. דומה שהן משקפות אותה עריכה ספרותית, וכמובן גם קרובות מבחינה רֵאלית. אלא שמשנת פאה עוסקת במזון יומי ומשנת כתובות במזון שבועי, והאישה אמורה להסתפק בו, אך גם לצרוך אותו כהבנתה על ידי יצירת מזון לסעודה המורכבת מכלל המזונות הללו במינון מתאים. יש להניח שכוונת המשנה היא שנותן לה חיטים או שעורים כדי מזון לארבעה ימים (לפי החישוב במשנת פאה), גרוגרות או דבלה כדי מזון ליום נוסף, קטנית למזון ליום שישי ושמן כתבלין או כערכו הכספי של מזון ליום שביעי, כפי שנשקול להלן.

11הבבלי (סד ע"ב) מתחבט בשאלת הקשר בין משנתנו למשנת עירובין. לפי הכמות הנזכרת במשנת עירובין ארבעה קבין הם מזון לשמונה סעודות, ולפי רבי שמעון החולק עליו הם מזון ליותר סעודות אך לא לשבוע שלם. בפירושנו למשנת עירובין הסברנו כיצד רבי שמעון פותר את השאלה, ואת הבבלי הסברנו בדוחק. הבבלי אינו מזכיר בהקשר זה את משנת פאה, כרגיל בתלמוד זה הממעיט לצטט משניות מסדר זרעים.

12המשנה אינה מזכירה אפשרות של מתן יין לאישה. התוספתא מדגישה שנשים עניות אינן שותות יין (פ"ה ה"ח; ירו', לד ע"א). התוספתא והברייתא בירושלמי מביאות זאת כנימוק לכך שאין פוסקים יין לאישה. כלומר, מבחינה פורמלית אין במקורות הללו אמירה שיפוטית כלפי זיקתן של נשים בכלל ליין, אלא התבססות על העובדה שנשים עניות אינן שותות יין כדי לקבוע את חובת הבעל כלפי אשתו. הירושלמי אף מדגיש כי לעשירות פוסקים יין, ומביא לך סימוכין מעשיים. בבבלי (סד ע"ב - סה ע"א), לעומת זאת, מודגש כי אין פוסקין יינות לאישה כלל, והתלמוד עמל להדגים כי לא ראוי שאישה תשתה יין. אמנם אף בבבלי מובאים מקורות המחייבים פסיקת יין לאישה במצבים מסוימים, אך הקול המרכזי בסוגיית הבבלי מדגיש את ההשפעה השלילית של היין על האישה. לכך יש גם מקבילות אחרות. בירושלמי נאמר: "תני צריך הוא אדם לשמח את אשתו ואת בניו ברגל. במה משמחן? ביין. רבי יהודה אומר: נשים בראוי להן וקטנים בראוי להם. נשים בראוי להן – כגון מסנין וצוצלין, וקטנים בראוי להן – כגון אגוזין ולוזין" (פסחים פ"י ה"א, לז ע"ב). במקבילה בבבלי מונגדים הנשים והאנשים במפורש סביב שאלת היין: "רבי יהודה אומר: אנשים בראוי להם, ונשים בראוי להן. אנשים בראוי להם – ביין, ונשים במאי? תני רב יוסף: בבבל – בבגדי צבעונין, בארץ ישראל – בבגדי פשתן מגוהצין" (פסחים קט ע"א). מכל מקום, ההלכה מדגישה שאין משמחים נשים ביין. על רקע זה עולה ייחודו של ליל הסדר שהנשים משתתפות בו ובו הן שותות יין.

13עוד מן הראוי להעיר שנזכרת הבאת כוס של ברכה אחרונה לאישה; היא אינה חלק מסעודת החבורה, וזוכה רק בכוס יין שמשגר לה בעלה (בבלי, ברכות נא ע"א). בבבלי מסופר על רב נחמן שביקש מהאורח שישלח את הכוס לאשתו. על רקע זה נדונה התופעה: "המשגר כוס של ברכה לאשה שלא מדעת בעלה חייב מיתה, מפני שדעתו רבה עליה, רבי אומר מפני שיצר הרע רבה עליה. וכן בני חבורה ששגרו כוס של ברכה לאשה שלא מדעת בעלה חייבין מיתה, מפני שדעתן רבה עליה, רבי אומר מפני שיצרן רבה עליה" (כלה פ"א ה"ה) 161 השוו בבלי, בבא מציעא פז ע"א. בירו', ברכות פ"ב ה"ו, ה ע"ב, נקבע שאין ליטלו מיד הכלה מאותה סיבה של צניעות. . אם כן, שיגור הכוס היה רגיל, והיה מחווה של ברכה ואינטימיות בין בני הזוג, וחז"ל מרסנים מרכיב זה בַמעמד. כן מתואר שיגור הכוס במעמד של סעודת קידוש החודש: "...וגמר על הכוס ברכת הזימון, אותו הכוס נותנו לאשתו, לקיים מה שנאמר, להניח ברכה אל ביתיך" (סופרים פי"ט ה"ה). אם כן הכוס יש בה ברכה, וסתם ברכה היא ברכת הזרע, על כן יש במחווה ממד אינטימי שאינו ראוי אלא בין בעל לאשתו. בעל פרקי רבינו הקדוש מדגיש שיש לשלוח לאישה את הכוס מלאה, ומסמיך לכך את הפסוק "דודי שלח ידו מן החֹר" 162 פרקי רבינו הקדוש, פרק העשרה, אוצר המדרשים, עמ' 514. . גם לפסוק זה משמעות אינטימית, וכאמור גם לשליחת הכוס משמעות אינטימית מוסווית. היין הוא, אפוא, עבור האישה תוספת של מחווה אישית ולא מרכיב במזונותיה.

14סיפורים אחרים מספרים על פסיקת יין לנשים חשובות, אך לא לנשות העם הפשוט (תוס', פ"ה ה"ט; ירו', ל ע"ב; בבלי, סה ע"א; איכה רבה, א ד ומקבילות). בתלמודים משתמע כי לוח מזון זה השתנה מאדם לאדם, והלוח המנוי במשנה נועד לפשוטי עם בלבד.

15נותן לה מיטה ומפץ – המפץ הוא המצע, מעין מזרון שפרשו על המיטה. המיטה של קדמונינו הייתה מתקן מתפרק המורכב ממסגרת עץ, בַמסגרת חורים שדרכם מושחלים חבלים ועליהם מונח המצע (איור 41) 163 פינצ'י, חרושת העץ, עמ' 70-66. . זו הייתה מיטה פשוטה, שכן המיטות היווניות והרומיות היו מיטות שהייתה להן קרקעית קבועה מעורות מתוחים, או פסי עץ ואף פסי מתכת. למיטה היו "ארוכות" (משנה, שבת פכ"ג מ"ה; סוכה פ"א מ"ח). ארוכות המיטה הם מוטות המסגרת הארוכים שהושחלו בהם החבלים. אם לא היו בארוכות המיטה חורים ממש להשחלת החבלים הרי שהיו בהם חריצים מתאימים. מכל מקום, המיטה הייתה רק מסגרת העץ וחבלים כדי להחזיק את המפץ.

16אם אין [ לו ] 164 המילה "לו" נשמטה ונוספה בידי סופר אחר בשוליים. למעשה ניתן להבין את המשנה ללא המילה. מפץ מחצלת – לפי נוסח זה, אם אין לו מפץ – רשאי להסתפק במחצלת. כך הנוסח בכל כתבי היד של המשנה לבדה ושל המשנה שבתלמוד, למעט כתב יד מינכן של הבבלי. כן הוגה במשנת רבי יהוסף אשכנזי שהבין כן מנוסח הרא"ש. זאת בניגוד לנוסח בכתב יד מינכן ובדפוסי המשנה והתלמוד – "נותן לה מפץ ומחצלת" – שהיה בפני חכמי הדורות הסמוכים לדפוס 165 נראה שנוסח זה נולד מטעות בהבנת שאלת הגמרא. על הפִסקה במשנה הבבלי שואל: "מפץ ומחצלת למה לה דיהב לה?" (סה ע"א). מתוך תשובת התלמוד ברור כי השאלה לא הייתה על הכפילות של מפץ ומחצלת אלא על הצורך באחד מהם כאשר יש מיטה. כפירוש זה עולה מדברי רש"י ואחרים. נראה שיש שהבינו בטעות כי שאלת התלמוד היא על הכפילות בין מפץ ומחצלת, ועל כן שינו את נוסח המשנה ל"נותן לה מטה מפץ ומחצלת", תוך השמטת "ואם אין לו". עיינו שיטה מקובצת על אתר. . אולם אין טעם לתת גם מפץ וגם מחצלת, שהרי שניהם נועדו לשכיבה, ויש לקיים כאן את הנוסח של כל עדי הנוסח כמעט, "אם אין לו מפץ – מחצלת". המחצלת היא אריגה פשוטה של קנים. לעומת זאת המפץ הוא כלי קיבול, כלומר מעין שק שממלאים אותו בחומר רך (בגדים ישנים או קש) כדי שיהיה רך יותר. כן אומרת המשנה: "הבגד והשק, השק והעור, העור והמפץ מצטרפין זה עם זה, רבי שמעון אומר מפני שהן ראוין ליטמא מושב" (מעילה פ"ד מ"ו; תוס', פ"א ה"ל, עמ' 559). צירוף זה של עור ומפץ חוזר לעתים קרובות, ונראה שהמפץ הוא מושב או משכב מעור ממולא (משנה, כלים כז מ"ב-מ"ג; תוס', כלים בבא בתרא פ"ו ה"א, עמ' 596 ועוד). המפץ שימש בעיקר לישיבה, והמשנה מונה שלושה סוגי מפץ (משנה, כלים פכ"ד מ"י). בלשון חכמים ישיבה ושכיבה חד הם. אם כן, המפץ דומה למזרון של ימינו, והוא כמובן נוח יותר ממחצלת. נראה שבבבל לא נהגו להשתמש במפץ, והתלמוד (סא ע"א) שואל לשם מה לה מחצלת ועונה שמדובר במקום שממלאים בו את המיטה, וכך נהגו בארץ ישראל. לעומת זאת המחצלת היא שטוחה, ארגו אותה מקנים וממילא איננה רכה. עליה ישבו או שכבו בלילה, ואפשר להניח מחצלת על המיטה, אך זה פתרון לא נוח לשינה (איור 42).

17נותן לה כפח לראשה – ברוב עדי הנוסח של המשנה הנוסח הוא "כפח" או "כופח", בחי"ת ולא בה"א. הכיפה או הכפה היא בגד מובהק של אישה. הירושלמי לעניין אחר מסביר: "כהדא כיפה דהיא משויא גבינתה" (ירו', שבת פ"ה ה"ג, ז ע"ב – ככיפה זו שהיא משווה את הגבינים, או שהיא מונחת על הגבינים). גבינים הם גביני העיניים. הכיפה היא "כיפה שלצמר" 166 ירו', שבת פ"ה ה"ד, ז ע"ג; בבלי, נז ע"ב; חולין קלד ע"א ומקורות רבים נוספים. . אמנם לרוב זהו בגד ראש של אישה 167 תוס', סוטה פ"ג ה"ג; בבא קמא פי"א ה"ח; נזכרת גם כיפה של זקנה, משנה, כלים פכ"ט מ"א; תוס', כלים בבא בתרא פ"ו ה"י, עמ' 596. , אך מצאנו גם כיפה כבגד של הגבר. הציץ של הכוהן הגדול היה מונח על כיפה 168 בבלי, חולין קלח ע"א, וראו פירוש רבנו חננאל לשבת נז ע"ב. . בהקשר זה פירש רבנו חננאל שהכיפה היא פס של צמר המונח על המצח מעל הגבינים, ועליו היה מונח הציץ. תפקידו למנוע את תזוזת הציץ ואת ההזעה עקב החיכוך בין העור למתכת של הציץ. פירוש זה מחבר את כל המסורות 169 בניגוד לכמה מפירושי הראשונים אשר התאימו לחלק מהמסורות כגון הפירוש באוצר הגאונים, עמ' 55, שכיפה היא פאה נכרית. פירוש זה מתאים לדברי התלמוד בשבת נז ע"ב, אך לא לסוגיית הירושלמי כאן או לגמרא בחולין קלח ע"א. . כלומר, זהו פס בד הקשור על המצח ואוסף את השערות לבל תישמטנה על העיניים, על כן הכיפה מופיעה כבגד שאינו מחובר ממש לגוף (משנה, זבים פ"ד מ"א; תוס', פ"ד ה"ד, עמ' 679). בפסלי ראש ובציורי ראש מופיע לעתים קרובות פס של בד סביב הראש, הוא הוא הכיפה (איור 44).

18לאור הסברנו קשה להבין מדוע אין המשנה מזכירה את כיסוי הראש, הוא הסבכה (ראו להלן פירושנו לפ"ז מ"ו). ייתכן שאת הסבכה הכינו משיירי בגדים לאחר שפרמו אותם (איור 43). על כל פנים, מטפחת לראשה אינה מופיעה במפורש, ונעסוק בכך שם.

19בתוספתא במקום אחר נאמר: "לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה, ואין לוקחין פירות, יינות, שמנים וסלתות לא מן הנשים ולא מן העבדים ולא מן הקטנים. אבא שאול אומר לוקחין מן האשה בחמשה דינרין, כדי שתקח בהן כפה לראשה" (בבא קמא פי"א ה"ה). אם כן, רגיל הוא שאישה קונה את הכיפה בעצמה; מחירה אינו גבוה, ואולי גם אין הבגד נחוץ ואפשר בלעדיו, על כן צריכה משנתנו להדגיש את הכיפה בנוסף לכלל הבגדים הרגילים, וחגור למתניה – "חגור" או "חגורה" היא רצועת עור או צמר שחגרו בה את הבגד, ומן הסתם גם מחירה לא היה גבוה. החגורה חשובה בעיקר בבגדי אישה אמידה, ובבגדים הייצוגיים (איור 44א), ומנעל ממועד למועד – ההנחה היא שהנעל מתכלה אחת בשנה. קשה להניח שהחליפו נעליים כל חג כמו שהציעו כמה מהפרשנים (רע"ב, תפא"י).

20וכלים שלחמישים זוז משנה לשנה – סתם כלים בלשון חכמים הם בגדים, אינו נותן לה לא חדשים בימות החמה ולא שחקים בימות הגשמים אלא נותן לה כלים – חדשים, שלחמישים זוז בימות הגשמים והיא מתכסה בבליותיהין – הבלאות שלהם, ובדפוסים "בלאותיהן", בימות החמה – אם כן הבעל נותן בגדים חדשים פעם בשנה בחורף, אלו מתבלים ובקיץ הם בחזקת בלאות, והשחקים שלה – הבגדים הישנים של האישה. אנו רגילים שבגד מחזיק מעמד שנים מספר, ברם קדמונינו הילכו באותם בגדים במשך כל השנה ולכן בלו תוך שנה. הבבלי מצטט ברייתא: "תנו רבנן אין נותנין לה כר וכסת. משום רבי נתן אמרו: נותנין לה כר וכסת" (סה ע"א). גם הפעם ההבדל נעוץ, מן הסתם, במנהגי המקום, כפי שהבבלי אומר במפורש, ורבי נתן מייצג את הנוהג בבבל שממנה עלה לארץ. הצירוף של כר וכסת (כרים וכסתות) נמצא במשנה (כלים פכ"ח מ"ד ועוד), בתוספתא ובמדרשי התנאים מארץ ישראל, אך אינו בירושלמי אלא בהקשר למשנה שבה הם נזכרים יחדיו, ותדיר בתלמוד הבבלי. נראה שהשימוש בהם היה נפוץ יותר בבבל מכפי שהיה בארץ ישראל.